טיב קידושין יא

ובאמת נראה דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא בקדושי כסף שאין מוכיח מתוכן למה נותן לה אבל בשטר שמוכיח מתוכו ענין קדושין פשיטא דלא תוכל לומר למתנה קבלתי דמה לו לכתוב עניני קדושין במה שנותן לה מתנה לנייר שכתוב בו ענין קדושין עליו בהא יודה הרשב"א שמסתמא לקדושין נתן וכ"ש בגט שאין זו אהבה וחיבה שנתן לה מתנה הנייר שכתוב עליו גט כריתות לכן לא חילקו בש"ס ופוסקים בין ארוסה לנשואה. גם מ"ש עפמ"ש הר"ן במקדש לאחר שלשים שאם הוא חוזר א"צ להחזיר המעות דאל"כ הרי דמיין למלוה לכן ס"ל גם כאן בנתן לה לשם קדושין זכתה במעות ואם יחזיר בו ולא ירצה לקדשה תוכל לותר קדשני עכשיו בעדים ולא הבנתי דא"כ כ"ש שתהא מקודשת שהרי אם היא חזרה בה צריכה להחזיר המעות ואם הוא נתן לה לשם קדושין לא זכתה במעות רק בתורת קדושין והרי זה כמו מקדש לאחר ל' יום שאף שאם הוא חוזר אינה חייבת להחזיר מ"מ כיון שאם חזרה היא חייבת להחזיר מיקדשה באותן המעות עצמן ואם לא תרצה תצטרך להחזיר המעות ולא תזכה בהם רק בתורת קדושין ולא זכתה בהם עד שיגמרו הקידושין וכן פירש"י בדף מ"ו ע"ב ד"ה וש"מ מעות בעלמא חוזרין כל קידושין שאינן קידושין לא אמרינן מעות מתנה אלא פקדון דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמר קידושין לא בעי לאהדרינהו השתא דגמר לאו מקדש במלוה הוא ומתנה נמי לא הוה דהא ע"מ קידושין ניתנו לה וגמר דבריו והרי הרשב"א גופי' לא כתב רק דיכולה לומר למתנה איכונית. וגם מ"ש בענין תוך כדי דיבור כבר הושג שנעלם מתנו דבכל קנינים תוכ"ד כדיבור. גם מ"ש טעם להקדש שמצינו שאין יכול לחזו' תוכ"ד תימא גדולה הלא כה דברי הרמב"ם. ומהרש"ך תמה עליו שהוא נגד הש"ס ר"פ מרובה ע"ש הגם שיש למשכן נפשן עבור דברי הרמב"ם תמוה איך כ"כ בפשיטות. וא"כ מ"ש שצריך ליזהר שיגמור אמירתו קודם שיתן הטבעת בידה לא ידענא זהירות זה למה הרי ידוע שמוכן ליתן בשביל קדושין ואדעתא דהכי נותן לה ולא זכתה מעולם רק ש ע"ד קדושין

(יט) אמר לה כו ולא אמר לה לי כו' וכן עיקר כן הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה והאריך לחלק דבלא אמר לי אינו מוכיח כלל ובאמר אהא בנזיר הוה מוכיח קצת לכן אפילו לאביי דס"ל בנדרים ידים שאין מוכיחות הוו ידים מ"מ בלא אמר לי אינו מוכיח כלום דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ועי' בתוס' שלנו ד"ה הכא וברא"ש כאן שנכללו רוב דברי התשובה. אלא דתמוה בעיני הראיה דמביא בפסקיו ובתשובה דהשתא ניחא אמאי דחיק אביי לאוקמה לשמואל דלא כוותיה כיון דס"ל לאביי ידים שאין מוכיחות הויין ידים וזה תמוה דהוא כמערכה על הדרוש שאם נימא שלא לחלק בין הידים וכפשטא דש"ס דמדמי ליה לנזיר לגמרי א"כ קשיא ליה דשמואל אדשמואל דמוכיח מהא דאמר בהיה נזיר עובר לפניו דס"ל דלא הוה ידים אבל אביי ודאי י"ל דס"ל הוו ידים ומ"מ הוצרך אביי לשנויה קושיא דר"פ דמקשי דשמואל אדשמואל וכה"ג איתא בנדרים דף ו' ע"ב בבעי' דיש יד לקדושין וכיון דהש"ס מקשי דשמואל אדשמואל מה מקום להוכחה זו. עוד קשה לי בהוכחה זו שכתב הרא"ש דהא ודאי אם נתפוס דאביי ס"ל ידים שאינן מוכיחות הוו ידים א"כ ע"כ הגירסא דרבא ס"ל דלא הוו ידים א"כ פשיטא דהלכתא כרבא ואין מקום להחמיר וע"כ המחמיר סובר דרבא ס"ל הוו ידים וא"כ אדרבה דוק מינה איפכא דאדרבה אביי ע"כ ס"ל לא הוו ידים מדלא מוקי לשמואל כוותיה א"כ ע"כ רבא ס"ל הן ידים והלכתא כרבא וצ"ע

