טיב קידושין קסח

(ה) והיא לא זרקה כו'. והקשו האחרונים דלעיל בסי' כ"ח סעיף ד' פסק דזריקה לתוך חיקה לא מהני כיין שלא נתרצית בתחילה. וכתב הב"ש דאיירי הכא בנתרצית בתחילה לקדשה ואח"כ לקח ידה בחזקה אז אמרינן אם לז ניערה הקדושין הוה ספק קדושין. וכבר כתבתי בתשובה שדבריו תמוהים דהא בצפתא דאסא נתרצית בפירוש לקדושין מ"מ ה"ל שתיקה לאחר מתן מעות כי אמר תיקדש בד' זוזי אף שכבר קיבלה הציפתא בתורת קדושין כ"ש כאן שלא נתרצית ליתן ידה לקדושין. ואיך מייתי רבא ראיה מפקדון אציפתא. וכבר כתבתי לעיל סי' כ"ח ס"ק כ"א בקצרה דטעמא של רמ"ה שלא שקלה הקדושין שזרקתן לתוך חיקה. א"כ מחשבתה ניכרת שאינה רוצה בקדושין דאל"כ היה לה ליטול הקדושין מתוך חיקה למקום משומר. אבל כאן איירי שנתן הקדושין לתוך ידה א"כ אי לא ניחא לה תזרוק הקדושין. רק הספק שמא יראה לזרוק חפני האחריות וזהו הספק הנאמר בגמרא דחיישינן שמא נתרצית מדלא שדיתינהו לכן מחמיר כאן אבל בזרק לתוך חיקה ולא שקלתינהו רק הלכה לה. אף שאפשר שנשארו ע"י שנסתבכו באיזה מלבוש מ"מ אי הוה ניחא לה בקדושין היה לה לקרבן ולא להניחן ודברים ברורים הם

(ו) הרי את מקודשת וזרקה היא המעות. קשה אפי' לא היה חייב לה אם זרקה אינה מקודשת כדלעיל סי' למ"ד סעיף ו' ותירץ הב"ש דקמ"ל אף שהיה חייב לה אם לא זרקה, והוא דחוק דכבר נשמע לעיל סי' כ"ח ס"ג. לכן נראה דמיירי אחר שאמר התקדשי לי נטלתו וזרקתו. וא"כ י"ל לעיל סי' למ"ד אין ראיה מדלקתה תחילה די"ל דלהכעיסו עבדה ולזורקו למקום אבד. ואינה חוששת שתתחייב לשלם שסבורה שכיון ששאל שלא כהוגן יכולה להפסיד ממונו. אבל כאן כיון שחייב לה אם איתא שנטלה על דעת לזרוק איך לא עלה מורא על ראשה שתפסיד החוב ע"י זה. אלא ודאי באמת לקדושין שקלה. קמ"ל כיון דזרקה מיד מסתמא נטלה פ"מ לזרוק

(ו) אבל אם אחד מכחיש אין לחוש. פשט דברי רמ"א משמע שאפי' מי שאינו מכחיש אין לו לחוש. והקשו דהא כיון שזה מודה שוי' חד"א ואסור בקרובותיה. לכן פירש בב"ח שאם אומרת לישחוק כיונתי גם המודה מותר בקרובותיה אבל אם כופרת ואומרת להד"מ הוא שמודה בקדושין צריך לחוש לקדושין. ואמת בגמרא מוכח דבעי לאוקמה מתני' דאומר לאשה קדשתיך דהוא אסור בקרובותיה בעי לאוקמה בע"א. א"כ מוכח בהדיא דהמודה שוי' נפשי' חד"א : אלא דמ"מ אפשר לומר דאפי' כופרת לגמרי א"צ לחוש. והוא דבגמרא מסיק מאי הוה עלה ר"פ אמר חוששין לקדושין ר"כ אמר אין חוששין לקדושין ואמר לי' רב אשי לר"כ מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים דמי אף כאן וכו'. וקשה הא לר"פ נמי תקשי דהא בליכא עד אפי' שניהם מודים פשיטא לן דלא הוו קדושין כדאי' שם ע"א בקושיא דרבא אי דאיכא עדים כו' ואי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותיה. ופרש"י אפי' אי בע"א הוו קדושין בשניהם מודים בליכא עד לא אמרת דע"א חשיב לחייב שבועה הלכך בערוה נמי חשיב להתקיים קדושין בפניו ובלבד שיהיו שניהם מודים ע"כ. וא"כ תקשי לכ"ע בשניהם מודים נימא הודאת בע"ד כמאה עדים דתי כיון דלכ"ע צריך ללמוד מממון וצ"ל דבליכא שום עד פשיטא לן דלאו קדושין הם די"ל דלהשטאה בעלמא עבדי ואינו מוכיח דלקדושין כיוונו באמת. לכן לא קשיא לי' דנילף דבר דבר מממון שיהיה הודאת בע"ד כמאה עדים דבליכא שום עד לא הוה רק השטאה בעלמא. אבל בע"א אי שניהם מודים שפיר הוו קדושין דמסתמא לאו השטאה היא. וא"כ י"ל ודאי אי הוה ודאי קדושין בע"א אף דיכול א' להכחיש. ואם האשה מכחשת י"ל דמ"מ שוי' נפשי' חד"א. אנא דקשה הא איכא חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואם איתא דנתקדשה לא היתה מעיזה לומר שלא נתקדשה וא"כ אף דהוא טוען נתקדשה י"ל מסתמא לאו לקדושין נתכונה רק לשחוק דאם היתה מתכונת לקדושין לא היתה יכולה להעיז ולהכחיש. מיהו אי אמרינן דמקדש בע"א הוו קדושי ודאי. א"כ אף שבלבה לשתוק י"ל דהוו דברים שבלב וכבר נגמרו הקדושין לפני ע"א רק שמכחשת לגמרי אמרינן שוי' נפשי' חד"א דאין לתלות שלשחוק עשתה כיון דהוו קדושין גמורין א"כ לשחוק הוה רק דברים שבלב. ואין הולכין אחר דברים שבלבה. וזהו דוקא בס"ד משא"כ למסקנא דלא אמרינן רק חוששין לקדושין ואינם קדושין בבירור. וא"כ י"ל אם מכחשת כיון דחזקה דאינה מעיזה א"כ אף שהוא טוען ודאי נתקדשה אמרינן מסתמא לשחוק נתכונה וגם הוא אינה נאסר בקרובותיה. וא"כ צדקו שפיר דברי רמ"א דבהכחשה גם הבעל לא נאסר בקרובותיה כיון דליכא רק חששא בעלמא

