טיב קידושין קנד

ע"כ הך דמרחץ איירי לאחר נשואין וא"כ לא קשיא קושית התוס' דאפי' לרב דס"ל בקדשה על תנאי וכנסה סתם מ"מ תבא שלא בכתובה כמפורש במשנה וא"כ י"ל דוקא בכנסה סתם אין לה כתובה די"ל בתנאי' קאי אבל אם ידע במומין ומ"מ כנסה יש לה כתובה ג"כ וכמ"ש הב"ש בסימן ל"ח ס"ק נ"ט דאם ידע דלא נתקיים התנאי וכנס בלא יחוד י"ל דמחל התנאי לגמרי מדכנס אותה א"כ גם כתובה יש לה אלא דהב"ש נסתפק בזה שמא לא מחיל רק לענין כתובה. ודבריו תמוהים דא"כ איך אמרינן בגמרא דף ע"ו דאיכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ודאי ראה וניפייס הא לענין כתובה לא מהני אלא ודאי אם ידע המום מעיקרא וכנסה ודאי אמרינן אחולי אחיל גם לענין כתובה וא"כ לא קשי' קושית התוס' די"ל דבמומין שבגלוי וכנסה או ביש מרחץ יש לה כתובה דאמרינן אחלי' לתנאי' אבל באירוסין י"ל דודאי בהתנה לכ"ע אף פומין שבגלוי מבטלין או ביש מרחץ די"ל שהתנה ולא רצה להטריח עצמו בבדיקת מרחץ ומני' קאי אנשואין וכנסה סתם דאו אמרינן ביש מרחץ ידע וכנסה אין להבעל טענה על הכתובה כדמוכח בש"ס בהדיא דאי בדקה אין לו טענה על הכתובה וצ"ע

אלא דמ"מ הא דאמרינן בגמ' דף ע"ה ע"א דפריך בעומדת על פדחתה ראה ונפייס ולא משני בהתנה משמע במומין שבגלוי אפי' התנה אמרינן דעל זה לא הקפיד וכמ"ש התוס' ועיין בסמוך

(יב) המקדש אשה סתם כו' מקודשת מספק כתב בחמ"ח נראה מיד שרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום ולא התנה בתחילה אף דצווח לבסוף הוו קדושי ודאי ע"כ משמע בהתנה תחלה אף ששותק אח"כ י"ל אתנאי' סמיך. ולפ"ז לא קשיא קושית התוס' דף ע"ב ע"ב ד"ה על מנת שהקשו אפי' לא התנה נמי ולפ"ז י"ל דאהני לי' התנאי אף אם נודע לו אח"כ ושותק י"ל שסמך אתנאו משא"כ בסתם אם נודע לו ושתק נתקיימו הקדושין. ולכאורה אין טעם ברור לחלק דנהי דהתנה מתחלה מ"מ י"ל כשראה ושתק אחלי' לתנאיה. ומ"מ אין דבריו מוכרחים דמנ"ל לומר שיתרצה בשתיקה כיון שלא ידע בשעת קדושין מה לו לצווח אח"כ כשיגיע זמנה לכנוס לא יכניסנה או שעדיין חרופה בידו אם למחול על המומין או להקפיד ולא מצינו מחילה רק בכנסה דעביד מעשה להכניסה לרשותו אבל בשביל שידע ולא צווח מיד אינו מוכרח שמחל על המום. ולא ידעתי מנ"ל לומר דהוו ודאי קדושין בלא ראיה מבוררת. ובהתנה בתחלה וידע ושתק אפשר דמ"מ יש לחוש לקדושין מדלא צווח שאינו חפץ בקדושין מיד שנודע לו וצ"ע

