טיב קידושין קלח

וכן עיקר דאם שמע לאחר מיתת הבן לעולם יכול למחות שכן דפת כל הפוסקים והוא עיקר בגמרא מיהו בשפע קודם שמת הבן ולא מיתה יש לחוש לדברי הרמב"ם שנתקיימו הקדושין בשמועה הראשונה כשלא מיחה וכן נראה שיטת רבינו המחבר שלא חשש לתירוצו כיון שכל הפוסקים בלא"ה חולקין על הרמב"ם לכן העיקר כמ"ש:

מיהו למ"ש נמי קשה לוקמה כולה מתני' רפ"מ שלא ימחה ורישא רצה האב שלא מיחה מקודשת לא רצה היינו שמיחה ובמת הבן שפיר יכול למחות. אך לפמ"ש הטעם משום דלא מחית נפשי' לספיקא אמרינן דכונתו שלא ימחה בשעת שמועה א"כ י"ל כיון דבעי לאוקמה שלא ימחה ניחא לי' טפי לאוקמה ככ"ע דסתם מתני' ר' מאיר דמחית נפשי' לספיקא וא"כ ניחא לי' לאוקמה ע"מ שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום לאוקמה ככ"ע דאל"כ ע"כ נימא דסתם לן תנא כר' יוסי דלא נחית לספיקא והשתא בדף ס"ה דפליגי ר"מ ור' יוסי אי מחית נפשי' לספיקא והוה סתם ואח"כ מחלוקת שאין הלכה כסתם ולר"מ דנחית לספיקא ל"ש לומר רצה האב מקודשת שהרי לעולם יכול למחות וניחא לי' טפי לאוקמה מכאן ועד שלשים יום ור' ינאי דמוקי בתרי טעמי היינו משום דע"מ שירצה פשיטא לי' דמשמע שיאמר אין כשיטת הרמב"ם ולא ס"ל כלל להעמיד במשמעות הלשון ע"מ שירצה שלא ימחה דא"כ נקל לו לאוקמה ע"מ שלא ומחה מכאן ועד ל' יום וע"כ פשיטא לי' דע"מ שירצה אין להעמיד בכונתו שלא ימחה וסיפא ע"מ שלא ימחה לאו דע"מ שירצה הוא שלא ימחה רק באמר כן בפירוש. ויש סיוע לזה מלשון הש"ס דבע"מ שישתוק קאמר הש"ס בסתמא אלא ע"מ שישתוק אימא סיפא כו' אלא אמר לה ע"מ שלא ימחה הוסיף בש"ס שני תיבות אלו אמר לה ובע"מ שישתוק לא הוסיף הנך תיבות אלא ודאי לפום סברא דר' ינאי ע"כ אין להעמיד בע"מ שירצה שלא ימחה וע"ת שישתוק אפשר להעמיד בדוחק אבל ע"מ שלא ימחה פשיטא לי' לר' ינאי דאינו מכוון בלשון ע"מ שירצה לכן הוכרח לאוקמה באמר לה בפירוש ע"מ שלא ימחה. ונראה דהרמב"ם הוכיח מסתמא דש"ס דלית הילכתא כר' יוסף בר אמי דס"ל בע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה דהא בפ' המדיר מוקי דפליגי ת"ק ור"ש בהא דהריני בועלך עד שירצה אבא מר סבר עד שישתוק ומ סבר עד שיאמר אין ולרב יוסף בר אמי הל"ל מר סבר ע"מ שלא ימחה לכן אע"פ שלא רצה היינו שלא אמר אין מ"מ מקודשת כיון שלא מיחה דלשיטת הרמב"ם בע"מ שלא ימחה כיון ששמע ולח מיחה מקודשת מיד ומ"ס עד שיאמר אין אלא תפס הש"ס סברת רבי ינאי דבע"מ שירצה ודאי ליכא לפרושי אלא או שיאמר אין או שישתוק דלא כסברת רב יוסף בר אמי ומזה י"ל דהוכיח הרמב"ם סברתו דאף באמר ע"מ שלא ימחה נתקיימו הקידושין בשמע ולא מיחה למאן דס"ל דלא מחית אינש נפשי' לספיקא דאל"כ תקשי לרב יוסף בר אמי הך ברייתא דפ' המדיר כיון דס"ל ע"ת שלא ימחה וא"כ יכול למחות לעולם א"כ מאי אע"פ שלא רצה מקודשת בשתק הא יוכל למחות לעולם אע"כ רב יוסף בר אתי מודה למ"ד לא מחית אינש נפשי' לספיקא בע"מ שלא ימחה אם שמע ולא מיחה גמרו הקידושין מיד וא"כ לפום שיטתי' דרב יוסף בר אפי מצי לשינוי' דפליגי דת"ק ס"ל ע"מ שלא ימחה אלא דהש"ס תפס סברת ר' ינאי דע"מ שירצה לא משמע כלל ע"מ שלא ימחה לשום מ"ד ולהכי פסק הרמב"ם כר' ינאי דע"מ שירצה אין הכונה ע"מ שלא ימחה רק ע"מ שיאמר אין ור' ינאי ע"כ ס"ל לפי האמת פ"מ שירצה הוא ע"מ שיאמר הן ומציעתא וסיפא באמר בהדיא ע"מ שלא ימחה ובתרי טעמא דאי ס"ל לר' ינאי ע"מ שישתוק מיתוקמא מציעתא ורישא בחד טעמא אלא נראה דפשיטא לר' ינאי דהתנא לא חזר מסברתו תוך כדי דיבור וכיון דברישא איירי ע"מ שירצה והיינו שיאמר אין ודאי לא חזר מסברא זו רק דמציעתא וסיפא איירי בהדיא באמר ע"מ שלא ימחה והיינו תרי טעמי. ואפשר דמוכרח לאוקמה רישא דעד שירצה שיאמר אין דלש שישתוק דא"כ תקשי הא בפ' המדיר מוקי פלוגת' דלמ"ד ע"מ שישתוק אע"פ שלא רצה מקודשת אלמא בכלל לא רצה היינו שתיקה נמי בכלל וא"כ איך נקט במתניתי'. לא רצה אינה מקודשת ובס"ד דבעי למימר ע"כ שישתוק ע"כ בעי לאוקמה דפליגי אי אדם עושה בעב"ז. אבל לפי האמת לא ניחא ליה לר' ינאי לפרש ע"מ שישתוק דשתיקה נמי בכלל לא רצה כמפורש בפ' המדיר וע"כ ע"מ שיאמר אין הוא וא"כ ע"כ מציעתא וסיפא בחד טעמא והיינו כדברי הרמב"ם דע"ת שירצה שיאחר אין הוא ובס"ד ע"כ דחיק וחוקי נפשי' דע"מ שירצה שישתוק ע"כ לפרש שבלא רצה אינו בכלל רק מיחה אבל למסקנא י"ל כסוגיא דהמדיר דפשיטא ליה לא רצה אפי' שתק הוא וא"כ אין לפרש ע"ת שישתוק כלל. כן נ"ל לשיטת הרמב"ם ודוק היטב ועיין מ"ש בסמוך

