טיב קידושין קנז

(ה) שלשים יום. הכי מסיק הר"ן בשם הירושלמי והיינו בקדושי כסף אבל בקדושי שטר דמי להיום אי את אשתי ומדמינן לגירושין באמר היום אי את אשתי כמ"ש בסימן קל"ז וצ"ע דלעיל ל"ח פסקינן אפי' בקדושי' כסף היכא דשייר הוי ספק וכתב הב"ש דלדעת התוס' והר"ן אינה מקודשת משמע אפי' קדושי כסף מדמינן לגירושין לענין שיור ולא מצינו חילוק בין קדושי כסף לשטר לענין שיור וכן מוכח מדברי התו' פ' האומר דף ס' ממה שהקשו על פרש"י דשיור בקדושין נמי הוה כמו בגט ואמאי לא חילקו בין כסף לשטר דבכסף מהני אע"ג דאיכא שיור אלא ודאי אין לחלק בין כסף לשטר לענין זה וא"ל כיון דמבואר בנדרים דף כ"ט ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"כ מוכח עכ"פ בקדושי כסף דבכה"ג הוו קדושין א"כ אפי' בשטר י"ל בכה"ג הוי קדושין

אלא דהתם רבא לשיטתי' אזיל דאפי' בגטין בעי מרב נחמן באומר היום את אשתי ולמחר אין את אשתי והשיב לו רב נחמן כיון דפסקה פסקה וא"כ אפי' בגטין מגורשת וא"כ להפוסקים שפסקו בגטין מגורשת בקדושין נמי מקודשת ואי התם ספיקא הוא הכא נמי ספיקא הוא וירושלמי דמחלק ביניהם צ"ע דבש"ס דילן לא מפליג הן בבעי' דרבי אבא דף פ"ב גבי חוץ וכן בנדרים גבי היום את אשתי לא מפלגינן כלל בין כסף לשטר ואם נימא כסוגיא דנדרים גם בשטר תהא מקודשת ואם נימא דרבא לשיטתי' כמ"ש גם בכסף לא יועיל. ואפשר לעשות סמוכין דבקדושין מקודשת דהא בלישנא קמא דשמואל אמר מקודשת לשני עד ל' יום לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון יתיב רב חסדא וקשי' לי' קדושי שני במאי פקעי, ולכאורה תמוה איך ס"ד דפקעי קדושי (שני) וגמרי קדושי ראשון הא לא קידשה לזמן. לכן י"ל דס"ד דבא אחר וקידשה היינו עד ל' יום וא"כ ס"ד דבהא שפיר קאמר דכיון דלא קידשה רק עד ל' יום פקעי קדושין בהגיע זמן הראשון ועל זה פרנך שפיר קדושי שני במאי פקעי וא"כ מתני' איירי בכל גווני שבא אחר וקידשה תוך שלשים עד שלשים של ראשון קמ"ל דלא פקעי ומקודשת לשני

ובהכי ניחא הרי"ף שהעתיק זה והקשו עליו למה פסק בהא הלכתא כרב הא ליכא מאן דפליג ארב בהא ולפ"ז ניחא משום דע"כ אי רב ושמואל פליגי פשיטא לן דאיירי שלא קידשה השני רק על ל' יום שהרויח הראשון וגם בהא ס"ל לרב מקודשת לעולם. וגמרא מתמה אדשמואל שמסתמא לא יחלוק בזו להכי קמ"ל הרי"ף דעכ"פ הלכתא כרב אפי' במה דשייך לומר בי' פלוגתא. ומזה נדע דמתני' אפי' קידשה על ל' יום הוא

אלא דקשיא לי איך תתקדש בקידשה לשלשים יום וכן בחוץ מפלוני נהי דמדינא לא הוה שיור מ"מ הא אי' בגמרא קדושין דף ז' באמר חצייך מקודשת לי פריך ונפשטו קדושין בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ומשני מי דמי התם בהמה כאן דעת אחרת ופרש"י וזו לא נתרצית אלא לחצי' לכן אין דיבור תופס בה וא"כ קשה איך אמרינן בנדרים דף כ"ט שצריכה גט באומר היום את אשתי ולמחר אין את אשתי משום דלא פקעה בכדי הא מ"מ היא לא נתרצית רק על שלשים יום דוקא ואיך תתקדש לגמרי מ"ש מחצייך מקודשת לי דאינה מקודשת משום אף דה"ל למימר פשטי קדושין בכולה מ"מ כיון דדעת אחרת לא אמרינן פשטי קדושין בכולה א"כ גם באמר שלשים יום נימא שהיא לא נתרצית כי אם על ל' יום ובאמת לא יהיו קדושין וצ"ע ליישב זה

