טיב קידושין יג

הרא"ש דנזיר עובר לפניו נמי לא הוה ידים מוכיחות א"כ. מה שתפס הרא"ש עיקר הגירסא דרבא ס"ל דלא הווה ידים א"כ אפילו נדמה אשה לנזיר עובר לפניו מ"מ יד שאינו מוכיח וקיי"ל כרבא א"כ תמוה איך הביא הטור דברי רמ"ה ולא זכר דעת אביו הרא"ש ז"ל וכן הוא בלשון התוס' ריש דף ו' דהגירסא ביש ספרים בנזיר עובר הוי ידים שאינו מוכיחות וגירסא זו תפס הרא"ש עכ"פ נראה דעת הרא"ש דגם בכה"ג לא הוו קידושין ודברי הטור צ"ע. גם לפמ"ש בדברי הרמב"ם דבנזיר עובר לפניו איירי שלבו לנזירות וא"כ בקידושין י"ל שדמי למקדש בלא עדים ולכל היותר לא הוה רק חשש דרבנן וכן נראה מל' הר"ן בפ"ב דקידושין גבי דברים שבלב והוא בגמרא דף נ' כ' הר"ן וז"ל וא"ת הא תנן האומר אהא ה"ז נזיר ומוקמינן בנזיר עובר לפניו הא הוה דברים שבלב לאו קושי הוא דכל שהענין מוכיח אתרבי מדין אע"פ שלא השלים דיבורו ע"כ משמע דחשיב לי' דברים שבלב ג"כ מיהו י"ל לשיטת הר"ן דיליף קדושין מנדרים וכבר שדיתי לעיל נרגא בזה וצ"ע

(כב) בתורת קדושין הטעם מבואר בב"י בשם ריב"ש כיון שנזכר שהוא הנותן לה בתורת קידושין נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת אפילו אם הוא שליח אמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עלי' ע"ש. ואמת שכ"כ הריב"ש אבל בעניותי אינם דברים של טעם כלל דאם ר"ל משום שנותן כסף שלו א"כ ע"כ יפרש בהרי את מקודשת בלא לי י"ל שהוא כסף של אחר שנתן לו לקדש א"כ גם באומר הא"מ בלא לי נימא לחלק בין שהוא כסף שלו ועוד דמסתמא שלו הוא דכל מה שיש ביד אדם בחזקת שהוא שלו ואם איתא לחלק בהכי ל"ל להגיה בדברי שמואל דאמר לי נימא דאיירי בידעינן שהכסף שלו ועוד בעובדי' דריב"ש גופי' לא נזכר שהי' מבורר שהכסף שלו וע"כ עיקר החילוק כיון שאמר אני נותנו לך בתורת קדושין נראה שהוא המקדש וכן נראה מדברי הב"ש וא"כ גם באמר אני נותן לך כסף והרי את מקודשת אע"פ שלא אמר לי תתקדש ולא חילק שום פוסק בכך ועוד מה טעם לחלק בכך דבסתמא נמי שייך האי סברא דלא שביק מידי דרמיי' עלי ומ"ל שהזכיר אני נותנו לך או לא הרי הכסף שלו ולמה ניחא שקידש בשביל אחרים שלא ידענו מה הי' לו סוף סוף שייכא סברא דלא שביק מידי דרמיא עלי' ותו דאפילו נעשה שליח לאחר שייך אני נותנו לך מאחר שהוא הנותן לה בשליחות חבירו ותו קשי' אם נימא דלכך מיקרי ידים שא"מ משום די"ל דנעשה שליח לאחר אע"פ שלא ידענו א"כ מה הועיל הריב"ש בסברא דלא שביק מידי דרמיא הא לקמן סי' ל"ז ס"ק ט"ז מבואר דבאמרה שיהי' שליח לקבל קדושין מפלוני לא שייכא הך סברא דלא שביק כיון שעשתה שליח לפלוני וא"כ אכתי ה"ל ידים שא"מ דלמא אחר עשאו שליח לקדש פלונית ואיך נימא לא שביק מידי דרמיא עליה כיון שהוא מנהג רמאות כדלקמן סי' ל"ה ס"ט אפילו קידשה במעות של עצמו ומאי פסקה דתיהוי ידים שא"מ משום חששא שאחר עשאו שליח לקדש סתם ולא נימא דעשאו שליח לפלונית עצמה ותו קשיא דמדאיכפלו הרא"ש והטור לומר דבדיבר עמה עע"ק הוה כאומר לי משמע דוקא בדיבר עמה ונתרצית או שתקה אבל אם לא דיבר עמה אף שאמר לעדים הוו יודעין שאני רוצה לקדש פלונית ולא נעשיתי שליח ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי משמע דהוו ידים שא"מ הרי אף שברור לן שלא נעשה שליח מעולם מ"מ הוה ידים שא"מ כיון שמן הדיבור המתפיסה לקדושין לא מוכח שתתקדש לו א"כ כ"ש בזה אף שאומר אני נותנו לך בתורת קדושין דהוה ידים שא"מ. גם מה שביקש הריב"ש לחלק דבמקדש א' משתי אחיות או אחת מבנות לא תקרי ידים שא"מ כיון שהדיבור שלם לכן איתא בפרק האיש מקדש תני רב טביומי לזה חמשה בנים ולזה חמשה בנות ואמר אחת מבנותיך מקודשת לא' מבני צריכה חמשה גיטין ונא מקרי ידים שא"מ כיון שהדיבור שגם לא ידענא מאי ראיה לזה הא ע"ז אנו דנין אם מה שאומר בתורת. קדושין הוה כאומר לי ומה און מנא לו הריב"ש מזה. גם בעיקר הסברא לפע"ד לא מן השם הוא זה אלא דידים שא"מ לא מקרי אלא היכא דאין לנו לותר בלשון הוה שום קדושין שלא נוכל לומר ולייחד שתהא מקודשת לוה דשמא קידשה למי שלא נעשה שליח ממנו לקדש כלל וא"צ גט כלל אבל שם בא' מבנותיך ע"כ איירי דשויה שליח ואין הספק רק באותן שעשאו שליח אנו אומרין דעכ"פ ברור לנו שנתפסין קדושין של א' לכן צריכה גט מכולם אבל ידים שא"מ שלא אמר לי אפילו נעשה שליח מאחר אנו מסופקין שמא קידשה לאחר שלא נעשה שליח ממנו מעולם כי היכא דלא תקרי ידים אף שברור לנו שלא נעשה שליח משום אדם ולא אמרינן שמסתמא קידשה לעצמו. ותו כד דייקינן שפיר הוה בתורת קדושין גרע טפי מלקדושין. דבתורת קדושין יש לפרש שיהיה לכסף זה דין קדושין וכדאיתא בפרק הזורק זרוק לי חובך בתורת גיטין היינו בדין גיטין וכאן יש לפרש בתורת קדושין שיהיה לו דין קדושין שאם תתקדש לו אח"כ כדת תקנה גם כסף זה וכ"ש לדברי רמ"א לקמן סי' נ' דמן הנשואין חוזרין הקדושין די"ל דלהכי אמר בתורת קדושין שאם יקדשנה אח"כ יהיה לו דין קדושין שתן הנשואין יהי' חוזרין. וגם בתשובת רשב"א סי' תשע"ד ואלף רל"ד מבואר שלא עלה בדעתו לחלק משום שאמר אני נותן לך מיהו אפשר לדחות דבאמת בשביל לשון אני נותן לך חשש להחמיר. סוף דבר הגם שאין תלמיד כמוני מכריע נגד הריב"ש תורה דכתיב בה אמת אין משוא פנים בדברי אלקים חיים אולי מקום הניחו לי מן השמים הגם שאיני כדאי להרים ראש להקל נגד רבותינו נ"מ במקום שיש צדדים אחרים

