טיב קידושין קכג

דסוטה איסורא דאית בי' ממונא הוא י"ל שפיר דפליגי בהך סברא דר"מ מחויב דמדמי לי' ליתורא שהרי הוא אומר אל יככה כדי שיעיד ורבנן ס"ל דדוקא ביתורא דקרא אמרינן באיסורא מכלל הן נשמע משא"כ ביתור שהוא מכח דיבורו לא אמרינן בי' מכלל הן נשמע לאו ולא קשיא משתויי יין דאיכא יתורא דקרא כדפרישית אלא דלפ"ז צ"ל דגם רבנן דר"מ ס"ל דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו

מיהו י"ל דרבנן כרחב"ג לגמרי אתו והיינו משום דלרחב"ג לא שמעינן מברכה קללה ור"מ לשיטתי' ס"ל דמברכה שמעינן קללה ורבנן ס"ל דמברכה לא שמעינן ההיפוך קללה רק לא קללה ולא ברכה והא דפטרי באל יככה י"ל דאל יככה נמי לא משמע שמקללו אם לא יעיד רק אם תעיד ברכתי תעלה שלא יכך ואם לא תעיד איני מברכך שאל יככה אבל לא נשמע גזירה שיככה והלכו ר"מ ורבנן לשיטתייהו והגירסא מיושבת על נכון

ועוד נ"ל דבלא"ה הקשו התוס' ואם בחוקתי ואם תיטיב והוא יתחטא דבכולהו מייתי לר' מאיר דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו והתוס' דחקו בזה דכולהו אית בהו ממון והוא דחוק שאינו ממון שבין איש לרעהו רק מה שיעיד הוא ית' ובהוא יתחטא נדחקו למאד שנקרא ממון שטימא טהרות. לכן לענ"ד נראה לפרש הא דאמרינן באיסורא אית לי' דצריך להבין מה טעם לחלק בזה. לכן נראה דודאי באיסורא כיון דכבר מלתא אמורה אם תטיב ואם בחוקתי שיש עונש אם לא יעשה רצונו ית' ושם אמור קרא בכפילא באופן שמוכח עונש אם יעבור על חוקי ה' אם כשכתוב יין ושכר לא תשתה א"כ ממילא כבר מילתא אמורה אם יעבור על רצונו ית' יש עונש וא"כ כבר נכפל אם בחוקתי תלכו ואם בחוקתי תמאסו א"כ אינו אלא גלוי מילתא בעלמא שהוא במיתה שכבר נאמר הכפל שיש עונש על עובר על מצותיו ית'

וזהו דוקא נשמע ממה שכבר נאמרו הכפולים שיש

עונש על עוברי רבונו ית', ואי לאו כפילא דהתם אפי באיסורא לא הוה שמעינן לאו מכלל הן וא"כ בהך דהוא יתחטא שאין כאן אזהרת עונש שפיר בעינן כפילא לר' מאיר. ומיושב נמי מה שהקשו מנדר דס"ל לר"מ דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו דשם לא דמי לאיסורא כלל שהרי עדיין אין איסור ועונש עליו ואנו דנין על מה קאי הנדר. והכל נכון וברור אולי מקום הניחו לי בזה הראשונים

ועפ"ז שפיר מיושב כגירסא דלא תיפך דר"מ ס"ל כיון דכתיב בתרא אם לא יגיד ונשא עונו שפיר דמי לשאר איסור ונכלל במה שנכפל אם לא תטיב ואם בחוקתי תמאסו ורבנן ס"ל כיון דהוא מטיל עליהם העונש לא אלים לתפוס העונש ע"פ דיבורו דנימא דממילא משמע העונש אם לא יעידו דלא דמי לשתויי יין שעונשו אמור בכתוב בלא"ה ואם בחוקתי תמאסו שהוא על כללות התורה ומצוותיו ית' אבל מה שהוא מטיל עליו האיסור אינו בכלל ולא אלים דיבורו להתפיס עליו העונש כשלא אמרו בפירוש

ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרא"ם שמביא בשע"המ שהקשה בפ' מקץ מנ"ל לומר בגמרא מכות דף י"א דנדוי על תנאי הי' צריך הפרה מיהודה שאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים והקשה הרא"ם פ' מקץ דילמא משום דלא כפל לכן הוה הנדוי בכל גווני וע"ו תמהו עליו דבאיסורא לכ"ע מכלל הן נשמע לאו. ולפמ"ש אינו מוכרח כלל דשם אנו דנין על האיסור אם יהיה כשיביאנו. ומיושב דברי רי"ו שמביא שם שכתב בנתיב כיד ס"א שהרמ"ה כתב דבאיסורא לא בעינן תנאי כפול. ותמהו עליו הא ש"ס מפורש הוא. ולפמ"ש לק"מ דבש"ס אינו מפורש רק דאיסור הכתוב בקרא לא בעי כפל וכן שבועת העדות שנאמר בקרא ושמעה קול אלה אמרינן מכלל הן נשמע אבל איסור שמביא על עצמו כגון שבועה שנשבע שאם עשה דבר זה שלא יאכל ככר זה אינו מוכח מן הש"ס דלא בעי כפל. מיהו לעיקר קושית הרא"ם נראה דהא דבעי כפילא היינו בדבר שבלבו באמת כן כגון שאמר לא חולין שאוכל לך אי אמרינן מכלל הן נשמע לאו הוי שבועה כיון שבלבו באמת שיהי' קרבן ואנו דנין אם בלשון הוה במשמע שבועה אבל על מה שלא כיון בלבו פשיטא שלא תחול השבועה ואם אמר שבועה שלא אוכל ככר וה אם אלך למקום פלוני אע"פ שלא כפל מ"מ אין פיו ולבו שוין ונאמן על עצמו שלא נתכוין לאסרו עליו אם ילך ומאחר שלא היה בלבו לאסור עליו פשיטא שלא יחול. וכל הפלפול בש"ס היינו במשמעות הכתובים שמשמען בכל דוכתי אבל במה שאדם נודר לפי דעתו ודאי אם אמר לא נדרתי על דעת כן פשיטא שאינו אסור דלא גרע מסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וא"כ בנדוי יהודה הי' נאמן על עצמו שלא נתכוין לנדות עצמו בין יביא או לא יביא בפרט שמוכיח מעצמו דאם רצונו לנדות בכל אופן מה הועיל בתיקון זה שיתננו יעקב על ידו שבין כך ובין כך הוא בנדוי ובסוטה דבעי כפל אף שהכהן אינו מכוון לקללה אם לא שטית לאו בכהן תלי' מילתא כי אם גזרת הכתוב הוא ודיינין במה שיסבול הדיבור כפי משפטי התנאי

ומיושב נמי מה שמביא מההוא דרב ענן ס"פ מציאת האשה שאומר זיל אימא לי' ובשמתא מאן דלא אמר ליה ולא כפל ולפ"ז לק"מ דשם נאמן רב הונא שלא נתכוין לנדותו כי אם באופן כשלא יאמר לו דהא עיקר הנדוי היה כדי שיאמר לו ואם יהיה הנדוי בין כך ובין כך מה הועיל בתקנתו ובמה שתלוי בדעת נודר או מדיר ודאי א"צ כפילות לכ"ע שיוכל לפרש דבריו ולא פליגי בתנאי כפול רק אפי' שבאמת כונת האומר הלאו שמכלל הן דלר"מ ת"מ אינו בכלל דיבורו ולרבנן כיון דנשמע מדבריו ובלבו מסתמא היה כך הוה כאילו פירש

וארווח לן בזה כל קושיות התוס' בקדושין דף ס"ב בסוטה דהוי לאו קודם להן גם מה שהקשו על פרש"י דהוי מעשה קודם לתנאי אם אמר חנקי אם לא סטית. ולפ"ז לק"מ דודאי בהך דהן קודם ללאו ומעשה קודם לתנאי הוא דאם לא עשה כן תנאי בטל ומעשה קיים לא שייך כלל בסוטה דהא אנן ידעינן שאין בדעתו לקללה אם לא סטית וא"כ ליכא נ"מ מאחר שסתמו כפירושו אם לא סטית למה תומת מה עשתה ואין הקושיא רק על ההיפוך חנקי מבעיא לי' דאפי' שיהי' בלבו של כהן על ההיפוך באמרו אם לא שכב הנקי מ"מ אין כאן קללה בפועל אי לא אמרינן מכלל הן נשמע לאו ואין כאן שבועת האלה כלל רק דברים שבלב לכן פריך חנקי מבעי' לי' דאל"כ אין שבועת אלה מדברים שבלב אבל פשיטא שכיון שאין בלבו לקללה אם לא סטית לא שייך לומר מעשה קיים ולא בעינן שאר משפטי תנאי שהרי מובן מעצמו שלא תחול הקללה כי אם באם סטית ולא פריך רק דהאלה אינו מדברים שבלב אבל על ההיפוך שתחול הקללה אפי' לא סטית הא לא ס"ד שנצטרך משפטי תנאי בשביל כך דפשיטא שאין כונת הכהן לקללה בין כך ובין כך שהרי עיקר ההשקאה לבודקה אם נטמאת. וזה ברור ונכון אולי מקום הניחו לי הראשונים להתגדר בזה

ובהכי ניחא דקשה איך דייק בסנהדרין דף ל"ב