(כג) וי"א כו' כאומר ע"מ שלא ימחה. הב"ש הביא קושית הב"ה מפ' המדיר דף ע"ג פליגי בע"מ שירצה אי ע"מ שישתוק או שיאמר אין אבל ע"מ שלא ימחה ליכא למ"ד ולא על דיעה זו תלונתו דדיעה זו דעת הרמב"ן כמ"ש הר"ן (דלא כמו שנרשם בבאר הגולה ראב"ד דהראב"ד לא הכריע רק הביא התירוצים שבש"ס עיין בהשגות ויותר נוטה דעתו כהרא"ש ע"ש) וטעמו שפסק כרב יוסף דמוקי בחד טעמא ע"מ שלא ימחה מכאן ועד ל' יום א"כ תקשי לרב יוסף הך ברייתא. ובאמת א"צ למ"ש הב"ש דמוקי דפליגי בטעות די"ל בפשיטות דרב יוסף מוקי באמר ע"מ שירצה כשישמע דמפרשינן שפיר דלת"ק ע"מ שלא ומחה כשישמע א"כ אע"פ ששתק מקודשת ולר"ש בעינן שיאמר הן דכי היכא דמוקי מתני' בקביעת זמן גם בברייתא איכא למימר בקביעות זמן ולת"ק ע"מ שלא ימחה ולר"ש שיאמר הן ועיין בסמוך

(כד) ויש מי שאומר שדינו כאומר ע"מ שישתוק. זה דעת רש"י והרא"ש וכן נראה דעת הריטב"א. ולא ידעתי למה הביא המחבר הך דיעה דדינו כע"מ שלא ימחה בשם י"א שהוא דעת הרמב"ן לבדו והך דיעה בשם יש מי שאומר אלא דקשה לי לגירסת רש"י דגריס מציעתא וסיפא בחד טעמא. ומ"מ פרש"י רישא ע"מ שישתוק. וקשה שהוא נגד סוגיא דפ' המדיר דמפרש ע"מ שישתוק ולהכי אפילו לא רצה מקודשת. אלמא אע"פ שכוונת תנאו ע"מ שירצה ע"מ שישתוק ת"מ יש בכלל לא רצה ששתק ומקודשת ג"כ. וא"כ איך תנן במתני' לא רצה אינה מקודשת משמע אפי' שתק ואי משום דבס"ד משמע דרישא ניחא לי' בע"מ שישתוק ומפרשינן לא רצה שמיחה מ"מ דילמא בס"ד דחקינן ומוקי נפשין אבל: לפי האמת מנ"ל דהסוגיא חלוקה עם סוגיא דפ' המדיר דאי מפרשינן ע"מ שישתוק יש בכלל לא רצה שתיקה ואע"פ שלא רצה מקודשת וע"כ רישא עד ש אמר אין בפירוש ובשתיקה נמי לא רצה האב מקרי. ותימא על הר"ן שכתב לגירסת רש"י מפרש וישא דאמר אין ולא זכר דברי רש"י וגם על דברי הרא"ש יש לדקדק במ"ש דליכא לאוקמה כולה מתני' ע"מ שלא ימחה ורצה האב בפירוש דאז שוב א"י למחות וכן שיטת הטור באמת דלא שייך רצה האב דאי ע"מ שירצה שלא ימחה משמע רצה אפי' לא אמר אין רק שלא מיחה ובלא