טיב קידושין קמו

לה כלום ואין לה במה לההקדש וא"כ בהתנה ע"מ שיש לי ביד פ' מדלא התנה שאם ימחול או שיתן במתנה לא תתקדש שפיר הוה קיום תנאי עמ"ש בסי' כ"ט סקט"ו ולפמ"ש מיושבים דברי הטור שפיר

(מ"ג) עני ונמצא עשיר כתב הב"ש דבכולכו יש קפידא כדאמר בירושלמי אכל בדבר שאין קפידא אין נ"מ וקשה א"כ קשה לפמ"ש הר"ן פ' התדיר דלהכי בהני לא תוכל למחול התנאי משום דאין התנאי להנאתה ואם נימא שיש קפידא א"כ הוה משום הנאה שלה למה לא תוכל למתול התנאי ובב"ש ס"ק נ"ז נראה שרצה ליישב זה דליכא אלא קפידא בעלמא ואין טעם בסברא זו דמ"מ אם בהנאה מרובה תוכל למחול כ"ש בהנאה מועטת גם קשה מאי קפידא יש בשמו יוסף וכן הקשה בב"ש ולא תירץ כלום. לכן הי' נראה לכאורה דכשמתנה דבר שידוע לו היפך האמת ומתנה עליו י"ל כדאמרינן גבי מקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון או מתנה למר כדאית לי' כיון שבעצמו יודע שאין שמו יוסף א"כ ודאי אינו תנאי רק שנתן לפקדון או מתנה וכן בהיא הטעתו י"ל שביקשה להוציא ממנו הכסף. אלא דקשה ע"ז מהא דבקידושין דף נ' בעי לדייק מיני' אע"פ שאמר' בלבי היה להתקדש לו ש"מ דדברים שבלב אינן דברים ומאי דיוק דילמא הכא משום דלא נתכוין לקדושין מיהו יש לדחות דאי דברים שבלב הוי דברים אין כאן הטעאה דאף שמתנה כן מ"מ אינו ברור לו שיתבטלו הקידושין מכח תנאו שהרי תוכל לומר שבלבה הי' להתקדש בכל אופן בפרט דבהני מילי ליכא קפידא ושינוי' דש"ס משום דאתני י"ל באמת דלאו כל כמינה דעקרה לתנאו שהרי לא נתרצה רק באופן הלוה והא דאיתא בירושלמי לוי ונמצא כהן אמאי אינה מקודשת וכן בכולהו חשיב הירושלמי קפידא אפשר דה"ק דודאי במה שהטעה לשבח אע"פ שאמר ע"מ שאני עני ונמצא עשיר אילו לא הי' בו מהקפידא היינו מפרשין תנאו לאו דוקא ורוצה לבחון לבה שתתרצה אפילו שיהי' עני א"כ כ"ש כשיהי' עשיר ודאי דתהא מרוצה לו ותהא נשמעת לו יותר להכי מפרש הירושלמי בכולהו קפידא וא"כ אין בהבחנה זו הבחנה דאיכא דרוצה יותר בלוי או בעני וא"כ כיון שאינו מתנה לבחון אותה ממילא אמרינן אדם יודע שאינו כן ולא נתכוין לקדושין ואפילו בקידושי שטר י"ל מתוך שיודע שאינו כן אינו אלא משטה בה וכעין הא דסי' מ"ב לדברי הרשב"א בלא ראתה העדים בס"ג בסי' מ"ב והא דאיתא בגיטין דף פ"ד בע"מ שתעלי לרקיע כו' דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו תנאי בטל ותעשה קיים ולא תלינן דהשטה בה י"ל כיון דהיא בעצמה יודעת שאי אפשר לא שייך להשטות בכך אבל כאן שהוא סובר להטעותה שהוא כן י"ל דמשטה בה הוה ולא נתכוין לקדושין לכן גם היא יכולה לחזור שמסתמא אינו תובן דלקידושין. נתכוין כנלע"ד וצ"ע ועיין בסמוך

(מ"ד) ונמצא של דבה וכתב הב"ש דמבואר בש"ס באמר התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב יש קפידא דאיכא דניחא לי' בכספא וכתבו התו' דאפשר דצריכה להשלים איזו תכשיט משמע דאם אינה צריכה לתכשיט לא הוה שינוי י"ל דהתו' כ"כ לר"ש אבל לרבנן אפילו לא נצרך לה הכסף אמרינן איכא דניחא לי' בכספא משמע מדבריו דלר"ש אם אינה צריכה לתכשיט מקודשת וקשה איך פריך הגמרא מחומץ ונמצא יין דאיכא דניחא לי' בחלא ומשמע דבהא לא פליג ר"ש עם רבנן א"כ כי היכא דלרבנן אפי' א"צ למלא יותר מיין יוכל לחזור משמע לר"ש אפי' א"ב נמי תוכל לחזור דהא משמע להש"ס דבהא לא פליגי ר"ש ורבנן ועוד דא"כ מאי פריך לר"ש דילמא באמת ר"ש קאמר בא"ב לתכשיט אלא נראה דכיון דאיכא קפידא לטעמי' אין כאן קיום תנאי אפילו אין א"צ להשלים רק כיון דאיכא דניחא לי' ואין זו. מין שהבטיח לו ולא פליגי ר"ש ורבנן בהא רק התוס' כתבו כיון דשני פעמים ופעמים שניחא לה בכספא אין כאן קדושין אפי' לר"ש כמו אם נמצא יין אע"פ שהלוקח חפץ ביין יותר כן נראה בגמרא