שוב נ"ל לפרש הסוגיא דמדמי ידים שא"מ בקידושין לנזיר דודאי בקידושין לא מהני דברים שבלב אלא דהכא דקאמרינן באמר לה הרי את מקודשת אף שלא אתר לי מ"מ יש בכלל דבריו כפשוטן דמקדשה לעצמה אלא יש לפרש דבלא"ה ר' יהודה דס"ל אפילו עסוקין באותן ענין שאינם קדושין בנתינה סתם אף דודאי קים לן מתוך הענין שלשם קדושין נתן מ"מ ס"ל שאין כח האישות נתפס בלא דיבור בפירוש אף שברור לן שכיון לקדש אותה האשה מ"מ אין האישות נתפס בלא דיבור שלם אלא דר' יוסי פליג עלי' וס"ל כיון שעסוקין באותו ענין קאי דיבור של עסק אותו הענין על הקדושין ממש והוה כאלו הזכיר אז בפירוש הקדושין לכן אפילו במענין לענין באותו ענין לא מהני לר' יוסי אף שלא נסתלקו מענין וה וא"כ דבר ברור שלא נתן למתנה מ"מ אין בזה כח קישור האישות אחר שלא נזכר בפירוש בדיבורו ענין האישו' שמקדשה לו. מעתה יראה באומר הרי את מקודשת סתמו כפירושו שמקדשה לעצמו ומה"ט גופי' דמידי דרמיא עליה הוא אלא לפי שאפשר שנעשה שליח מאחר ואם יבורר שנעשה שלוח מאחר אין בזה ידים מוכיחות שמקדשה לעצמו נמצא שאין הלשון מצד עצמו מורה על קישור האישות רק מצד ידיעה אחרת שלא נעשה שליח לאחר לכן אין דיבורו תופס הקדושין. מעתה לא יקשה מה שאמרנו איך מדמי קדושין לנזירות הא בנזירות הוה נזיר על פי מה שמפרש שלבו לנזירות ולפ"ז ניחא דודאי בקדושין אם אחר החקירה לא נתברר שהיה שליח מאחר קים לן ג"כ דקידש' לעצמו רק שאינו מוכיח מצד דיבורו כ"כ א"כ כי היכא דבנזיר צריך חקירה על מה שבלבו ובצירוף מה שנחקר מה שבלבו קים לן דהוה נזירות כמו כן בקדושין כפשוטו כוונתו לעצמו רק שאפשר שנעשה שליח מאחר ואין דיבורו מבורר ובצירוף החקיר' מתברר שלעצמו