טיב קידושין קנח

תחשש ואין להקשות לפי סברא זו איך יכול לחזור מן השליחות אם שלח שליח הא אין בידו לבטל במעשה דהא נמי ליתא דיכול ליקח הכסף קדושין או השטר מיד השליח דכיון דאינו זכות לה ולא זכתה בה יכול לחזור בו ולבטל וליקח השטר או הכסף מן השליח ואם השליח מקדש בכסף שלו לא יזכה לו בעל כרתו כיון שאינו רוצה לקנות ואין האשה זוכה מכחו ולא שתתקדש מדין עבד כנעני אבל במידי דכבר זכה בשביל האחר י"ל דלא מצי לבטולי כשאין הדבר בידו

והנה לא נפלאת הוא ממך סברא זו שכתבתי בדעת הרמב"ם שסובר שאין בידו לבטל הדיבור דהא גם כשליחות לתרומה פסק בפ"ד מהלכות תרומות דבלא שינה השליח אין יכול לבטל השליחות

הן אמת שהכ"מ תמה עליו שם דזו נגד הש"ס דמבואר בגמרא דאותבי' ר' יוחנן לריש לקיש מביטל וא"כ ר' יוחנן ס"ל דיבור מבטל דיבור ויכול לבטל השליחות ונדחק בכ"מ והארכנו בכמה ישובי'

ומה שנראה מענינו לכאן הוא דבלא"ה דייק הרא"ש אמאי לא פליגי בחזרת המקדש אם הוא יכול לחזור ומ"ש הרא"ש דדוקא בדידה ס"ל לריש לקיש דנקרא קבלת הכסף תעשה ב"ע מאי אולמא דקבלת הכסף מנתינת הכסף ובמקנה ביקש עצות מרחוק מיהו נראה כפוי סוגית הש"ס שכל שיש במעשה תוקף אין דיבור מבטל מעשה והנה אינו תולה בפעולת אדם דאין ענין פעולה בלא תועלת שתוחשב (מעשה) ואם לקחה מן הגג וקידשה אין בזו בחינת מעשה שיועיל למעט כח החזרה אלא המעשה הוא במה שיש חלות לדבר בצד מה שהוא בהחלט ולא יתבטל ולזה ס"ל להרא"ש דקבלתה שפיר מעשה רב שעכ"פ פעלה קנין בכסף המושב לידה ואם הקנה לאדם דבר ע"י שאמר משוך וקני לא שייך בזה דיבור מבטל דיבור שכבר נחל המעשה ע"י הדיבור ולא פליגי רק קודם ל' יום שעדיין לא חל המעשה אבל אם שלמו ל' יום הוא מקודשת גמורה אף שבא המעשה פ"י הדיבור. והשתא א"ש דדוקא לגבי דידה ס"ל להרא"ש דחשוב בעשה שהרי עכ"פ הכסף שקנתה אינו בחזרה שעכ"פ נגמר קנין הכסף ובידה להוציאו אף שאם חזרה מחזרת אינו אלא תדין טעות ואונאה מ"מ כבר זכתה בכסף ואחר שנגמר קנין הכסף מיחשב נמי מעשה לגבי גוף הקדושין משא"כ לגבי דידי' לא נקרא מעשה שהרי לא זכה משום דבר. עדיין ע"י אלו הקדושין כנ"ל לפרש דברי הרא"ש והא דפריך מגט היינו דס"ד שכבר זכה השליח בגט שתקנה גוף הגט ומשני באמת כל דלא אתי לידה לאו מעשה שלא זכתה בו עדיין

איברא דלכאורה יש לצדד הסברא איפכא דדוקא היא חוזרת שהרי כל קנינה ע"י הנאת הקדושין וכיון שעדיין לא הגיע זמנן וע"י חזרתה צריכה להחזיר הקדושין ממילא מתבטל הדיבור שעשתה שיכולה לסלק הנאה הגורמת הקדושין ע"י שתחזיר הקדושין משא"כ איהו אין בידו לסלק הכסף שגרם הקנין שהרי כבר זכתה בקדושין ואפילו חזר הכסף קדושין שלה בהחלט כמ"ש הר"ן וכמ"ש בסק"ב אלא הרא"ש אפשר לשיטתי' אזיל דס"ל שצריכה להחזיר כמ"ש שם) אלא דבאמת מבואר ברמב"ם שגם הוא יכול לחזור וכן משמע מכל הפוסקים אלא די"ל דכיון שהיא יכולה לחזור ממילא לא קידש שתהי' ידה על העליונה גם הוא יכול לחזור אלא דמ"מ פליגא בדידה דבהא תלי' מילתא מתוך שהוא יכולה לחזור גם הוא יכול לחזור