אלא דקשה לי איך מדמי הש"ס לחומץ ונמצא יין הא שם אין שבח בדמים וא"כ אין הלוקח מרויח בזה לכן איכא קפידא שאין יכול ליקח ביותר עשוי' משא"כ בקדושין שנותן לה בחנם בודאי ניחא לה בדהבא מכספא שהרי יש לה ריוח גדול חזה שתוכל לקנות כסף ויהי' לה מותרות ונראה שלכך כתבו התו' שם דלא פליג רבנן לפי גירסת רש"ל דבממון ודאי ניחא לי' בדהבא מכספא ומיירי כשאין כאן שבח ממון רק חשיבות הזהב נגד הכסף אלא דלפ"ז לא הוו צריכי התו' לומר שצריך לה להשלים התכשיט די"ל בפשיטות דדהבא חשוב וכספא חריף כדאיתא בפ' הזהב לכן הוה שינוי וא"כ משמע דעת התו' דאם אמר לה של כסף ונמצא של והב שפיר מקודשת גם לרבנן דריוח שבין זהב לכסף עדיף לה לכן צ"ע

ובלא"ה נמי קשה אם הוא לשבח למה נבטל הקדושין לגמרי שהרי עכ"פ מסתמא דעת כל אדם נוחה לו יותר בזהב מבכסף וכן בעשיר מבעני ולמה לא יהי' עכ"פ ספק קדושין דשמא כ"ש שהיתה מתרצית כשהוא עשיר מבעני אם אומרת כן עכשיו למה לא ניחוש לספיקא עכ"פ כאן שהמקדש נתרצה לקדש בשביל הטעאה שלה איך נאמר בהחלט דניחא לה בעני יותר שלא לחוש לקדושין ולפענ"ד מכאן מודעא רבא דכיון שעכ"פ אם האשה אומרת דמקפדת ע"ז אינה מקודשת אפי' היא מודה הוה כמקדש בלא עדים שאין חוששין לקדושין וא"כ מכאן ראי' למ"ש לעיל סי', כ"ז סק"י דכשתוכל לומר שלא הבינה הוה כמקדם בלא עדים ואפי' שאמר' שהבינה לא הוו קידושין וצ"ע

גם קשה לי לפ"ז היכא קאמר בגמרא דף נ' למיפשט דדברים שבלב לא הוו דברים מדקאמר אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש ש"מ דברים שבלב אינן דברים וקשה דילמא טעמא מתוך שיכולה ולומר לא נתרצית הוו קדושין בלא עדים לכן צ"ל אי דבריו שבלב הוו דברים א"כ מיד יש ספק לעדים כשיודע לה שמא תאמר שבלבה הי' להתקדש ואז אף אם תחזור אח"כ לא יועיל שהרי כבר נגמרו הקדושין כפי מה שאמר' שבלבה הי' להתקדש והי' לה להיות ספק מקודשת שהרי לעדים מיד נולד ספק זה מה שיהי' בלבה אבל אם נימא דאפילו אם היתה גומרת בלב להתקדש בשעת קדושין אפילו אי הוה ידעה לא מקרי דברים שבלב א"כ צריך לאמירתה עכשיו שעדיין היא מרוצה עכשיו יש לדמות למקדש בלא עדים אבל אם תאמר שהי' בלבה אז שוב לא יהי' בידה לחזור א"כ הוה ככל ספק קדושין שגם לעדים יש ספק זה שאפשר שיהי' בלבה שתתקדש אלא ודאי בלא גילוי דעת בפירוש אינו נקרא רצון לכן הגלוי דעת של עכשיו הוה כמקדש בלא עדים וצ"ע

וגם על סברת רשב"א הובא בב"ש לעיל סי' ל"ה ס"ב דבקידש בכסף והאשה מודה שקיבלתו הוה כמקדש בלא עדים קשה ג"כ מהך דדברי' שבלב דילמא להכי לא מהני אמירתה כיון דליכא עדים וצ"ל כמ"ש

ומ"מ נקוט מיהו פלגא בידך כיון דחזינן לפום ס"ד דש"ס דמהני דברים שבלב ומתוך הסברא היינו אומרים דחפיצה יותר בעשיר מבעני ובכה"ג אפ"ה אי אמר' שאינה רוצה נאמנת שלא הי' בלבה להתקדש א"כ יש להאמינה שלא הבינה ג"כ ועיין בסמוך: (מ"ה) ולא הכירה בו הרשב"א דיית כן מלשון

המשנה דתנן ונמצא של דבש משמע