(יג) והלך אבל רופא כו'. בחמ"ח נסתפק אם נודע לאשה קודם שריפא המומין אפשר דאין האשה מקפדת ובב"ש ביקש להביא ראיה דאינה מקודשת מדפריך הש"ס הברייתות דתני הלכה אצל חכם והתיר רופא וריפא אותה אינה מקודשת ולא משני דאיירי בנודע לו וצ"ל דא"כ גם באשה שהתנה ונודע לה אינה מקודשת ודחה די"ל דחכם והתיר הוא דומיא דרופא וריפא דאפי' בלא נודע אינה מקודשת ואין זו דחוי' דהא כי מוקי באשה חשובה נמי לא הוי דומיא דרופא דברופא וריפא אותה אפי' אשה שאינה חשובה אינה מקודשת וא"כ ע"כ חכם לא הוה דומיא דרופא וא"כ שפיר יש לאוקמה בנודע לו אף דברופא אפי' בלא נודע לו אינה מקודשת וגם מסברא כ"ש דגבי דידה הוה קפידא דאל"כ לעולם תתעגן ותיתיב שמא יתרפא מן המומין וחלו הקדושין ובניה ממזרים אלא ודאי כונתה כשיוודע לה המומין יתבטלו הקדושין מיד. ותימה גדולה על הב"ש דבנדרים מיפשט פשיטא ליה דמיד שנודעו לה הנדרים נתבטלו בקדושין ובמומין מספקא לי' ותימא כלפי לייא דאם בנדרים קפדה שיתבטלו הקדושין שתא לא ימצאו להם היתר אף שבידו להתיר ורוב נדרים יש להם היחר מ"מ קפדה מיד שנודע לה כ"ש בפומין שאין בידו לרפאותן ושתא לא יהיה תרופה למכתו ותצטרך להתעגן ואגידא ביה כל ימיו כ"ש דקפדה תיד. כן נ"ל. ובודאי לפום ספיקו דחמ"ח הה"ד בנדרים י"ל גבי אשה אין קפידא כל שחסירן אפי' נודע לה ולדברי הב"ש תקשי דגבי הוא שהלך אצל חכם ורופא וריפא גם לא יהיה דותיא דבחכם פשיטא לי' דדוקא בלא נודע לה איירי ובמומין מיירי אפי' נודע לה לפי סברת הב"ש וא"כ לא הוה דומיא דמופין ובאמת פשיט לפי ספיקו של חמ"ח כ"ש בנדרים דלא איכפת לה אלא דלענ"ד כ"ש באשה דקפדה דלא חהא אגידא בי' ואית בה קפידא טפי כן נ"ל וצ"ע

ויש לעיין אם האשה התנה עם האיש איזו נדרים בכלל דבאמת אין באשה קפידא כתו באיש וע"כ תנאה בעלמא הוה א"כ אפשר דאפי' נדרים שאין בהם עינוי נפש יכולה לומר אי אפשי באיש נדרן או דמ"מ לא קפדה רק בעינוי נפש וכן נראה מסתיתת הפוסקים וצ"ע

(יד) ע"מ שלא יהיו בה מומין. כתב החמ"ח אף לפי נוסח הב"ח אפשר לחלק מצד הלשון שאמר ע"מ שלא יהיו אפשר אינו מקפיד רק שלא יהיו בה בשעת נישואין. וצ"ע דאם נפרש על שעת נשואין נימא הכונה אף על מומין שיוולדו אחר כך אף לאחר קדושין קודם נשואין אבל אף יתרפאו נמי קפיד וצ"ע. ועיין בסמוך

(טו) וריפאן הרופא. כתב הב"ש דאפשר אפי' אחר שנודע לו מהני רפואה דנתקיים התנאי שלא ישאר בה ואח"כ דחה דמ"מ מסופק שמא לא יהיה להם רפואה. ונראה דכן מוכח לפי גירסת הב"י. בטור שחילק בכך בלשון שלא יהיו ומדכתב הטור דין זה במומין ולא בנדרים היינו משום דבנדרים בלא"ה כשהתירה מקודשת וכיון דס"ל להטור: בהתירה אחר שנודע לא מהני אם באמר שלא יהיו בה מהני אפי' אחר שנודע היה לו לכתוב בנדרים ג"כ הדין לנפקא מינה אפי' התירתן אחר שנודע לו אלא ודאי בנודע לו אין חילוק בין אמר שלא יהיו בה או שאין בה. כן משמע לפי נוסח הב"י מיהו לפמ"ש שאין נוסחא זו בטור לעולם יש להסתפק וצ"ע

ודע שיש להסתפק בלא התנה רק קידשה סתם ונתרפאו המומין או שהתירתן אפי' אחר שנודע לו אפשר דהוה קדושין. ובזה כתבתי בחדושי כתובות ליישב קושית התוס' ל"ל תנאי הא אפי' בסתמא במומין הקדושין בטלין. ולפ"ז י"ל דנ"מ אפי' נתרפאו וכתבתי סיוע לזה דאל"כ איך תאכל בתרומה בהגיע זמן משום דבדיק לה ושמא היה בה מומין ונתרפאו אלא ודאי בסתם אין קפידא אם נתרפאו קודם שנודע לו והתוס' שהקשו כן אפשר משמע להו בפשיטות דאין חילוק כיון דמאיסא לי' או שחושב שלא יהי' היתר לנדרים. ומה שקשה ליחוש לסמפון אפשר דלא חיישינן כולה האי דשמא לא יודע לו לעולם ולא שייך דמאיסא בעיניו. ועיין ב"ב דף'. משמע דתותרנית הוה מום: סימן

מם

(א) בפרוטה זו. עיון מק"א שנסתפק אם קידשה בפחות מש"פ לאחר למ"ד ובהגיע זמן הוקרה אם מקודשת והביא ראי' ממעשר