טיב קידושין קנה

שני דמקודשת אע"ג דכאן אינו ש"ש וע"ש. ויש לדחות דמעשר גם בשעת קדושין ש"פ בירושלים רק שצריך הוצאות ע"כ אין קונין אותו וגוף המעשר ממון ועומד ליכנס לירושלים משא"כ בפחות מש"פ דמצד עצמו לאו ממון הוא. ועיין במל"מ פ"ה מאישות בשם הרדב"ז באם זרק לה קדושין ולא היו שוין פרוטה וקודם שהגיעו לידה הוקרו ועמדו על פרוטה וכתב דבתר מאי דאתי לידה אזלינן ואז היו ש"פ. ושוב הביא תשובת רדב"ז בקידשה באיסורי הנאה בחולה שאין בה סכנה וכתב דאינה מקודשת וכתב דהתשובות סותרות זא"ז. ובאמת הדבר ברור שאין כאן סתירה דשאני בקדשה באיסורי הנאה שאין דמים לאיסורי הנאה ולאו דידי' הם, מה שאין כן פחות משוה פרוטה דמ"מ שלו הוא וכמ"ש לעיל סימן כ"ח. מיהו בענן וה אם היו ש"פ בשעה שמסרן לה ואח"כ הוזלו נראה דבלא"ה צריך להבין לפי מה שכתב הר"ן וכן ברמ"א לקמן בקדושי כסף אפי' נתאכלו המעות הוה מקודשת ובקדושי שטר בעינן שיהיה בעין כמ"ש רמ"א בסמוך וכן צריך שיהיה ברשותה משמע בקדושי כסף אפי' אינם ברשותה והם בעין ג"כ מקודשת. וקשה איך תתקדש כיון שבשעת חלות הקדושין אינם ברשותה בשלמא בנתאכלו י"ל דמ"מ היא חייבת בהם ואכלתן ואי הדרא בה מחויבת לשלמן אבל בהם בעין ואינם ברשותה איך תתקדש וצ"ל דמיד שמסרם לה זכתה בהם עכ"פ לענין שיהיו שלה לגמרי והיינו דאמרי' בגמרא דלמלוה לא דמי ולפקדון לא דמי לפקדון לא דמי דפקדון ברשותא דתרי קתתאכלו והני ברשותא דידה קמתאכלי למלוה לא דמי דמלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ולכאורה הוא כשפת יתר דהוה סגי בהך טעמא לחוד דלא דמי למלוה משום דבתורת קדושין באו לידה. אלא נראה דעיקר כונת הש"ס לומר דלכך לא דמי לפקדון דכאן כיון שעיקר הקדושין חלין לאחר שלשים יום א"כ י"ל עד שלשים יום הוו המעות כפקדון בידה. ולזה חילק הש"ס דאם היו פקדון ואכלתן חזרו למלוה אבל החילוק דפקדון ברשותא דמארי' מתאכלי ונעשו תלוה אבל הני ברשותה דידה מתאכלי שנתנן לה שיהיו שלה ושיהיה רשות בידה לאכלן שאין הקדושין אלא מחוסרין זמן. ולהכי ס"ל להר"ן שאפי' חור הוא אין צריכה להחזיר הקדושין דלהכי נקרא בתורת קידושין ומתאכלי ברשותה שהרי אין דעתה לחזור. אבל אם יש בידו לחזור איך תאכלם ברשות שמא יחזור הוא. וא"כ מיד בשעת מסירה זכתה בהם ושלה הם לגמרי. ומ"מ חלין אחר שלשים יום שכבר קיבלה הכסף הראוי לקדושין. וא"כ נראה דא"צ שיהיה ברשותה בסוף למ"ד שכבר הם שלה היכא דאיתנייהו שהרי כבר זכתה, בהם משעה שקיבלתן ואפי' זרקתן לאיבוד דהא אינה מקודשת בחוב רק במה שקיבלה מיד לכן א"צ שיהיו ברשותה א"כ חזה נמי משמע דכל ששוין פרוטה בשעת קבלה אע"פ שהוזלו אח"כ מ"מ הרי קיבלה פרוטה. וכחו כן בלא היו ש"פ בשעה שמסרן לה כיון שכבר זכתה בהם להוציאן ברשותה הוקרה ואינה מקודשת בודאי ואם חזרה אינה צריכה להחזיר רק מה שקיבלה שאפי' בהלואה אם קיבל חצי פרוטה והוקרה א"צ להחזיר יותר ממה שקיבל. א"כ בכה"ג אינה מקודשת ונא דמי לתשובת רדב"ז דשם בשפה שבאו לידה היו שוין פרוטה אבל כאן כשבאו לידה וזכתה בהם לא היו ש"פ ואינה מקודשת

ובהכי ניחא החילוק דגבי בזו בזו בזו אם היתה אוכלת ראשונה דמיא למלוה דשם כל שלא קיבלה כולן לא נגמר ענין הקדוש ולא היה לה לאכלן עד שיבאו כולם לידה אבל כאן אדעתא דהכי יהבינהו לה שיהיו ברשותה לגמרי

