טיב קידושין קל

דר"מ משום דמעשה קודם לתנאי י"ל דמוכח כן ע"פ מ"ש התוס' בכתובות דף נ"ו דדייק דר"מ ס"ל בדרבנן תנאו קיים והקשו התוס' דלמא כ"ש בדרבנן דעשו חיזוק טפי ותירצו דא"כ ה"ל למיתני נמי כתובה וא"כ שפיר מוכח מר' מאיר דס"ל דתנאו בטל משום מתנה עמ"ש בתורה דל"ל משום מעשה קודם לתנאי דא"כ ליתני נמי כתובה אלא ע"כ לר"מ טעמא משום מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל ואפי' הזכיר התנאי קודם המעשה ולא נקט מעשה בתחלה רק לאורוי' רבותא לר"י דס"ל דלא בעינן תנאי קודם למעשה וא"כ פריך שפיר בב"מ פ' הפועלים דפלוגתא דר"מ ור"י ליכא דס"ל דמעשה קודם לתנאי תנאו בטל רק ר"מ לאפוקי ר' יהודה דגם תנאי קודם למעשה לא בעי'

ואפשר דס"ל כרשב"ג בפ' מי שאחזו דאין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וה"ל שני כתובים והה"ד לענין מעשה קודם לתנאי הנזכר ג"כ כמה פעמים בכתובים ולא גמרינן מינייהו וא"כ לק"מ על פרש"י דרב יהודה ודאי לא בעי תנאי קודם למעשה שהרי בברייתא נקט הא"מ על מנת כו' והוה תעשה קודם לתנאי

ועפ"ז נראה דגם בתנאי קודם למעשה, לא קיי"ל כר' מאיר דהא עיקר ראייתם לפסוק כר"מ מסתם משנה פ' הפועלים. ובאמת הרי כמה משניות דנזכר הרי וה גיטך והרי את מקודשת נזכר המעשה קודם לתנאי וכתבו המפרשים דלא נזכר בדוקא א"כ לפרש"י עיקר הדיוק מר' יהודה כיון שנזכר מעשה קודם לתנאי ע"כ לא אמרינן לאו דוקא וא"כ כל המשניות דלא כר' מאיר לכן לא נקטינן כוותי' רק לחומרא כדאתקין שמואל בגיטא אבל לא לקולא

ועוד נ"ל ליישב פרש"י עפמ"ש לעיל סק"ג דאם אמר המעשה בתחלה כגון שאמר הא"מ לי אם תתני לי מאתים זוז תהי' מקודשת ואם לא תתני לא תהי' מקודשת שפיר תהני התנאי דאמירה ראשונה חשבינן כמאן דליתה וחשוב תנאי קודם למעשה מה שאמר אם תתני תהי' מקודסת לי א"כ בכפלי' לתנאי' אפי' הקדים המעשה לתנאי ואמר הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים זוז ואם לא תתני לא תהיה מקודשת ניהי דלר"ת חשיב בכה"ג מעשה קודם לתנאי דכיון דס"ל דבעינן תנאי כפול ולא אמרינן מכלל הן נשמע לאו מקרי מעשה קודם לתנאי ואין לחשוב אמירתו שאמר אם לא תתני לא תהי' מקודשת לתנאי דהא לא אמרינן מכלל הן נשמע לאו והה"ד מכלל לאו נשמע הן דלא אמרינן א"כ עיקר התנאי ע"פ דברים שאמר תחלה הרי את מקודשת לי וזה נקרא מעשה קודם לתנאי לפרש"י אבל לרחב"ג דא"ת כפל ומכללא נמי נשמע א"כ נהי דאמר תחלה הרי א"מ לי ת"מ אפי' לא היה מקדים הא"מ לי רק אם לא תתני לא תהי' מקודשת א"כ נשפע שאם תתן תהיה מקודשת א"כ הלאו לחודי' נמי נחשב לתנאו א"כ לא חשיב תעשה קודם לתנאי אלא אם אומר הא"מ לי אם תתני לי מאתים זוז ולא כפל דאין מוכיח מאמירת אם תתני קדושין רק ע"י דבור שהתחיל לומר הרי את מקודשת אבל אם חזר וכפל ואמר אם לא תתני לא תהי' מקודשת א"כ משמע שאם תתן מקודשת כדאמרינן בגמרא לרחב"ג מאם לא שכב הנקי מוכח ההיפוך אם שכב חנקי א"כ ממילא בכה"ג שפיר מתקדשת מכח התנאי הנשפע מן הכפל וא"כ י"ל דמתניתין דס"פ הפועלים דפסיק ותני כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל א"כ כייל בכיילא רבא דאפי' תנאי כפול שיש מעשה בתחלתו מ"מ תנאו בטל א"כ ע"כ כרבי מאיר אתיא

