טיב קידושין קס

(י) מפני שהוא ספק מקודשת לכולן. זה ג"כ לשון הרמב"ם. ובגמרא איתא אמר אביי בכה"ג כרב מאמצעי א"צ גט ממה נפשך אי תנאה קדושי קמא חיילי ואי חזרה הוא קדושי בתראי חיילי. לכן תמהו על הרמב"ם למה הצריכוה גט מאמצעי. ואין לומר שפוסק כר' יותנן דא"כ אפי' קידשה השני לאחר ארבעים נמי צריכה גט שקדושי שיור הם. כן הקשה הר"ן. גם קשה לר' יוחנן צריכה גט ודאי. והקשו על הא גופי' שלא פסק כר' יוחנן. וגם על הרי"ף הקשה הרא"ש למה השמיט מימרא דאביי וברי"ף היה אפשר לומר דלא צריך להביאה דהא בגמרא פריך פשיטא ומשני מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ויש לחוש לגבי ראשון הוה חזרה ולגבי שני תנאה. ולכאורה קשה אי הלשון משמע לפעמים תנאה ופעמים חזרה. איך יהיה חשש על תנאי דהא קיי"ל ידים שאינם מוכיחות לא הוו ידים. וא"כ גם כאן כיון שאין הלשון מוכיח שיהיה תנאי או חזרה אפי' כוון באמת לתנאי מ"מ הלשון אינו מוכיח ולא הוו ידים. לכן צ"ל דמסופק אם תנאה הוא בבירור או חזרה. מיהו י"ל אביי לשיטתי' ס"ל דידים שאין מוכיחות הוו ידים ושפיר איכא לספוקי גם בלישנא דלגבי חד הוה תנאה ולגבי חד הוא חזרה. וא"כ הרי"ף לשיטתי' דפסק כרבא דידים שא"מ לא הוו ידים לא צריך להשמיענו כזאת כלל

מיהו כל הראשונים הבינו שהרי"ף מחמיר ומצריך לה גט גם מן האמצעי. ולכאורה נראה ליישב דברי הרמב"ם דשפיר י"ל שפסק כר' יוחנן אלא דלרבי יוחנן גופי' י"ל דמספקא לי' אי תנאה הוה או קדושי שיור הם. אלא דקשה לפ"ז מאי פריך הגמרא לר' יוחנן מהיום אם תתי חולצת ולא מתייבמת הא בגט לא מהני שיור כיון דר' יוחנן מספקא לי' שתא תנאה א"כ נא מקשי מידי מיהו באמת קשה כן ורש"י ביקש לתרץ זאת דתופסין מטעם ודאי משמע. וזה דחוק דלא הוה לי' להש"ס לדחוקי לר' יוחנן דמטעם גזירה הוא. לכן נראה דמשמע לי' להש"ס דאי טעמא משום שאנו מסופקין בו אם כיון לתנאי או לשיור. א"כ י"ל לר' יוחנן פריך שפיר דל"ל דמספקא לי' בלישנא אי כוון לתנאי או לשיור. א"כ קשה אמאי פסיק ותני במתני' חולצת ולא מתיבמת הא יש לשאלו אם אמר שנתכוון לתנאי ובגט טוב היה לנו להאמינו דהא ר' יוחנן אמר בעל שאמר גרשתי אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה. וא"כ כשאמר מחיים שתנאי היה שפיר יש להאמינו שלא תצטרך חליצה דהא בידו לגרשה והנה בב"ב דף קל"ה אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן דרב יצחק בר יוסף אמר דר' יוחנן אמר בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ומסיק רבא חוש לה. וא"כ לכך לישנא דנאמן ל"ל דהוה ספיקא דא"כ י"ל דאי אמר שנתכוין לתנאי אף שאין במשמעות הלשון מפורש ויוכל לותר שכיון בלב לתנאי והוה דברים שבלב דמוכחי שהרי בידו לגרשה ויש להאמינו שפיר שנתכוין לתנאי וא"כ תוכח ע"כ דר' יוחנן מטעם דחולצת אינו מטעם ספיקא דשמא כיון לשיור דאם יש רק ספק שכיון לתנאי ה"ל להאמינו כשאמר בפירוש ולהכי מסיק משום גזירה חולצת ובאמת הוא ודאי. אבל למאי דקיי"ל בבעל שאמר גרשתי אשתי היא ספק מגורסת י"ל שפיר דר' יוחנן מספקא לי' אי תנאה הוה אי שיור ומספיקא חולצת וא"ש. ולפ"ז מה שהזכיר הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין דין י"ד לשון שמא חזר הוא לאו דוקא רק שתא נתכוין לשיור ולא לתנאי והיינו ספיקא שמא תנאה ושמא הוה שיור וחזר מלשון תנאי שיהיה חל לגמרי במעכשיו ועשה אותו שיור ולפ"ז רב דס"ל דמספיקא צריכה גט כתנא דמתניתין צ"ל דס"ל ג"כ שאין להאמינו בגרשתי את אשתי. ומה שהקשה הר"ן דלר' יוחנן אפי' אמר הראשון לאחר ארבעים נמי תפסי קדושי השני משא"כ לרב דאפי' הוה חזרה כבר חלו קדושי ראשון לאחר שלשים וא"כ למה כתב הרמב"ם כסדר הזה. ולפענ"ד אין דברי הר"ן מוכרחים די"ל גם לר' יוחנן דוקא כשהשני קירב הזמן אז יכולין לתפוס אבל אם אמר הראשון לאחר שלשים והשני אמר לאחר ארבעים י"ל אי שיורא הוה נמי קדמי קדושי הראשון דהא ודאי מודה ר' יוחנן אי אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום ולא קידשה אחר שבהגיע זמן שלשים גמרי קדושי ראשון שהרי לא שייר בה רק עד שלשים אבל משלשים והלאה הוא גמר. וא"כ י"ל דוקא אם אמר השני מעכשיו עד ך' דגמר שלו על ך' קודם לגמר של הראשון שהיה עד ל' אבל אם אמר מעכשיו עד מ' דגמר של ראשון חל קודם גמר זמן של שני נמצא שאין כאן רק התחלה בלא גמר י"ל בכה"ג לאו כלום הוא דה"ל קדושי שיור דהא הרמב"ן כתב הטעם דלהכי לא הוה קדושי שיור משום דאין השיור רק עד ל' ולאח"כ נגמרין. א"כ אם קידש השני אחר ארבעים שאי אפשר להיות גמר ה"ל רק קדושי שיור וגריע מינייהו שאין כאן גמר כלל דלגמר הראשון קדים ולא הוו קדושין בכה"ג לכן כתב הרמב"ם כסדר הזה