ולכאורה נראה מדבעיא ר"פ דנדרים דף ו' אם יש יד לקדושין והיינו ביד מוכיח כמ"ש הר"ן שם א"כ משמע דס"ל לר"פ דידים שאין מוכיחות ל"ה ידים ור"פ הוא בתרא ומשמע דהלכתא כוותיה אפילו נגד רבא כמו שנראה מדברי הרא"ש פ"ק דמציעא גבי דעת אחרת מקנה דהלכתא כר"פ דהוא בתרא אף דמשמע. שם בש"ם דרבא לא ס"ל שינויא דר"פ. אף דהרי"ף והרמב"ם פסקו דלא כר"פ היינו משום דסוגיא דקדושין משמע דתפסה תירוצא דאג"ק הקנה להם כמ"ש בש"ך ח"מ סי ר' אבל בלא"ה הוי הלכתא כר"פ אף דרבא לא ס"ל האי שינויא. מיהו נראה דלא תליא בזה דהא אי רבא ס"ל ידים שא"מ הוו ידים כיון דפליג אביי בהא ממילא סתמא דש"ס דפסק הלכתא כאביי ביעל קג"ם משמע דבכל דוכתי הלכתא כרבא נגד אביי מיהו כיון דסוגיא זו מסוגיות הפוכות והוה כמו איכא דאמרי כמ"ש התוס' א"כ אין ראיה מכלל דיעל קג"ם ועיין בסמוך

(כ) אבל יש מחמירין דע דבגמרא איתא אמר שמואל בקדושין א"ל הרי את מקודשת ה"א מאורסת הרי את לי לאינתו מקודשת ונמחק בש"ס לי והיינו משום דבמסקנא מסיק הב"ע דאמר לי אבל בס"ד ר"ל לשמואל ידים שאין מוכיחות הוו ידים א"כ בלא לי נמי מקודשת ולכאורה י"ל דדוקא במקודשת ומאורסת שפיר י"ל דהוו ידים דהא התוס' בנזיר דף ו' איבעיא דיש יד לקדושין הקשו הא בנזיר צריך קרא ותירצו דקדושין דמי לנדרים דאסר לה אכ"ע וא"כ י"ל דע"כ לא מדחינן לנדרים אף לשון קדושין ואירוסין דמאורסת היינו האיסור בעצמה שהרי ארוסה אסורה לכ"ע. משא"כ הרי את לאשה אשה פנויה נמי במשמע א"כ אפילו אמר לי לאינתו ליכא רק יד מוכיח אבל אם אמר לאינתו ולא אמר לי י"ל דלא הוה אפילו ידים שאין מוכיחות דאשה אפילו פנויה משמע כמ"ש אשה זונה ורבים ככה וא"כ אם אמר הרי את לאשה י"ל לכ"ע אין כאן בית מיחוש. אלא דמ"מ למסקנא דמסיק הב"ע דאחר לי ומשמע דאינו מגיה בדברי שמואל רק דשמואל לא איירי בידים כלל רק קמ"ל סיפא כדאיתא בש"ס א"כ משמע דגם בהרי את לאינתו לא נזכר לי דלמה (לו) להזכיר דוקא בהרי את לאינתו כיון דכולהו באמר לי עסקינן וא"כ דון מנה דבס"ד דלא איירי באמר לי מוכח דגם בהרי את לאינתו ידים שאינו מוכיחות מיהו הוה אף דלא אמר לי וא"כ גם באמר הרי את לאשה יש להחמיר להמחמירין

שוב ראיתי ונתון אל לבי ליישב דברי הרא"ם במה שהקשה אמאי לא מוקי אביי מלתא דשמואל כוותיה דהא קשיא ליה דשמואל אדשמואל כמ"ש לעיל ס"ק שלפני זה. ונראה ליישב דבלא"ה יש לדקדק בסוגיא דנדרים דף ה' דדייק לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוה ידים ומשני שמואל מוקי מתניתין כר' יהודה דאמר בעינן ודין ופריך אמאי דחיק שמואל לאוקמה מתניתין כר' יהודה אמר רבא מתניתין קשיתיה וקשה דלרבא מצי לאוקמה אפילו כרבנן דהא מסיק שם דרבא דס"ל דלא הוה ידים אפילו כרבנן אתי' וא"כ מתניתין א"ש ככ"ע לרבא. וצ"ל דאה"נ לרבא אתי' מתני' ככ"ע רק לאביי דס"ל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומשמע להש"ס דלא ליפליג אביי אדשמואל מסיק דמוקי מתניתין כר' יהודה. ואי קשיא הא מסיק דאביי אפילו כר' יהודה אתי' דמחלק בין גט דבעינן כריתות וא"כ תיקשי ליה דיוקא דרבא דמתניתין קשיתיה דהא אתי' דלא כמאן דאפילו ר' יהודה ס"ל דבנדרים הוה ידים. ואיך אפשר לומר דאביי אפילו לר' יהודה קאמר וצ"ע. לכאורה י"ל דבש"ס דחי די"ל דאביי לא חייש לדיוקא דרבא ויש לו איזו תירוץ על דיוקא דרבא רק שמואל חשיב ליה דיוקא אבל בעיקרא דדינא ס"ל לאביי דשמואל אתי' כוותיה וס"ל כרבנן וכן משמע דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוה ידים ולרבא מאי מתמה הש"ס אע"כ דלא ליפליג עליה דאביי קאמר וא"כ לרבא