והנה כפי סברא זו תקשי גם לר' יוחנן משליחות תרומה וצ"ל דבס"ד דר' יוחנן דלא אסיק אדעתי' דנתינת כסף מיקרי מעשה א"כ אין טעם מה שמחזרת הכסף ע"פ הדין דזה נמי נקרא דיבור בעלמא ומה לו חזרה בדיבור או כחזרת הכסף ולפי האמת דמסיק ר' יוחנן שנתינת כסף נחשב מעשה א"כ י"ל דטעמא דר' יוחנן נמי משום שמחזרת הכסף ומעשה, מוציא מיד מעשה וכיון דחזרתה באה ע"י מעשה לכך חוזרת משא"כ בתרומה כיון שכבר עשאו שליח נעשה במקומו לתרום ואין יכול לבטל ועוד דאפושי פלוגתא בין ר' יוחנן לריש לקיש לא מפשינן ויצא לו להרמב"ם כן ממה שרבא תירץ באידך לישנא שקדם ותרם את כריו וקשה הא רבא מסתמא כר' יוחנן ס"ל ומדתירץ אליבא דריש לקיש משמע דלפי גם לר' יוחנן איירי בכה"ג והא דס"ל בנתנה רשות לשלוחה שיכולה לבטל היינו משום שאינה רוצה לזכות בכסף קדושין ובע"כ לא תזכה וכמו כן בעשה הוא שליח לגירושין עדיין הגט ברשותו כל כמה דלא אתי ניד האשה ובע"כ לא יוציאנו מרשותו משא"כ בתרומה שאינו אלא רשות לעשות המצוה כבר זכה בה השליח ואין יכול לבטלו בלא שינה והכל נכון עכ"פ אין ראי' מדברי הרמב"ם שיסבור כירושלמי

(ח) מעכשיו ולאחר ל' יום פרש"י רב מספקא לי' אי תנאי הוא אם לא אחזור בו תוך למ"ד ולפ"ז אם חזר בטלין הקדושין ממה נפשך אבל הרמב"ן והרשב"א תשובה תש"ז פירשו שהתנאי הי' אם יחי' לאחר למ"ד לפ"ז אם חוזר תוך למ"ד צריכה גט ממנו ב"ש ולא יצא בזה חובת ביאור דגם לדברי רש"י דיכול לחזור הוא דוקא אי פסקינן כרב דספק אי תנאה הוה או חזרה אבל למאי דפסק כר' יוחנן שאין כאן לא תנאי ולא חזרה רק שיורא הוה א"כ אפי' חוזר אינה פטורה בלא גט ובזה מיושב מה שהקשה הב"י על הרא"ש שהרי כתב דהרי"ף סובר שצריכה גט מכל אחד וא"כ מה זה שכתב ור"ח פסק כר' יוחנן ומסתבר הכא כפסק רב אלפס משמע דרב אלפס פליג ולפ"ז לק"מ דהרא"ש לא חלק על פירש"י ומסתמא י"ל כפי' רש"י אם כן אם הראשון חזר תוך למ"ד א"צ גט ממנו וכן כל מי שחזר בתוך זמנו א"כ ע"כ מה שהשמיט רב אלפס דאביי היינו משום דמחמיר לחוש דילמא לחד הוה תנאי ולחד הוה חזרה אבל אם חזרו בהם לא הוו קדושין משא"כ לר"ח שפסק כר' יוחנן לא מהני חזרה כלל ולק"מ

מיהו אפשר להכריע שרש"י סובר ג"כ הלכתא כרב והוא דרש"י פירש בדשמואל בד"ה שמואל אמר אינה בספיקא אלא עד ל' יום שמא ימות וכו' ובדרב פירש אם לא אחזור ושוב פירש בדשמואל פשיטא לי' דתנאה הוה אם לא אחזור וכבר תמהו ע"ו במהרש"א ומפרשים עמש"ל סק"ב ולפ"ז נראה לפרש דבלא"ה הקשה הרמב"ן על פרש"י למה נעמיד דוקא בתנאי חזרה ולא תנאים אחרים כיון דלא פירש ( ובספר המקנה נשתבש בזה להבין שכונתו לכל תנאים שאדם מתנה עם אשתו שכונתו לחזור ושיבוש הוא) והרשב"א נדחק ונראה ליישב דודאי הא דאמרינן תנאה הוא יש להבין איך נעמיד בדבריו תנאי שלא אמר בלשון תנאי אלא נראה הא דאמר תנאה לאו תנאי ממש דהא לא אמר בלשון תנאי אלא כך אנו מפרשין תנאה היא שיש בכלל דבריו שתי לשונות כלומר שיהי' קדושין אלו בשני אופנים מעכשיו הוא אופן אחד ולאחר שלשים יום הוא אופן שני והשתא כיון דבלאחר שלשים יום הדין דיכול לחזור הרי רצה בקדושין אלו להשאיר לו כח החזרה וא וכח שיחולו מעכשיו וכיון דהוה תרתי דסתרי אמרינן שכונתו שיהי' בידו לברר איזו אופן שרוצה או שירצה מעכשיו שירצה לאחר ל' יום וממילא אם חוזר תופס לו הברירה שלאחר ל' יום. וארווח לן בזה מה שתמה הב"ח כיון שהתנה על חזרה גם הוא תוכל לחזור בה וא"כ תהא מקודשת לשני ונדחקו בזה ולפ"ז א"ש דבשלמא (הוא):