טיב קידושין קמה

(לט) ע"מ שיש לי כו' למיהוי ספק קדושין. תיוהא חזינא הכא דלפי סברת רמה דמהני כל אימת שמראה לה א"כ אין חילוק בין אומר שיש לי או אומר סתם ע"מ שאראך רק באין לו מנה בשעת קדושין לא מהני אם מראה לה מנה שמצא אח"כ או שניתן לו במתנה אבל אם היה לו מנה בשעת קדושין כל אימת שמראה לה שפיר נתקיים התנאי והוה קדושי ודאי וא"כ תמוה כיון דבע"מ שיש לי מידי ספיקא לא נפיק שמא יש לו א"כ גם כאן לא נפיק מספק קדושין דשמא יש לו ויראה לה לאחר זמן. ומ"ש בלשון רי"ו בשם הרמ"ה ז"ל ואם אמר ע"מ שאראך ק' זוז שיש לי דאית לי השתא משמע ולא הוו קדושין אא"כ הראה לה מעות שיש לו בשעת קדושין כוונתו דלא הוו קדושי ודאי וכמו שכתב ג"כ בתחילת דבריו אפי' איכא סהדי דיכול לאחזוי' לה לא הוו קדושין עד דמיחזי לה. ושם ג"כ אין לפרש דבטלין הקדושין שהרי באמת יכול להראות לה אלא כוונתו דלא הוו קדושי ודאי אבל ספק קדושין הוי לעולם שהרי אפשר שיש לו עכשיו ויראם לאחר זמן אלא דבאמת אכתי לא הוו קדושין כיון דלא הראה לה עדיין אבל אינה פטורה בלא גט שמא יראה לה אח"כ. ובענין קיום התנאי אם אין עדים יתבאר בסוף הסימן בס"ד

(מ) דינו כמו ע"מ שאראך כלומר לשיטת רמ"ה אף שלא היה לו בשעת קדושין אם יביא לה ממה שמצא אח"כ מהני ואם אמר להביא לה מנה שיש לי צריך שיביא לה מנה שיש לו בשעת קדושין ב"ש. ולפענ"ד גם הרא"ש מודה שאם מביא לה מנה אפי' מה שניתן לו נמי הוי קיום תנאו ולא תלי רק בשיעור ההבאה ואם מביא לה מיד אפילו ניתן לו במתנה מה נ"מ לה בזה ואפי' אמר מנה שיש לי אם הוא בתוך שיעור ההבאה י"ל דמ"מ מקודשת דליכא נ"מ אם נזדמן לו מיד אלא דהרמ"ה לא קאמר רק באם אין לו עכשיו א"צ להמתין עד שיזדמן לו אבל אם מביא לה מיד ליכא נ"מ אם מביא משלו באיזה אופן בא לידו ובודאי להביא צריך ליתן זמן להביא וכשלא תבע זמן י"ל דמודה הרא"ש לרמ"ה דכל אימת שיביא יתקיים התנאי וא"כ י"ל דבהתנה מנה שיש לי לא מהני התנאי רק לענין שא"צ להמתין אם אין לו אבל אם נזדמן לו מיד שאין קפידא לאשה אפשר דמ"מ מקרי קיום תנאו (ועיין בס"ק ל"ח) כיון דהביא בתוך שיעור שצריך זמן גם להביא משלו ואם יש לו באמת אפשר שאין זמן לדבר כלל כמו בע"מ שאתן לך מאתים זוז ודוקא בע"מ שאראך דייק הרא"ש דצריך להראות בשעת קדושין כיון דאנן במתני' אם לאו אינה מקודשת משום הכי גופי' קפדה שיראה לה מיד כדי שאם לא יהי' לו מיד לא תצטרך להמתין עד שירויח אבל ע"מ להביא י"ל דמשמע ע"י סיבה שאינו מזומן בידו אפשר דאין גבול לדבר וכיון שאין גבול לדבר אין נ"מ אם מביא ממה שיש לו או ממקום אחר אלא בהתנה ע"מ שיש לי אפשר מ"מ קפדא אם אין לו שלא תתקדש כדי שלא יוכל לדחותה עד שירויח ואם יש לו מסתמא יביא מיד אבל אמר סתם ע"מ להביא י"ל דמודה הרא"ש לרמ"ה שאין גבול לדבר ואימת שיביא מתקדשת דה"ל לאתנויי הזמן שיביא משא"כ בע"מ שאראך אינו רק לברר שיש לו צריך לברר מיד ודייק כן מלישנא דמתני' וצ"ע