(ט) אלא במקום דאתי מנייהו חומרא. נראה שהוא ע"פ דברי הר"ן שכ' שהרי"ף כ' בתשו' דבממון לא הוה בעינן תנאי כפול ופירש הר"ן שאינו אלא חומרא בעלמא באיסורי. וטעמו דהר"ן דהרמב"ם בפ"ו מאישות דחה דברי הגאונים דהא עיקר תנאי ב"ג וב"ר ממון הוה והראב"ד בפ"ג מזכיה כתב לחלק דתנאי ב"ג לא דמי למי שהיה מתנה על קרקעו שהיה מוחזק בה ושפיר י"ל הטעם בממון לא הוה בעינן דהא זה לא היה נותן קרקעו אלא ע"פ תנאי אבל בגטין וקדושין כיון שנתן דעתו לרחק או לקרב אינו אלא מפליג בדברים עי' בראב"ד. ולפ"ז י"ל בגטין וקדושין בעינן תנאי כפול מדינא וקשה לדבריו מאי פריך בשבועות דף ל"ו אמתניתין דאל יככה ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב הא לית לי' לר"מ מכלל הן נשמע לאו וקשה דלמא דוקא בגטין וקדושין ותנאי ב"ג די"ל דאינו אלא כמפליג בדברים וצריך חיזוק משא"כ במשנה ודאי רוצה שיעידו לו ושפיר מצי סבר מכלל לאו נשמע הן דלא שייך מפליג בדברים. ונראה לדעת הראב"ד דס"ל להש"ס דשם נמי לא עדיף מתנאי ב"ג וקדושין דבשלמא במוכר וכדומה אע"פ שלא כפל י"ל שמ"מ מכר ע"פ דבריו שאמר אם תתני לי דבר זה או תדבר עלי לשלטון שכן דרך לגלות דעתו שלכך הוא מוכר וא"צ חיזוק וכפל אבל התם כיון שאומר הקללה בלשון שלילה אם היה חפץ להשביעם טפי ה"ל לפרש האל יככה אם לא תעיד לי לכן דמי נמי להפלגה כיון שאינו כדרך המשביעים ובזה אפשר ליישב הגירסא דלעולם לא תיפוך ובאיסורא אית לי' לר"ת לכן אע"פ שהוא בדרך הפלגה קצת מ"מ אית ליה ולא קשיא קושית רש"י דא"כ מי לית לי' לרבנן שתויי יין במיתה די"ל דלא קשיא כלל לרבנן דבההוא י"ל דס"ל לרבנן שאם חפץ בקללה אין דרך שיאמר לשון של שלילות ברכה דטפי יש לומר לו בפירוש כפי המבוקש הנרצה לו שיעיד לו ולא קשיא אדרבנן כלל וא"ש סוגיא דשבועות

אלא דקשה לי דבקדושין דף י"ט ע"ב איתא ההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל ומייתי ראי' דדברים שבלב אינן דברים ממקדש האשה ואמר קסבר הייתי שהיא כהנת וכו'. ולסברת הראב"ד מאי ראי' משם דלמא בקדושין שנתן דעתו לקרב לא מהני דברים שבלב דאפי' תנאי שהוא בלא חיזוק לא מהני ואפי' רבנן י"ל דמודו בדברים שבלב אבל לענין מכירה י"ל שפיר דמהני ועיין בתוס' שם ד"ה דברים ותו קשיא למה תיקן כפילות בשכ"מ דהא ודאי שכיב מרע אין לנו לומר שמפליג בדברים אם לא חיזק התנאי דהא מסתמא אין רצונו לגרש רק מיראת המיתה. מיהו זה יש ליישב

והנלע"ד בישוב דברי הגאונים דבלא"ה קשה דבשבועות מסיק דכי לית לי' לר' מאיר מכלל הן נשמע בממונא אבל באיסורא אית לי' ופריך והרי סוטה דאיסורא הוא ומשני שאני סוטה דאיסורא דאית בי' ממונא הוא וקשה בקדושין בס"ד דפריך אר' מאיר מסוטה בשלמא לרחב"ג היינו דכתיב אם לא שכב הנקי אלא לר"מ חנקי מבעיא לי' ומאי קושיא נימא דר"מ ס"ל באיסורא אפי' אית בי' ממונא לא אמרינן מכלל הן נשמע לאו כיון דבס"ד לא ידע דחנקי כתיב. הגם שאפשר ליישב זה עפמ"ש התוס' דכולהו קראי דמייתי אם בחוקתי וכו' י"ל דמקרי נמי איסורא דאית ביה ממונא וא"כ פריך לפי סברתו אכולהו קראי. מ"מ יותר נראה דבלא"ה צריך טעם וסברא דמנ"ל לחלק בין איסורא דאית בי' ממונא לאיסורא דלית בי' ממונא וכ"ש להגאונים שתמוה יותר דממון לחודי' א"צ כפל ואיסור לסוד ג"כ א"צ כפל ואיסורא דאית בי' ממון