ובלשון הרא"ש שכתב הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה אי חזרה בה בעי' לאהדורי להני דמי הלכך חשבינהו כאלו איתנייהו בעינייהו, ע"כ. וצריך להבין שהרי מקדש במלוה אף שמחוייבת הדסים וע"י הקדושין פטורה מדמים ואפ"ה לא הוה קדושין וא"כ אין זו טעם שלא יוחשב מלוה. ונראה כונתו דמלוה לא בא לה הנאת השתמשות הדמים ע"י הקדושין שכבר הי' לה כח במלוה משעה שנמסרו לה בתורת תלוה אבל הכא כל כח ההשתמשות שהיו לה במעות הוא על דפת קדושין ואי חזרה בה בעי לאהדרינהו ואין לה להשתמש בהם כלל, נמצא שהנאת המעות הם ע"י קדושין וע"י קדושין נתאכלו בהיתר. נמצא שעיקר מה שנתאכלו הם בתורת קדושין ועמ"ש בסמוך ס"ק ב'

(ב) ואם חזר כו'. דעת הר"ן אם חור הוא אינו צריך להחזיר דאם היתה צריכה להחזיר היה מלוה שהרי לא זכתה בו. וכתב הב"ש דבתשובת הרא"ש משמע שאם חזר צריכה להחזיר. ומכל מקום לא דמי למלוה דבתורת קדושין בא לידה דהוה כאילו התנה אם לא יחזור. ונראה דנ"מ בזה אם אמר בפירוש הא"מ לי לאחר שלשים יום אם לא אחזור דלדעת הר"ן בכה"ג בנתאכלו המעות דמו למלוה. א"כ צריך להיות המעות ברשותה בסוף שלשים משא"כ לסברת הרא"ש דבכה"ג נמי אמרינן בתורת קדושין באו לידה א"כ אפי' אין הכסף ברשותה בסוף למ"ד מקודשת ג"כ

ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרי"ף שפסק כרב דמספקא לן אי הוה תנאה או חזרה ולא הביא לדאביי שהוא הדין הנזכר בסעיף ד' דלאביי אליבא דרב מאמצעי א"צ גט. ולפ"ז י"ל דודאי לשיטת הר"ן ע"כ אם אמר לאחר שלשים יום הכונה שיחולו לאחר שלשים יום ונותן לה הכסף בהחלט לענין שאם יחזור הוא ישאר לה הכסף דאל"כ ה"ל מלוה מיהו באם אמר מעכשיו ולאחר שלשים אי תנאה הוא פרש"י שהוא תנאי אם לא יחזור או חזרה לגמרי וצריך להבין דקשה אם היא חזרה א"כ כשאמר מעכשיו היה כוונתו שתתקדש בלי תנאי וא"כ למה אמר מעכשיו כלל הא כל קדושין הוא שאומר סתם ואין דרך לפרש מעכשיו לכן צ"ל דאמרינן שמא חזרה הוא מדלא אתר בפירוש אם לא אחזור לאחר למ"ד יש לנו לומר שבתחלה ביקש לומר מעכשיו אם לא אחזור ואח"כ חזר מזה שעלה בדעתו להתנות ולא התנה בו כדי שלא חהי' מקודשת למפרע ולא ביקש לקדש רק לאחר ל' יום. אבל פשיטא שהתחלת הדיבור מעכשיו מורה שלא קידשה בהחלט וביקש להתנות איזה דבר אלא דאמרינן דכיון דלא אמר בלשון תנאי כדרך הלשון אמרינן שמה שביקש לומר בלשון תנאי אמרו בלשון חזרה

ועם זה נבין עומק לבו של רש"י דבדשמואל פירש דהתנאי שאם ימות לא יהיו קדושין וברב מספקא לי' דתנאה הוא אם לא אחזור בו וכבר תמהו כל מכפי לב על שנותו את טעמו מרב לשמואל דלשמואל יהיה התנאי אם יפות ולרב אם לא יחזור בו ונלאו כל חכמי לב ליישב בישוב הגון גם אנחנו אמרנו כמה ישובים אבל העיקר נראה דודאי לשמואל דתנאה מפרשינן ליה כפשיטה וכמ"ש הרמב"ן דקאי על חיתה שכן הפרוש הפשוט אבל לרב דמספקא לי' אי תנאה הוא או תורה ובודאי דאי אפשר דההתחלה שאמר מעכשיו לא הוה דעתו לתנאי כלל דא"כ למה אתר מעכשיו בהתחלת דיבורו אע"כ אנן אמרינן שהתחלת הדיבור מעכשיו ביקש להוציא תנאי מפיו אלא כיון שלא אמר בלשון תנאי נמצא שאמרינן שחור מלשון תנאה לחזרה בהחלט. ומהשתא אין לנו לומר שכשהתתיל לומר מעכשיו היה דעתו לסיים אם לא ימות ואח"כ חור בו והשאיר לו כח יותר שאפי' יחי' לא יחול קדושין רק לאחר שלשים יום דא"כ אכתי מטונך למה לא פרט לשון תנאי מעכשיו