(מא) שמא יש לו שם הרא"ש חולק על הרמב"ם דאם היה לו שם הי' נודע ואפשר דהרמב"ם ס"ל כדעת רשב"א דאם יש לו במקום קרוב מקודשת א"כ צריך לחפש בכל מקומות הקרובים וזה אינו עשוי לגלות כ"כ אבל אם אפשר לברר י"ל דהרמב"ם מודה שאין ספק מיהו י"ל דהרמב"ם ס"ל דאי אפשר לברר שמא קנה אצל א' והאחר אינו נאמן לומר שלא קנה לפוטרה בלא גט אלא דקשה אם כל אחד מוחזק בשלו אמאי לא נימא חוקה דמסתמא כל שנמצא ביד אדם בחוקת שהוא שלו דהא ביש לו מנה מקודשת בודאי ומחזקינן לה בשלו א"כ בקרקע כל שכ"א יש. לו שטר או חזקה בקרקע למה לא נחזיק לכל אחד בשלו עד שע"י זה מבורר שוה אין לו שם כלום ועוד אי לא ניזל בתר חזקה איך משכחת לה שיש עדים שיש לו בית כור עפר ניחוש שמא מכרו לאחר וע"כ בתר חזקה אזלינן גם לענין קדושין ואפשר לחלק כיון דהתנה שיש רגלים לדבר שיש לו לכן לא אזלינן בתר חזקה לאחזוקי' באין לו אבל ביש לו באמת לא חיישינן שמכרה לאחר

ובזה ניחא לעיל סי' ט"ו בע"מ שיש לי מנה ביד פלוני דהוה קדושין מספק אפי' אותו פלוני אין לו בידי. וקשה אמאי לא נימא דמסתמא אין לו דהא כל ימה שנמצא ביד אדם בחזקת שלו א"כ בסתמא אין לו כי היכא דהוה מקודשת בודאי מטעם חזקה זו א"כ גם לענין שיבטלו הקדושין נימא חזקה שהשני מה שיש לו שלו א"כ אין לו אצל פלוני כלום. ולפ"ז י"ל דדוקא בדידי' חיישינן שיש לו כיון שאם התנה לכן ביש לו באמת אמרינן מסתמא שלו הוא משא"כ לגבי אחר מ"מ אפשר שיש לו בידו כיון שהתנה עליו מיהו לדברי הפוסק דמחשיב לחזקה גמורה א"כ קשה איך ניחוש ששקר הוא ונוציא מחזקתו כיון דבלא"ה חזקה שהכל שלו ולמה ניחוש שפלוני משקר וכ"ש אם גם הוא מודה שאין לו אצל פלוני למה נחזיק לפלוני בחייב

גם יש לעיין בהי' לו בשעת קדושין ונתנו במתנה לאחר וכן במעות מתל לאותו פלוני אי אמרינן דמשום הרווחה איכוונה, וא"כ מה הועיל לה מה שיש לו ביד פלוני אם מחל לו מיד ואם נימא דמ"מ נתקיים התנאי א"כ למה ביש לו במקום אחר אמרינן דקפדא שרוצה לילך דוקא למקום פלוני לו יהי' שמחל לגמרי וצ"ל דאמחילה לא אסקה אדעתה שימחול דאין דרך לימחול או ליתן מתנה לכן לא קפדה רק שיהי' לו בשפת קדושין ואע"ג דאמרינן במוכר שט"ח לא סמכה דעתה שמא ימחול היינו משום שאין החוב שייך לו אח"כ אבל למחול שלו מסתמא סמכה דעתה שלא ימחול ואי מחיל מ"מ קיום תנאו הוה בשעת קדושין

ולפ"ז אם התנה ע"מ שאמסור לך שט"ח שיש לי ביד פלוני בכתיבה ומסירה אי אמרינן דלא סמכה דעתה אפשר דנא מיקדשא כמו בקדשה בשט"ח עצמו דאמרינן לא סמכה דעתה גם כאן י"ל דלא סמכה דעתה על שיקיים התנאי שיתן לה דאף אם יתן לה השט"ח שמא ימחול או אפשר כיון דהקדושין מצד עצמם הם כדין ומוסר לה שט"ח כפי מה שהתנה על התנאי לא אמרינן לא סמכה דעתה

וכן משמע לכאורה מהא דאם קדשה בשט"ח שמין את הנייר כמ"ש לעיל סימן כ"ח סי"ג והא ודאי בשט"ח דעתה נמי אגוף החוב ולא גרע מהתקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר שאינה מקודשת וא"כ לחה תתקדש בנייר הא לא סמכה דעתה על גוף החוב שמא ימחול וע"כ לא חיישינן בקיום התנאי לסמכה דעתה ואפשר וסברא לחלק דבשלמא בקידשה בגוף השט"ח אמרינן כיון דלא סמכה דעתה אין לה במה להתקדש משא"כ אם התנאי על שט"ח אמרינן דנכנסה לספק זה אם ימחול לא תתקדש דאי לא סמכה דעתה ה"ל לאתנויי שאם ימחול יתבטלו הקדושין וע"כ נכנסה לספק זה שאפילו ימחול אח"כ תתקדש אבל בקידשה בגוף השט"ח לא שייך לומר דמסתמא סברה וקיבלה אפילו שימחול מדלא התנית שכיון שלא סמכה הרי לא נתן