טיב קידושין קמ

(כז) עד שימות האב.. כ"כ בטור בשם רמ"ה וכן הוא בר"ן וצ"ע דהא הר"ן פסק כהתוספתא ובתוספתא מבואר חת האב מקודשת שמא נתרצה שעה אחת קודם מותו והר"ן גופי' מייתי התוספתא. וא"כ קשה למה לא פסק בדין זה כתוספתא ומש"ס דילן אין ראיה שאינו סובר כתוספתא מהא דפריך אי עד שיאמר הן מת האב ה"ז מקודשת הא לא אחר הן א"כ משמע במת אינה מקודשת ולא חיישינן שנתרצה סמוך למיתה דאין ראיה מזה דודאי לפי שיטת הר"ן גופי' דבאמר ע"מ שירצה הוא אפי' אמר לאו חיישינן שמא יחזור ויתרצה א"כ לא רצה אינה מקודשת היינו שאינה מקודשת קדושי ודאי אבל קדושי ספק מיהו הוו א"כ משמע מת האב מקודשת קדושי ודאי א"כ פריך שפיר הא לא אמר הן. אבל לעולם י"ל דקדושי ספק הן אפי' אינו מבורר שנתרצה כשמת וכדברי התוספתא. ומתוך הסברא ודאי אם אמר האב שנתרצה כששמע ועכשיו אינו רוצה אע"פ שאינו מביא עדים לדבריו מקודשת שהרי בידו לומר שעדיין הוא רוצה. והשתא שמת האב למה לא נחוש שנתרצה באמת אף שאין עדים על כך מ"מ הדבר מסופק אצלינו ולא דמי לתנאים שנזכרו בסוף הסימן לשיטות הפוסקים דכאן תליא ברצונו אם חפץ האב בקדושין א"כ מידי ספיקא לא נפקא כשאין האב בפנינו שמא נתרצה והסכים בפירוש אף שלא בעדים וצ"ל דהר"ן ס"ל עד שירצה שיבאו עדים שנתרצה וצ"ע מנ"ל. ואף דבע"מ שלא ימחה יכול למחות לעולם ולא חיישינן שמא נתרצה ואמר הן בפירוש י"ל כשהוא בפנינו ואומר שאינו מרוצה לא חיישינן שמשקר אבל כשמת יש לחוש שמא נתרצה כדברי התוספתא ומנ"ל לדחות התוספתא. ועיין בסמוך

(כח) מיהו אם לא היה בביתו כבר השיגו האחרונים על רמ"א בזה דכשישתוק משמע לעולם כששותק. ונ"ל ראיה לדבריהם דלדברי רמ"א קשה מאי פריך אי ע"מ שישתוק מאי קאמר מלמדין את האב הא שתיק וקשה נוקמה ששמע אחר מיתת הבן א"כ מה הי' לו למחות שהרי אין הבן כאן או נוקמה באמת שלא היה האב בביתו כששמע ומלמדין אותו כשיבא לביתו וא"צ לאוקמה בתרי טעמי אלא ודאי ליתה דאין צריך למחות בפניו וכמ"ש החמ"ח

