טיב קידושין קלז

הוה ידעינן שאינו שותק מחמת רצון פשיטא שאין זו כללות כוונת התנאי והשתא י"ל לדידן דקיי"ל כרשב"ג בשתק ולבסוף צווח מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כדאיתא בחולין דף ל"ט וא"כ בודאי לתנאי דש"ס דפשיטא להו או כרשב"ג דהוכיח סופו על תחילתו או כרבנן לא מחית לספיקא דיתברר הדבר אבל אנן מספקא לן אי כרשב"ג אי כרבנן כדקיי"ל ביו"ד סימן א"כ יבא לידי ספק שמא ישתוק ואח"כ יצווח ויהי' ספק אם הוכיח סופו על תחילתו וקיי"ל לא מחית איניש נפשי' לספיקא לכן נקטינן מילתא דברירא עד שיאמר אין מיד שישמע דתו לא אתי לידי ספיקא

ובהכי ניחא לן מא שפסק הרמב"ם בע"מ שלא ימחה בלא מיחה מקודשת ובמת הבן ואח"כ שמע מלמדין אותו למחות ותמהו עליו כיון דלהרמב"ם בלא מיחה מקודשת מאי מהני הלימוד ודחק הב"י והכ"מ דהיינו כשעסוקים באותו ענין והוא דוחק גדול ולא נהירא כלל והי' לו להרמב"ם לבאר זה. אלא נראה דגם הרמב"ם ס"ל סברא זו דתנאי שבשב ואל תעשה כל זמן שיש העברת התנאי מקרי עובר על התנאי ואם התנה ע"מ שלא תשתה יין ודאי בכל זמן ששותה מתבטלין הגירושין אלא דבאמר ע"מ שלא ימחה דיינין מסברא דמסתמא כאלו פירש ע"מ שיתבררו הקדושין ע"י האב אם יתבטלו או יתקיימו והיינו אם ימחה יתבטלו ואם לא ימחה יתקיימו וע"כ כוונתו דכשלא ימחה יתקיימו שאם תמצי לומר שאף שבתחילה לא ימחה יוכל למחות אחר ומן א"כ אין תנאו מתברר והקדושין תלויין ועומדין אמרינן דמסתמא לא מחית נפשי' לספיקא ודנין כאלו קבע תנאו בענין שיבורר כדי שלא יצטרך לתלות בספק וזהו דוקא כשהוא חי משא"כ כשמת א"כ שפיר ניחא לי' שימחה בכל עת שירצה שהרי אין לו נ"מ בזיקתה ליבום ואדרבה אמרינן בכל דוכתי ניחא לי' דלא תפול קמי יבם א"כ שפיר במיתה מתבטלין הקדושין למפרע דאין דנין שתהי' המחאתו בקביעות זמן רק כדי שלא יתלו הקדושין אבל לאחר מיתה שכבר פקעו הקדושין רק משום זיקת היבום לא איכפת לי' לקבוע זמן למחאה משא"כ אם אמר ע"מ שישתוק הרי כבר נתקיים התנאי כששתק ולא מהני מלמדין וכל דברי הרמב"ם נכונים וברורים ומקום הניחו לי להתגדר בו וא"צ ליכנס לדחוקים כלל כי טעמו ונימוקו עמו ומה שקשה ע"ז עוד עיין סק"כ

ומיושב נמי השגות הראב"ד מה בין ע"מ שלא ימחה לע"מ שישתוק ולפמ"ש שני ושני דע"מ שישתוק מקרא קיום תנאו לכן בשמע ולא מיחה אף אחר שמת הבן תו לא מצי למחות אבל ע"מ שלא ימחה הוה כאלו קבע זמן למחאה באופן שלא יכנס לבית הספק וממילא לאחר מותו לעולם יוכל למחות

