טיב קידושין קמא

קודם שמיעה משא"כ למסקנא דמוקמינן ע"מ שלא ימחה א"כ י"ל אם מת קודם ששמע לא הוה קדושין די"ל אם שמע היה מוחה. ודבריו צריכים ביאור. וכוונתו לפי האמת דמוקמינן ע"מ שלא ימחה י"ל דמתני' איירי לאחר ששמע ולא מיחה וכונתו אף דגם בע"מ שלא ימחה שייכא קושית התוס' דהא כיון דבע"מ שלא ומחה יש בידו למחות לעולם וצ"ל דכונת הב"ש דיש לחלק דדוקא אם שמע פעם אחת ולא מיחה י"ל דלא חייש נן שמא ישוב וימחה ואילו היה חי היה מוחה אח"כ להא לא חיישינן כיון דכבר שמע אבל במת קודם שמיעה י"ל אילו היה חי היה מוחה. ומ"מ אין דבריו מוכרחים לחלוק על הפוסקים שהרי גירסת ראשונים רישא ומציעתא בחד טעמא וא"כ בהדיא דמציעתא איירי ע"מ שישתוק ואפי' לגירסא זו הרי הר"ן פשיטא לי' דגם בע"מ שלא ישתוק דינא הכי דמת קודם שמיעה קדושיו קדושין. וגם בעיקר מה שהוקשה להתוס' דלמא אילו שמע היה מוחה ונכנסו בדחוקים וכבר כתבתי לעיל מה שנלע"ד. ובלא"ה כפי הנראה מדברי הרמב"ן ורשב"א ובמ"מ ור"ן שמדמין לתנאים דעלמא. א"כ נלמד שאין מקום לקושית התוס' דלא משגחינן רק בקיום תנאי. לכן במת האב מקודשת שהרי נתקיים התנאי שישתוק ובאמר ע"מ שיאמר הן לא קשיא שמא היה מתרצה אם היה חי שמ"מ לא נתקיים התנאי ואין מקום לקושית התוס' וא"צ לדחוק כמ"ש התוס' לחלק בין מחוסר אמירה שהוא דחוק למאד ואי משם הדקדוק לשיטת התוס' דה"ל לאוקמה רישא ומציעתא בחד טעמא אי מפרשינן ע"מ שירצה שיאמר הן אין מקום לדיוק וה רק לפרש"י דס"ל ע"מ שישתוק ואפ"ה גריס רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא מ"מ אין זו דיוק כ"כ להוכיח דחזר מסברתו דמעיקרא וכמ"ש הר"ן ומהרש"א גם דעת הרמב"ם בע"מ שירצה שיאמר אין א"כ אין מקום לדקדוק ובתוס' ג"כ י"ל דלא חזר מסברתו בפרט דלשיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמ"מ הכל תלוי בקיום תנאו כדפרישית לכן אין לחלוק על הפוסקים דבמת עד שלא שמע ודאי נקטינן דמקודשת גמורה היא וכדברי המחבר בזה ועיקר

(לא) וי"א דאם אמר פעם אי הן כו'. זה דעת הטור והב"י תמה עליו כיון שהתנה שלא ימחה לעולם יש לו זמן למחות והרא"ש לא כתב רק את"ל והר"ן והמ"מ פשיטא להו שיכול למחות לעולם ואיני כדאי להכריע. ולפענ"ד ראיה להטור דתנן מת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה והא ודאי אין יכול לכוף האב שיאמר איני רוצה רק שעושין דרך בקשה וא"כ מאי ליחוד שייך בזה דלשון מלמדין מצינו ביבמות דף ק"ט מלמדין את הקטנה שתמאן ושם הוא ג"כ משום שיש גבול למיאון ושמא בתוך כך תגדיל ולא תוכל למאן אבל כאן אם איתא שלעולם יוכל למחות מאי לימוד שייך בזה והל"ל מבקשין מן האב אלא ודאי כהטור דאם אחר פעם אחת הן שוב אין יכול למחות וא"כ צריך ללמדו שיאמר מיד איני רוצה בטרם שיאמר רוצה ועוד דה"ל לאשמועינן רבותא טפי מת הבן אע"פ שנתרצה האב מלמדין אותו לומר איני רוצה אלא ודאי כיון שנתרצה פעם אחת לא מהני תו מחאה. ומה שמדמה הר"ן לתנאי שבשב ואל אעשה והיינו אם התנה שלא אשתה יין כל אימת שמתה בטלו הקדושין לפענ"ד לא דמי דשם גילה דעתו שאין חפץ שתעבור על וה אבל המתנה ע"מ שלא ימחה הוא בשביל שאין רצונו לסרב נגד האב ואפילו ישתוק האב לא נתקיימו עדיין הקדושין דאכתי אינו מבואר בבירור שניחה לאב אבל אם אמר הן בפירוש כבר יצא נגד האב שהרי אילו שאל לאב או הי' מצוה לקדשה ואין זו נגד כבוד האב במה שלא התנה שיוכל למחות אחר הריצוי דאין דרך למחות אחר ריצוי לכן בודאי באמר אין בפירוש בחזקת שלא ימחה עוד ולא עלה על דעתו לתלות הקדושין אחר שמתרבה האב בפירוש ולא דמי לאמר ע"מ שיאמר הן שיוכל האב לומר הן אחר הלאו דשם כל זמן שחפץ האב חפץ הוא ג"כ בקדושין ואם בתחילה לא ישרה בעיניו כשימלך ויישר מרובה: הוא לקדושין מצד עצמו אבל לומר אף שיתרצה האב בפירוש לקדושין נתן לו רשות לחזור הא ודאי לא אסיק אדעתי' ובלא"ה לדעת הרמב"ם בע"מ שלא ימחה בשמע בחיי הבן ולא מיחה נתקיימו הקדושין מיד א"כ ניהו דס"ל בשמע אחר מיתת הבן דיכול למחות מ"מ ודאי באמר הן נתקיימו הקדושין וכ"ש ולהב"י שמפרש שצריך למחות תוך כדי דיבור או עסוקין באותו ענין א"כ באמר הן משמע ודאי דתו אין יכול למחות