(כט) ואם מיחה בשעת שמיעה אפי' חזר ונתרצה כו'. דין זה אף שהוא מדברי הרשב"א שהובא במ"מ ובר"ן ובפוסקים הנמשכים אחריהם לענ"ד צ"ע והתורה מונחת בקרן זוית גם על דברי רבותינו בעלי התוספת אנופף ידי בעזר צורי ומעודדי. ותחלה נבאר כי התו' הקשו בע"מ שישתוק ומת קודם השמיעה אמאי מקודשת דלמא אי שמע הוה מיחה ותרצו דמסתמא לא היה מוחה והקשו עוד א"כ אם נימא עד שיאמר הן נימא מסתמא היה אומר אין ונדחקו לחלק. ובאמת פירוקא לסכנתא דבשביל סברא קלושה נתיר אשת איש לעלמא דמ"מ יש לחוש שהיה אומר הן. ולזאת אני אומר אחר נשיקות כפות רגלי רבותינו בעלי התוספות שלא וה הדרך רק ניזל בתר סברא והוא דע"מ שישתוק מורה שהוא מצד עצמו חפץ בקדושין רק שאין רצונו להתריס נגר אביו לכן מתנה שישתוק אביו על כך וכששתק שפיר נתקיימו הקדושין שהרי אין דנין כוונתו רק שלא יהיה מנגד לדברי אביו והשתא במת שפיר מקודשת אפי' מת קודם שמיעה דסוף סוף אינו מנגד דברי אביו אבל ודאי בשמע ומיחה אף שתת אח"כ כבר נתבטלו הקדושין אבל אם אמר ע"מ שיאמר אביו הן מורה שלא סמך על עצמו בעיקר הקדושין דאם התנה שיאמר הן מורה אפילו שיאמר האב אין לי עסק בכך קח אותה לאשה אם ישרה בעיניך ואני איני אומר לא הן ולא לאו מ"מ לא נתקיים התנאי דלשון התנאי מורה דוקא שיתרצה אביו ויאמר הן ואינו סומך על דעתו כלל. מעתה מבואר דהיינו דקשי' להש"ס אמאי במת מקודשת הא לא אמר הן ולא סמך על דעת עצמו כלל. ודברים אלו ברורים ופשוטים לפענ"ד אולי מקום הניחו לי רבותינו בעלי התוס' לתלמיד הדיוט כמוני בדבר פשוט. אמור מעתה יש בכח המאמר ע"מ שישתוק כלומר לא מבעי' אם יאמר הן בפירוש אני חפץ בקדושין אלא שאפילו לא יאמר הן בפירוש רק שישתוק נמי תתקדש והוה כאלו אמר בפירוש ע"מ שיאמר אבי הן ואפי' רק ישתוק תתקדש ג"כ. נמצא שבכלל שתיקה רצון בפירוש מכח כ"ש. והשתא למ"ש הרשב"א והר"ן שאם אמר פד שיאמר הן אפי' אמר תחלה לא מקודשת א"כ כ"ש שאם אמר עד שישתוק שמורה שכל שלא יגלה אביו דעתו שרע בעיניו חפץ בקדושין וכ"ש כשיטב בעיניו וא"כ כי היכא באחר ע"מ שיאמר הן אין הזמן מוגבל אצלו רק כשיטב בעיני אביו תתקדש א"כ כ"ש בע"מ שישתוק שבעיניו לבדו הוטבו הקדושין רק שאין רצונו להתריס נגד אביו. א"כ אחר שאביו בן אדם הוא ויתנחם כ"ש שמרוצה בקדושין אם יסכים אביו בפירוש ויאמר הן אע"פ שבתחלה לא רצה כי היכא דבאמר ע"מ שיאמר הן וחפץ שאביו יברור לו הקדושין ואף שהיטב חרה לאביו בתחלה אין חפצו שיתבטלו הקדושין כי מסיק אדעתי' שישוב לרצות וכשיתרצה אביו ניחא לי' בקדושין א"כ כ"ש בע"מ שישתוק שנוח לו יותר בקדושין כשיש גלוי הדעת ורצון בפירוש מאביו לא יזיק סירובו בתחלה. ומתני' דלא רצה האב אינה מקודשת נוכל לפרשה דאינה מקודשת בודאי כמו שמוכרח לפרש לשיטתם אי מפרשינן ע"מ שיאמר הן וכמ"ש הר"ן

איברא בע"מ שלא ימחה ודאי מוכח בש"ס דאין יכול לרצות אחר שמיחה דהא סיפא דמת הבן מוקמינן בע"מ שלא ימחה ומלמדין אותו לותר שאינו רוצה ואי יכול להתרצות יש לחוש שמא יחזור ויאמר הן וכמו שהקשה הר"ן לפום סברתו על ע"מ שיאמר הן דקשה מהא נמי אבל בע"מ שישתוק אף שהוא תנאי שב ואל תעשה מ"מ תורה למחשיב שתיקתו כהודאה וכאומר הן וי"ל שיכול לותר הן גם אחר המחאה ואף דאם ניזל בתר סברא גם בתנאי שלא ימחה בכח הוא דכ"ש כשיאמר הן י"ל דבע"מ שלא ימחה משמע שיהיה לרצון לגמרי מתחלה ועד סוף לשיטת הר"ן שאפי' נתרצה יוכל שוב למחות לכן אמרינן שפיר כל שאין תחלתו לרצון של אב יתבטלו הקדושין דקפיד שיהיה תחלתו וסופו לרצון אבל בע"מ שישתוק דסגי בתחלתו לרצון א"כ כ"ש כשסופו לרצון ואפי' לדעת הטור דאם נתרצה שוב אין יכול למחות י"ל דלא קפיד אלא שיהיה ניחא לי' לאב בבירור וכשנתרצה אינו מתנה על שיחזור האב מרצון למחאה וסתמו כשמרוצה פעם אחד והבן יקחנה מסתמא לא יחזור מדעתו כיון שנתרצה בפירוש ועביד מילתא יתירתא שהרי לא התנה אלא שלא ימחה (עמ"ש לקמן בדעת הטור). משא"כ בע"מ שישתוק דאם שתק בשעת שמיעה נתקיים תנאו ואיו יכול למחות א"כ לא הוה בכלל תנאו רק שיתרצה פעם אחד א"כ י"ל דאף שלא נתרצה בתחלה כשמתרצה אח"כ שפיר הוו קדושין לפום שיטתייהו דס"ל בע"מ שירצה יוכל להתרצות אח"כ. לכן נלע"ד שדין זה צ"ע וגם ע"מ שישתוק י"ל דמהני הריצוי אח"כ כמו בע"מ שירצה ועיין בסמוך

(ל) מת האב עד שלא שמע הב"ש כתב דין זה נובע מדברי התוס' דלא חיישינן שמא אם שמע היה מוחה דהא אי ע"מ שישתוק איירי