אמנם צמי' לי טובי איך נתיישבה התוספתא להר"ן שהרי מבואר בתוספתא מת האב ה"ו מקודשת שמא נתרצה שעה אחת קודם מיתתו מת הבן זה הי' מעשה ולימדו את האב לומר שאינו רוצה ואי ס"ל עד שיאמר אין א"כ אתאי מקודשת במת האב דהכי סוגיין בש"ס דילן אלמא דלא חיישינן שמא נתרצה שעה אחת קודם מותו והר"ן כתב דבתרי טעמי מיתוקמא והיינו בע"מ שלא ימחה וקשה איך (נוכיל) לפרש לשון התוספ' שמא נתרצה ול"ל האי טעמא הא במת ודאי לעול' לא ימחה ובאמת כולהי בבי דתוספתא בחד טעמא מיתוקמא דקאמר אע"פ שלא רצה האב מקודשת שמא ירצה לאחר זמן ובמת חיישינן שמא נתרבה קודם מותו וא"כ סוגיין דמתני' דמפרש לא רצה אינה מקודשת ודאי הוא דלא כתוספתא דבלא"ה דחוק לומר דאינו מקודשת והקדושין תלויין ולהכי דחי לה הרמב"ם שהוא נגד ש"ס דילן. ונראה דמשמע לי' להרמב"ם דסוגיין למסקנא ע"מ שיאחר אין מדלא מוקי רישא ומציעתא בחד טעמא בע"מ שישתוק אע"כ ס"ל להש"ס לפי האמת ע"מ שירצה הוא ע"מ שיאמר אין א"כ ע"כ מציעתא לא אתי' כרישא דעד שירבה ע"מ שיאמר אין הוא במשמע לכן מוקמינן לה עם סיפא בחד טעמא בע"מ שלא ימחה: ש (כ"א) לא מיחה או שמת ה"ז מקודשת כבר כתבתי שהוא לשון הרמב"ם דס"ל מיד שלא מוחה נתקיימו הקדושין ושוב לא מהני מחאתו ובחמ"ח הביא דברי הראב"ד שסובר שיוכל למחות לעולם לכן אפי' שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו למחות וכתב בחמ"ח שמדברי המ"מ נתיישב זה דע"מ שלא ימחה כולל נמי ע"מ שישתוק ובפ"מ שישתוק אם שמע ושחק קודם שמת הבן נתקיימו הקדושין לכן כתב שמע אחר שמת הבן וכן שנה בדבר בסעיף י"א ודבריו תמוהי' דא"כ קשה אמאי לא מוקי כולה מתניתי' ע"מ שישתוק ומת הבן מלמדין אותו היינו בשמע אחר שמת הבן דהא בתו' הוקשה להם דילמא מלמדין קודם שמיעה ותירצו דמלמדין אחר שמיעה משמע עכ"פ אי הוה דינא בע"מ שישתוק אם שמע לאחר שמת הבן ושתק יוכל שוב למחות א"כ לא פריך הש"ס מידי וגם אין טעם בדבר שאף ששמע לאחר שמת הבן כיון ששתק נתקיימו הקדושין ולא תהני תו לימוד וכן סברת הש"ס וכן באמת לסברת הראב"ד ורוב פוסקים בע"מ שישתוק ושמע ושתק אפילו לאחר מיתת הבן נתקיימו הקידושין ולא מהני לימוד שהרי כבר נתקיימו התנאי ולדינא פשוט באחר ע"מ שישתוק ושמע האב אפילו לאחר מיתת הבן ושתק דשוב אין יכול למחות לכל הפוסקים ואפשר דמתייבמת ג"כ ובחמ"ח לא רק מיהו בשתק ולבסוף צווח צ"ע אם נימא דאגלאי מלתא למפרע הא דשתיק משום דלא ניחא לי' הוא ובעלמא קיי"ל דספיקא הוא כמ"ש בסי' קי"ח ואין להקשות לימא מלמדין שיצווח אח"כ דהא ליתא דע"י לימוד לא שייך לומר הוכיח סופו על תחילתו אבל אם מעצמו שתק ולבסוף צווח צ"ע אי הוה קדושין או נימא הוכיח סופו על תחילתו

אח"כ וראיתי בלח"מ ד"ה מת הבן שכתב ג"כ להקשות על הרמב"ם דנקט במת הבן קודם ששמע מאי פריך מע"מ שישתוק נימא מלמדין לאחר שתשמע לא תרצה והר"ן והרא"ש כתבו דמלמדין משמע אפילו לאחר שמיעה ולהרמב"ם דלאו בכל גווני איירי א"כ י"ל מלמדין לכשתשמע ולק"מ דודאי מלמדין משמע לאחר שמיעה אבל שפיר מצי איירי ששמע האב לאחר שמת הבן ולא קשי' מידי דכשנודע לנו ששמע מלמדין אותו למחות אלא דהקושי' מאי אהנו הלימוד הא כבר נתקיימו הקדושין וע"ו תירץ הב"י דהיינו בעוד שעסוקין בענין ועמ"ש בסמוך

(כ"ב) מלמדין את האב שיאמר אינו רוצה כתב הב"ש דהיינו כל זמן שעסוקין באותו ענין אבל בע"מ שישתוק אם שתק נתקיימו הקדושין ולא מהני לימוד ונמשך אחר פי' הב"י והכ"מ וכבר כתבתי בסקי"ח דלא נהירא דהי' לו להרמב"ם לבאר גם קשה אמאי לא מוקי כולה מתניתי' בחד טעמא בע"מ שלא ימחה רצה האב שלא מיחה לא רצה שמיחה מת האב מקודשת שהרי לא ימחה מת הבן מלמדין את האב לאחר שמיעה שיאמר איני רוצה וכן הקשה הלח"מ ובאמת הוא תיובתא גמור' לפי' הב"י ומה שדחק בלח"מ דלא משמע לי' שלא ימחה לא נהירא דהא ר' יוסף מוקי לי' שלא ימחה מכאן ועד שלושים יום. לכן נראה עיקר דגם הב"י חזר בו וס"ל כפשטא דמתני' דלעולם יכול למחות לכן לא העתיק החילוק העולה מתירוצו