(ל"ב) מת הבן מלמדין כו' היינו בע"מ שלא ימחה אבל בע"מ שישתוק אם כבר שמע ושתק תו לא ומהני שיאמר אינו רוצה מיהו בלא שמע עדיין יש ללמדו כשישמע יאמר שאינו רוצה כן מוכח מתוס' ישנים והר"ן דקודם שישמע מהני שפיר ליחוד לכשישמע יאמר איני רוצה

ודע דאיתא בתוספתא עד שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכתב הר"ן שפשטה מראה דמחלק בע"מ שירצה יכול לומר אין אפי' אחר מחאה ובע"מ שיאמר רוצה אני אין יכול לומר אין אחר מחאה ונדחק לפרש בדרך רחוקה דמיירי שקידש לאחר זמן. ולפענ"ד נראה דודאי יש לחלק דאם אחר כשירצה לא תלה באמירת האב רק בחפץ האב כשירצה היינו שיתברר לו שמרוצה האב אלא דאנן אמרינן דלא נקרא רצון עד שיאמר הן ואימת שמגלה רצונו מתקיימין הקדושין ולא נאמר שיתרצה בשעת שמועה דוקא קאמר אבל אם אמר עד שיאמר רוצה אני מורה שע"י אמירת האב רוצה אני שיתקיימו הקדושין וזה אינו רק בשעת שמיעה ששומע האב שהבן קידש פלונית דאז כשאמרמ רוצה אני נתקיים התנאי משא"כ אם שתק בתחלה לא שייך שיתקיימו הקדושין ע"י שיאמר האב רוצה אני דכיון דחלף ועברה השמיעה לא יובן מאמירתו רוצה אני לבד דקאי אקדושי בנו שקידש לפלונית לכן מפרשינן ליה אשעת שמיעה ובלא נתרצה מיד כששמע בטלו הקדושין דאין קיום לקדושין באמירת רוצה אני לחוד רק בשעת שמיעה אבל במתנה ע"מ שירצה לא התנה באיזה לשון תהיה ניכרת מחשבתו של אביו בריצוי הקדושין לא שייך להגביל ומן לריצוי אביו. אימת שירצה מקודשת. כן נ"ל ברור בכוונת התוספתא ואף דאפשר שישמע שנית לאחר זמן ויאמר רוצה אני בזו ס"ל לתוספתא דכיון דמתנה בלשון עד שיאמר רוצה אני וצריך להגביל זמן בשמיעה מפרשינן לי' אשמיעה ראשונה וקרוב לשמוע שתיבת עד בתוספתא ט"ס הוא וצ"ל ע"מ

ועיין בפי' המשנה לרמב"ם שכתב ע"מ שירבה ענינו שלא ימחה כו' ואם אמר שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום יוכל למחות כל שלשים יום לפיכך אם מת הבן מלמדין. ודבריו תמוהים דהא לר' ינאי מתוקמא סיפא בע"מ שלא ימחה א"כ מוכח אפילו בלא קביעות ומן מלמדין את האב דיוכל למחות לעולם וא"כ איך תני רצה האב מקודשת הא יכול שוב למחות ואי תימא דה"ק רבה האב מקודשת כל זמן שאינו מוחה א"כ מצי לאוקמה כולה מתני' בע"מ שלא ימחה וא"ב להגביל זמן למחאה. ונראה ליישב פ"ד שכתבתי לעיל בישוב דברי הרמב"ם בחיבור דתליא אי מחית נעשי' לספיקא י"ל שיוכל למחות בכל עת משא"כ