והב"ש הביא בשם הב"ח דבע"א נאמנת לשחוק נתכונתי במיגו דהיתה מכחשת אותו והשיג עליו הב"ש דזה דומה לאומר אין חטפתי ודידי חטפתי דלא אמרינן מיגו להכחיש העד. ובתשובת ח"צ סימן קט"ו כתב שטעה הב"ש בזה דדוקא היכא ששייך מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם לא אמרינן מיגו נגד העד. וכבר כתבתי בתשובה בילדותי גברא רבה אמר למלתי' לא תחיכו עלי'. די"ל כוונת הב"ש דהמקדש אינו נאמן לומר לשחוק כונתי במיגו דלהד"מ די"ל דתובע שתחזיר הכסף קדושין וכשיטעון להד"מ לא תחזיר לו כלום ואם היא אומרת לשחוק ג"כ אין להאמינה במיגו דלהד"מ די"ל דתצטרך להכחיש את העד. אלא דאפשר דנאמנת לומר לשחוק כיונה וכסף קדושין נתן לה בתורת פקדון. ובזו שפיר י"ל דלא הוה מיגו להכחיש העד בכדי אף דאין שייך חיוב שבועה על זה שהרי אינו רק כפירת דברים מאחר שרוצית להחזיר הכסף קדושין. מ"מ י"ל דלא ניחא לה להעיז להכחיש העד מאחר שאין לה ריוח: (ז) ואין חילוק כו' והוא לבד ראה. עיין ת"ה סי' רי"ב ומתבאר מדבריו שביקש לצדד דאפי' מ"ד המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו היינו דוקא כשאומר בפניו לחוד נתקדשה דאז אמרינן שאין קדושין בע"א אפי' יהיה אמת אבל אמר בפני ובפני חבירי א"כ לדבריו היו קדושין גמורין יש לחוש. ואם חבירו מכחישו תליא בפלוגתא אם תולה בחבירו וחבירו מכחישו שהובא בב"ש כאן סק"ז ולבסוף מסיק כיון שיש הכחשה בין העדים מוקמינן לה בחוקת פנויה רק בקרוב לו או מטות מוצעות כמ"ש התוס' כתובות דף כ"ב. כל זה מתבאר מדברי ת"ה ע"ש היטב. ונראה דמה שתלה אם חבירו מכחישו בשיטת הרמב"ן היינו לפום מה שצידד דכשאומר בפני חבירו חיישינן טפי כיון שהיו קדושין גמורים לזה אמר כיון דחבירו מכחישו בטל נאמנות שלו על חבירו והיינו דוקא למ"ד מקדש בע"א אין חוששין לקדושין כשאומר שלא היה רק לבדו אבל: למ"ד חוששין לקדושין א"כ דל חבירו מהכא מ"מ הוא לבד ראה הקדושין ואיכא עכ"פ תקדש בע"א אפי' באמת שלא היה חבירו שם ת"מ מקדש בע"א הוא עכ"פ ודלא כנראה מדברי ב"ש סק"ז שלא ירד לחלק בכך. ובעובדא דפ"ה העדים מכחישים עצמם וגם הבע"ד היו מכחישין. לכן כתב דאוקמה בחזקת פנויה:

ואם זרק לה קדושין בגוונא דכתבו התוס' לכתחילה לא תנשא דהיינו ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה לפ"ז ואפי' אם תולה דבריו בחבירו ואמר שנינו