טיב קידושין יב

באמת מתניתין אפילו כרבנן אתי' וא"כ לאביי שמואל כרבנן והשתא לאביי שפיר קאמר שמואל מוקי מתניתין כר' יהודה ולא ס"ל כוותיה ופריך מאי דחיק וכו' ומשני מתניתין קשיתיה אבל אביי ס"ל שפיר אפילו כר' יהודה ולא חש לקושיה דשמואל לפום דחיית הש"ס או דדיחוי בעלמא הוא ולפי האמת אביי לא אתי' כר' יהודה דאל"כ מתניתין דדייקינן דלא הוו ידים אמאן תדמייהו וא"כ י"ל דודאי מהא דמוקי שמואל בנזיר עובר לפניו ליכא ראיה דשמואל ס"ל דלא הוויין ידים די"ל דס"ל הוו ידים רק הוכרח לאוקמה בנזיר עובר לפניו דלא תיקשי סתמא דנזיר אסתמא דנדרים דאתי' כר' יהודה להכי מוקי בנזיר עובר לפניו. ולפ"ז א"ש דברי הרא"ש דקשי' ליה אי מדמינן קדושין לאין נזיר עובר לפניו ובהא נמי ידים שאין מוכיחות מיהו הוה א"כ מאי קשיא ליה מדשמואל הא גם לאביי ע"כ מתניתי' כר' יהודה להכי צריף לאוקמה בנזיר עובר לפניו אכל שמואל ס"ל כרבנן וכשיטתי' דאביי דס"ל ידים שא"מ הוויין ידים לכן לא בעי לי אלא ודאי בלא לי וכן באין נזיר עובר לפניו אפילו ידים שא"מ לא הווין ואפילו לרבנן לא הוו ידים וא"ש הוכחת הרא"ש דגם בקדושין אי לא אמר לי לאו כלום הוא:

אלא דתמיה לי בעיקר הדמיון שדמו הש"ס קדושין לנדרים ותמיה לי טובא דהא ודאי בנדרים אע"ג דנזיר עובר לפניו מ"מ בסתמא לא הוה נזיר דהא בעינן פיו ולבו שוין וע"כ איירי שגמר בלבו לנזירות ומפרש כוונתו כן אלא דבנדרים גלי לן קרא כיון דיש במשמעות לשונו כן אף דבדברים שבלב לא נעשה נזיר נקרא זו ביטוי שפתים וכן הוא בהדיא ברמב"ם בפ"א מנזירות שא"צ שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו אלא אפילו כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שענינם שיהיה נזיר אע"פ שהם ענינים רחוקות ואע"פ שאין במשמעות לשון נזירות הוא נזיר כיצד היה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה ה"ז נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה וכו' עכ"ל הרי בנזיר גופיה לא דנין לשון נזירות רק מצד זה שמפרש דבריו וא"כ בקדושין דבלא עדים אין חוששין לקדושין א"כ מה מועיל לשון שאינו מבואר רק ע"פ פירושו דהוה מקדש בלא עדים וכה"ג כתב הרשב"א בנתן הוא ואמרה היא אע"ג דמוד' דלשם קדושין אין כאן לא שמיע' ולא ראיה לשם עדו' אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות. והר"ן בנדרים כתב דילפינן במה מצינו מנדרים ותימא גדולה דלא דמי כלל שהרי גם בנדרים צריך פירושו וכאן לא מהני פירושו דלא הוו עדים וא"כ אפילו נדמה קדושין לנזיר עובר לפניו מ"מ לא מיקדשא דדברי' שבלב לא מהני לענין קדושין. אשר על כן היה נלענ"ד דלא משכחת לדינא דידים שאין מוכיחות בקדושין שיהיו ידים רק לר' יהודה דס"ל דאפילו מדבר עמה ע"ע גיטה וקדושיה ת"מ צריך לפרש שנתן לשם קדושין ור' יוסי ס"ל דא"צ לפרש וע"כ היינו טעמא דכיון שמדבר עמה ע"ע קדושין ודאי ברור לן שלשם קדושין נתן רק דס"ל שאין נתפסין הקדושין אם לא שידבר בפירוש ובכה"ג שפיר דמי לנדרים כיון שאין ספק בכוונתו ואין אנו צריכין לפירושו רק שיהיה לשון קדושין ואז אי אמרינן ידים שא"מ הויין ידים בנדרים אלמא שנקרא ביטוי שפתים ע"י זה כמו כן י"ל שנקרא לשון קדושין וא"כ י"ל דר"פ דקאמר לימא קסבר ידים שאין מוכיחות הוו ידים י"ל דמיירי דמדבר עמה על עסקי קדושין וקים לן שכוונתו לקדושין רק מספקא ליה אם הוא דיבור שלם. ואף דשמואל גופיה קאמר הלכה כר' יוסי דאפילו בנתן לה בשתיקה מקודשת אפשר דר"פ לא שמיעא ליה הך דשמואל או דאלים ליה לאקשויי דאפילו בנזיר שנאמן על כוונתו לא הוה ביטוי שפתים ומסיק דקאמר לי:

או י"ל דודאי בקדושי שטר אם נתן לה שטר וכתב בו הרי את מקודשת אע"ג דלא אמר לי אין אנו מסופקין בכוונתו שהרי בודאי כיון דצריך לכתבו לשמה ולר"פ גופיה לשיטתיה בדף (מ"ט) דבעינן לשמה ומדעתה ג"כ א"כ אין ספק בכוונתו שכיוון לקדש אשה זאת רק אם לשון השטר מצד עצמו מורה על שקידשה דבעינן שיהיה בשטר כח לקשר האישות שתהיה מקודשת על ידו ובכה"ג שפיר איכא לדמויי לנדרים. והשתא י"ל אי ידים שאין מוכיחות הוויין ידים בשטר יש להחמיר בקדושי כסף עכ"פ מדרבנן אף שיש ספק בעיקר הכוונה. גם י"ל ר"פ לשיטתיה דס"ל בדף ס"ה ע"ב דגם מקדש בע"א חוששין לקדושין אף דאין הקדושין רק ע"י צירוף ה דאה שלהם מ"מ מהני לקדושין א"כ יש להחמיר מדרבנן עכ"פ בקדושי כסף וע"ו דחי בש"ס דאמר לי כן נלענ"ד מוכרח אולי מקום הניחו לי רבותינו הראשונים ואחרונים א"כ נראה דבקדושי כסף עיקר הדין דלא מהני ידים שא"מ די"ל לפי האמת כ"ע מודו בהא וכעין מ"ש הרא"ש א"כ במקום שיש עוד צדדין אין להחמיר כלל בקדושי כסף ואפשר דמיירי שגילה דעתו בפני עדים שרוצה לקדש לעצמו וכיון דלא דיבר עמה עע"ק אמרינן שאינה נתפסת בלשון זה אף שידענו כוונתו לזו

ובקידושי שטר בודאי אם כתוב בשטר כהוגן פשיטא דיש להחמיר דבכה"ג י"ל דידים מוכיחות נינהו וכמ"ש בספרי גט מקושר דף ע' אף שבע"פ לא אמר לי דהא הרמב"ם מפרש בהך דאיני אישך שכתב לה כן בשטר משמע אם כתב כהוגן אפילו אמר בלשון זה הוה גט א"כ הה"ד בידים שא"מ וכ"כ הר"ן כאן דנראה מדברי הרי"ף הך דהכא הרי את משולחת כו' שכתב כן בגט. ולפמ"ש עיקר דין ידים שא"ת הוא בשטר. אע"ג דבשטר כתובין השמות הא משמע בנדרים דמשום הא לא מקרי ידים מוכיחות רק במינאי ודין אמרינן שם דאיכא למימר ידים מוכיחות הן אף שלא כתב מינאי או ודין אלא דלא נודע עיקר נוסח הגט כפי מה שהוא הכרח לדינא דמתניתין לכן בקדושי שטר ודאי ס"ק הוה בכל גווני לכן לא ראיתי להאריך בזה

ולפמ"ש מ"ש הב"ש בשם תשובת רשד"ם דבשניהם מודים שכיונו לקדושין יש להחמיר לפמ"ש נראה דבאין מודים שכיונו לקדושין י"ל לכ"ע לא חיישינן דאפילו בנזיר עובר לפניו בעינן שיאמר שלט לנזירות כמ"ש מדברי הרמב"ם א"כ כ"ש בזה. ומ"ש בב"ש וכן פי' הב"י תשובת הרשב"א לא נמצא בב"י כלום ואדרבא כתב דדברים אלו לאו דסמכא נינהו וט"ס הוא בדפוס ובב"ש ישן ראיתי שכתב וכן הביא הב"י בתשובת רשב"א סי תשע"ד ע"ש בתשובת מהר"י שם ע"כ בב"ש ישן של שנת תמ"ט לפ"ק. ובב"ש חדשים בקשו לתקן וקלקלו ועי' בתשובת רשב"א אלף רל"ד ויותר נראה לפרש שספיקו של רשב"א הוא בשביל שהזכיר אני נותן לך לקדושין משמע טפי שמקדש לעצמו משנאמר שהוא נותן בשביל אחר וכמ"ש בב"ש ס"ק ט"ז

(כא) ואם קידש כו' וחוששין לקידושין עיין חת"ס שהביא דברי ב"י שכ' שיש לחלק בין נזיר עובר לפניו דהוה נזיר לכן כ' שחוששין לקידושין דכאן אינו מוכיח כמו בנזיר. ולפענ"ד אפילו הי' דומה לנזיר ממש אין כאן ודאי קידושין דהא ברא"ש הגירסא שם בנזיר דאם נזיר עובר לפניו הוה יד אע"ג דלא מוכיח ובאין נזיר עובר לפניו אפילו יד לא הוה וא"כ כיון דהגירסא דרבא ס"ל ידים שא"מ לא הוה ידים א"כ אפילו בכה"ג אינו מקודשת אלא דהרמ"ה נסתפק בגירסא דיש גורסין אביי לכן לא כתב רק חוששין לקידושין. מיהו קשה על דברי רמ"ה למה דחיק להגי' בדשמואל דאמר לי נוקמה בכה"ג שכבר קידש אשה אחת דדמי לנזיר עובר לפניו ומזה תשמע דאפילו קידש אשה אחת לא דמי לנזיר עובר לפניו מטעם שכתב הב"י. והרא"ש כתב בהדיא ה"ה דאי הוה מצי לאשכוחי בכולהו הוכחה קצת הוה משני אלא דלא משכח ולהכי מוקי באומר לי ע"ש בפסקים ובתשובה. א"כ יש לתמוה על הטור חדא דמשמע מהרא"ש דבקידושין ליכא מידי דדמי לנזיר עובר לפניו ותו קשי' הרי דעת