טיב קידושין קכז

תחלה ולא אמר כלום מתחלה

עוד כתב הב"ש ז"ל וכל התנאים שמתנה עם השליח אפי' לא כפל קיים שלא התרצה עצמו אלא בתנאי. וקשה לפ"ז בתנאי ב"ג וב"ר שנא' ויצו להם משה את אלעזר הכהן ויהושע בן נון ושם נאמר הכפל אם יעברו וגו' ושם נמי הוי ע"י שליח ובק"א הרגיש בזה ודחק. ונראה דודאי על השליח עצמו א"צ לפרש כ"כ וגלוי דעת סגי בפני שליח אבל השליח כשעושה המעשה הוא במקום הבעל וצריך להתנות כדין אלא שא"צ להתנות עם השליח על כל הפרטים ואם אמר תן גט לאשתי אם תתני לי מאתים זוז לזמן פלוני אחר הגט על השליח יש לו להתנות בשעה שמוסר הגט לאשה בדיני התנאי שאם אינו כופל משמעו שאפי' לא תתן יהיה הגט אלא דממילא כיון דהוא א"צ לומר הכפל לשליח א"כ מוכחינן מדבריו שדוקא אם תתני תתגרש אין נ"מ שאפי' לא יכפול השליח אי אפשר לו לעבור על דעת תשלחו שיהי' הגט גט אף אם לא תתן אבל ודאי גם השליח יש לו לכפול שהרי כשהוא מגרש ה"ל כבע"ד וצריך משפטי תנאים אלא שאי אפשר לומר מעשה קיים דא"כ יהי' עובר ע"ד משלחו אבל השליח יש לו להתנות עכ"פ כדיני תנאי וא"כ שם הורה להם משה רבינו משפטי התנאי שיתנו עמהם שלא יהיו עוברין ע"ד משלחן שמה שאין המעשה קיים כשלא כפל השליח הוא בשביל שעבר ע"ד משלחו כשאין המעשה מתקיים ובאמת מבואר בקרא שהי' בפני ב"ג וב"ר ואף שעשאן שלוחין על ההנחלה מ"מ התחייבות התנאי היה מפי משה עצמו וא"כ ממילא צריך כפילא ומשפטי תנאים

אמנם עיקר הסברא דחוקה דלמה נימא טפי גלוי דעת אצל השליח מאם התנה עם הבע"ד עצמו. וראיית הר"ן היא מהא דס"פ מי שאחזו אם אחר כתבו גט לאשתי אם לא באתי מכאן עד יב"ח. וקקשי' לי' דהוי מעשה קודם לתנאי ולדעת הרמב"ם אין זו קושיא דבעינן דוקא עשיית המעשה וא"כ אין ראי' לדין זה. ועוד נ"ל עיקר דלא קשי' מידי דבלא"ה צריך לבאר דהרמב"ם רפ"ט מגירושין כתב דבמגרש לאחר ואן אינו תנאי שהמגרש על תנאי הרי גירש וזה עדיין לא גירש עד שיגיע אותו זמן עכ"ל. וצריך לבאר דהא גם במגרש על תנאי שצריך כפל להרמב"ם אינו בתנאי דמעכשיו דבזה א"צ משפטי תנאי לשיטת הרמב"ם וע"כ היינו בתנאי אם וא"כ איך חשיב ליה הרמב"ם גירש מיד שהרי עדיין לא גירש עד שתתן. לכן נראה דאם התנה ע"מ שתתני לי מאתים זוז אינו נתלה בזמן שהרי אם תתן מיד תתגרש מיד וא"כ ע"כ יש חלות לגירושין מיד לכן נקרא תנאי משא"כ לאחר זמן לא התחילו הגירושין עדיין לכן א"צ משפטי תנאי

מעתה נראה בהתנה אם לא באתי מכאן ועד יב"ח יהי' גט אין קרוי תנאי כלל רק גירושין לאחר ומן שהרי א"א שיחול מיד בשום אופן וכ"ש בהך דכתבו גט לאשתי אם לא באתי אין לו ענין למשפטי תנאי שאינו אלא מגביל זמן לכתיבה וגרע אפי' מהתנה לאחר ומן שהרי עדיין אין הגט בעולם כלל וכן נראה מלשון הרמב"ם שם בדין ז' שכתב הרוצה לגרש על תנאי ויהי' ענין תנאי שלא תתגרש עד זמן פלוני ה"ז מוציא ענין זה בלשון תנאי ויתלה התנאי בביאתו או בהליכתו משמע דלאו תנאי ממש הוא ואע"פ שהזכיר הרמב"ם כפל אפשר דהיינו לכתחילה כיון שמוציאו בלשון תנאי וצ"ע. עכ"פ י"ל דכיון שהגט עדיין אינו בעולם כלל י"ל לפי פ"ש הרמב"ם הטעם סאין זה תנאי כלל כיון דאין לומר שגירש בטרם נכתב הגט והוי שפיר לאחר זמן. גם בכך דאם לא באתי צ"ע לפי טעמו של הרמב"ם דלא שייך שגירש מיד וא"כ א"צ למשפטי תנאי וצ"ע. עכ"פ דין זה אינו מוכרח לומר דע"י שליח א"צ משפטי תנאי וצ"ע