ועוד נראה ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם במילתא דשווי' לתרוייהו והוא ע"פ מ"ש לעיל דרש"י פירש מעכשיו ולאחר ל' אם לא אחזור. וכבר כתבתי דהרמב"ן הקשה עליו. ובאחת אפי' נימא כדברי הרמב"ן דלשמואל אין התנאי רק על מיחה. ת"מ לרב כשאנו אומרים ספק תנאה ס' חזרה עד שנאמר שחזר לגמרי יש לומר ספק זה בתנאי שמא התנאי היה אם ימות ושמא התנאי היה אם יחזור בו וגם זה מכלל הספק. והשתא לפ"ז תקשי איך אמר אביי מאמצעי א"צ גט הא יש לספק שמא חזר בו גם הראשון ואף דבסתמא לא חיישינן לחזרה מ"מ כיון שכבר פשטה ידה לקבל קדושין מן השני א"כ אין רחוק לומר שהראשון חזר בו לגמרי וא"כ תפסי קדושי שני ג"כ ואמאי א"צ גט משני לכן נראה דנהי דיש לספק בתנאי אי כיון ג"כ שיוכל לחזור בו י"ל לאביי לשיטתי' דס"ל בגיטין דף כ"ה דבחולה בדעת עצמו לא אמרינן ברירה. וא"כ י"ל דבחזרה ליכא לספוקי. דאי כוון בלשון מעכשיו על חזרה. א"כ אין הקדושין כלום דבתולה בדעת עצמו לא אמרינן ברירה. וגם בעל המקנה כתב דהך אם לא אחזור תליא אי אמרינן ברירה בתולה בדעת עצתו א"כ אין לספק בהך רואה שכיון לאם יחזור דא"כ אינם קדושין כלל וע"כ לומר שמפרשין התנאי אם ימות. וא"כ ממנ"פ א"צ ליתן גט. דאם הכונה במעכשיו ולאחר ל' יום אם לא אחזור אין קדושין כלל. דאין ברירה בתולה בדעת עצמו. וע"כ לומר שחיישינן שנתכוין לקדש על תנאי אם ימות. א"כ אין כאן חשש שחזר. שאת"ל שיש בכללו חזרה אין כאן קדושין כלל אי תנאה הוה לא מראשון ולא מאמצעי וע"כ תסתפק שמא חזרה הוא א"כ הרי חזרה מן השני ונתקדשה לשלישי וממנ"פ קדושי האמצעי אינם כלום וא"ש דברי אביי לשיטתי'. והשתא, נראה אנן דקיי"ל כרבא נגד אביי ורבא אמר שם בפרק כל הגט דלא שאני לן בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. ואנן קיי"ל דתנאי מיתה מהני אע"ג דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וע"כ צריך לחלק בחילוקים דבתנאיה אמרינן ברירה. א"כ י"ל שפיר מאמצעי צריכה ג"כ גט דשמא יש במשמטות לשונו שיכול לחזור וכשקיבלה קדושין מן האמצעי יש לחוש שחזר הוא ותפסי קדושי שני דבכה"ג קיי"ל ברירה בקנאים. ודברי הרי"ף ורמב"ם נכונים

ואפשר לומר עוד איזו סברות לתרץ. דלכאורה קשה למה יהיו קדושין של ראשון הא י"ל דהא בכתובות דף מ"א ע"ב ד"ה שלא הקשו התוס'