(ו) ולאחר למ"ד כשיבאו קדושי שני כו'. זה לשון הרמב"ם. ודייקו מלשון זה דהרמב"ם ס"ל כהירושלמי דאם חת השני או שגירשה חלו קדושי השני (הראשון) וכמ"ש רמ"א כאן. ולפענ"ד אינו מוכרח ויש ליישב הרמב"ם לשיטתי' דס"ל באומר תן שטר שחרור זה לעבדי דאין יכול לחזור ומ"מ לא יתנו לאחר מיתה וכבר תמהו ע"ו כיון דזכות הוא כבר נשתחרר ואמאי לא יתנו לאחר מיתה ואם לא נגמר השחרור אמאי אין יכול לחזור. וכבר כתבתי בספרי גס מקושר דהסברא אחר שמצינו פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אי אמרינן דבור מבטל דבור וריש לקיש ס"ל דלא מהני חזרת האשה ואנן קיי"ל כר' יוחנן. והשתא נראה דס"ל להרמב"ם כפי פירושו בש"ס בתן שטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה אפי' מסרו מיד ליד. והטעם הוא לפי סברת הרמב"ם קון דמצינו לריש לקיש אין דבור מבטל דבוד א"כ באמר תן כיון דזכות הוא לעבד אין הרב יכול לחזור עוד דהוה כאלו אמר הרי אתה משוחרר לזמן שיבא לידך. ואף דקיי"ל כר' יוחנן דדבור מבטל דבור י"ל דהיינו דוקא היכא דבידו לבטל במעשה הרי הדבר עדיין ברשותו וכיון דיכול לבטלו במעשה (גם בדיבור יכול לבטלו). אלא דבאמת ע"ז אנו דנין דנימא סלא יוכל לחזור וא"כ אפי תעשה מעשה ותתקדש לאחר לא יהי' ממש במעשה דהא אין יכול לחזור וכן לריש לקיש צריך להבין דס"ל מעשה מהני. וקשה אם אין בידה לחזור גם מעשה הקדושין לא יהיה בם מציאות מעשה רק מעשה קוף בעלמא ואין וו בכלל מעשה. מיהו נראה לריש לקיש בקידשה עצמה תוך שלשים יום עכ"פ המעשה הוא בהחלט שהרי עדיין לא חלו קדושי הראשון ומצאו קדושין השניים מקום לחול וממילא לא פקעי דקדושת הגוף לא פקעי בכדי כדאיתא בנדרים לכן מיחשב מעשה רבא תה שנתקדשה לאחר בתוך הזמן דאי אפשר לומר שלא יחולו קדושי השני אם קידשה עצמה שהרי עדיין לא הגיע ומן חלות קדושין הראשונים ומזה הטעם הוא דבא אחר וקדשה תוך ל' יום דמקודשת לשני דבמאי פקעי. והשתא איכא למימר בטעמא דר' יוחנן דמתוך שיכולה לבטלן ע"י מעשה גם בדבור יכולה לבטלן דדיבור מבטל דיבור וא"כ בשטר שחרור דהוה זכיה לעבד שיבא לחירות א"כ י"ל אף שלא נגמר השיחרור מ"מ אין יכול לחזור וכשאנו אומרין שאין יכול לחזור פקע כחו ממנו ואין בו צד שיפקיע עצמו מזכות זה שנתן לעבד ואין לומר שימכרנו לאחר ויחול המקח עכ"פ ע"ש שיבב השטר ליד העבא וממילא פקע גם בדיבור דמ"מ אין לו כח שישאר בזכותו שהי' לו בעבד משא"כ באשה אם קידשה עצמה לאחר הרי כבר פקע זכותו שאי אפשר שיפקעו קדושי שני אחר שנעשית מקודשת לשני והוה קדושת הגוף ולא פקעה משא"כ בעבד אף אם ימכרנו לאחר אין לו רק דמים וכשיגיע לידו פ"מ פקע זכות השני שהרי כבר הגיע זמן השיחרור אבל האישות לא נפקע דהוה קדושת הגוף והשתא גם לר' יוחנן לא אמרינן דמהני חזרה רק במידי דמשכחת לה הפקעה ע"י מעשה מהני חזרה בדבור בעלמא ודברים ברורים הם ליישב גאוני קדמאי במה שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם

אמור מעתה די"ל שפיר דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרא"ש והרשב"א דמה שקיבלה קדושין מן השני לחזרה יחשב ומ"מ כעת השמיענו הרמב"ם כזאת שלכך הוא הדין שיכולה לבטל הקדושין בדיבור לפי שאם יש מקום לחול קדושי השני קודש הראשון אשת איש ומה"ט מהני קדושי השני וכיוון דע"כ אהני בה קדושי שני שפיר י"ל דקדושי השני הם חזרה לגמרי ואפילו מת לא חלו קדושי ראשון שכבר הם חזרה גמורה וכן משמע דאל"כ איך שתיק הרמב"ם לבאר הדין בפירוש במראה ולא בחידות אחר שלפי הסברת הפשוטה לחזרה