עוד הקשו על הרמב"ם אמאי לא זכר דבעינן תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח וכתב המ"מ שכבר כתב בהלכות חליצה בפ"ד דלא מהני תנאי בחליצה והיינו מטעם דאיתא בגמרא דלא מצי לקיומי ע"י שליח ובכ"מ השיג עליו שמ"מ היה לו להזכירו בין משפטי התנאים גם הקשה עליו מלשון הרמב"ם שכתב הטעם שהרי נתכוין לחלוץ לה לכן כתב הכ"מ הטעם כיון דעשה מעשה אחלי' לתנאי'. וקשה לדבריו קשיא קושית התו' דא"כ איך מועיל שום תנאי כיון שעשה מעשה אחליה לתנאי' וכתבו התוס' דס"ד דצריך להזכיר התנאי בשעת גמר הקנין. וא"כ אם הזכיר התנאי בשעת החליצה לא שייך אחלי' לתנאי'. ועוד דלשון שכתב הרמב"ם שהרי נתכוין לחלוץ אינו מורה על מה שפירש בו הכ"מ הטעם משום אחלי' לתנאי. לכן נלפע"ד דודאי בלא"ה א"צ לסברא שאפשר לקיימו ע"י שליח דבלא"ה יש לחלק דבשלמא בתנאי קידושין וגיטין שאין המעשה מצד עצמה קושר האישות או מפריד האישות דאם נתן לאשה מעות ואפי' שטר ולא דיבר עמה כלום אינו מועיל לא בקדושין ולא בגירושין בלא דיבור מפורש שמקדשה או שמגרשה באין עסוקין בענין אבל המעשה בעצמו אינו קושר האישות ולא מפריד האישות רק ע"י הדבור שאומר וא"כ י"ל דממילא אין ללמוד מתנאי ב"ג וב"ר די"ל דודאי כיון שעיקר המעשה נקלט ע"י הדיבור וקיי"ל כר' יוחנן אתי דיבור ומבטל דיבור במקדש לאחר שלשים יום א"כ ממילא י"ל הא דתהני התנאי היינו משום דדיבור התנאי מבטל הדיבור של הקדושין שבאם לא יתקיים התנאי בטל הדיבור של קדושין אבל בחליצה שהמעשה מצד עצמה מתיר הזיקה א"כ כיון שעשה מעשה שמפריד הזיקה כפי חק התורה אין בידו להתנות שאם לא יתקיים התנאי לא יהיה בכח מעשה וה להתיר הזיקה כיון דהמעשה מצד עצמה יש לה כח להפקיע הזיקה לא שייך שוב לבטלה כמו שאין יכול להתנות על כל מצות שהם חובת הגוף ולומר הריני מכוין לצאת באתרוג על תנאי שאם יבא מהודר יותר לידו לא יצא בזה כדי שיברך על המהודר שהרי ת"ת הרי נטל לולב כפי חק התורה ווה ג"כ שאין דיבור מבטל מעשה המצוה בעצמה לכן בחליצה לא שייך תנאי כלל שאיך אפשר שיתנה שדבר המפריד האישות מצד עצמו לא יפריד אלא מיהת בחלוץ לה ע"מ שאתה כונסה לא מהני דהרי לא התכוין לאפקועי זיקה כלל אבל כל שנתכוין לאפקועי זיקה ועשה מעשה המתיר לא שייך תנאי כלל שכבר נעשה מעשה ואין דיבור מבטל מעשה ואין יכול להתנות על הכונה שאן לא יהיה ממש בכונתו להתיר שכל שעשה להתיר נפקע הזיקה ממילא וא"צ לסברא דאי אפשר לקיומי פ"י שליח

איברא דהך מילתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בלא בא אחר וקידשה דס"ל דלא מצי לחזור ומפרש בגמרא הטעם דס"ל נתינת כסף ליד אשה כמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל תעשה. וא"כ קשה לדבריו אמאי אינו מועיל תנאי בחליצה כיון דמהני בקדושין ע"כ דנתינת כסף חשיב מעשה ואין דבור מבטל תעשה אפ"ה מהני תנאי אלמא דתנאי מהני אפי' לבטל מעשה לכן צריך לחלק דמ"מ לא אלים המעשה כ"כ כיון שיכול לקיים ע"י שליח וא"כ ע"י שליח עיקר המעשה מתקיים ע"י דבור השליחות לכן דיינינן למעשה כדבור כמו שיכול להתנות אם עשה שליח דאז עיקר המעשה חייל ע"י דיבור שאמר הי' שלוחי יכול להתנות בעצמו ג"כ שמ"מ אינו מעשה גמור כמו חליצה שהוא מעשה בגופו ממש וא"כ הסוגיא שם דקאי שם לתרווייהו לר' יוחנן וריש לקיש וריש לקיש לשיטתי' דס"ל דנתינת כסף ליד אשה חשוב מעשה