טיב קידושין קיז

לאחר אבל אצלינו אינה בגדר אשת איש כלל לענין שנענוש אותה דלגבי דידן לא האמינתו התורה כלל ואינה בחזקת מקודשת אצלינו ע"פ דברי האב ולא דמי למה שנאמן בו ע"א להחזיק האיסור לכל העולם דכאן אין האיסור רק מצידה כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם

ולפ"ז נראה דודאי אם חזר וקדשה בפנינו יש לחוש לקידושין שניים וכ"ש אם קידשה עצמה כשגדלה דיש לחוש לקדושין שלה כיון דלא אתחזקא רק ע"פ האב וא"כ לעולם יש להצריך קדושין ברורים בפנינו. אלא דלא מצינו אם איש ואשה שניהם מודים שנתקדשה אף שאין עדים בפנינו לא מצינו שתצטרך קידושין ברורים מחשש זה. ואפשר שסומכין דלגבי נפשייהו מהימנו ואי לא קידשה מסתמא יקדשה עתה הן הן עדי יחוד כו' וא"כ לעולם א"צ לקידושין אחרים אם יוכל לכנוס וצ"ע

וכתב הב"י בשם רי"ו דאם הביא ב' עדים שהוא קידשה אע"פ שהאב מכחישו שאין זו לאו כל הימנו ותצא מזה ומזה בגט ומותרת לעלמא עכ"ל נראה דמדמה לאשה שהלך בעלה למד"ה כדלעיל ס"ס י"ז וכדאיתא בפ' האשה רבה. ולפ"ז נראה אם עדיין לא נשאת לשני א"צ גט משני דנגד עדים אין נאמנות לאב והראשון יכול לכונסה אע"פ שהאב מכחישו דע"י קדושין אינה נאסרת לראשון כדלעיל סימן י"ז ס"נח. ומה שתמה בק"א למה נאסרת לראשון הא ה"ל אנוסה שסבורה שנתקדשה לא ידענא מאי קשיא ליה דהא קיי"ל בפ' האשה רבה דלא סמכינן על מאי ה"ל למיעבד ואסורה לשניהם וע"כ בדרך נשואין מחמרינן טפי ומשמע דדוקא בבאו שני עדים מוציאין אותה מחזקתה אבל לא בע"א אע"ג דמצטרף עמו וה"ל תרי פסולין לא יוכל לאוסרה ובק"א תמה מ"ש מעדות אשה שאם באו שנים פסולין מוציאין אותה מחזקתה כדלעיל סי"ו ונראה דיש לחלק דשם מדינא גם על ההיתר לא היו נאמנים שהרי אין דבר שבערוה פחות משנים וכיון שהאמינתן תורה בסוטה או באשה בדבר שבערוה גם התכחישים אלימי להכחיש אותן שנעשו ככשרים להתיר דבר שבערוה אבל כאן הנאמנות שנאמן זה לכונסה היינו ע"כ כמ"ש הר"ן דלא מקרי דבר שבערוה דלא אתחזק שתהא אסורה לזה ונראה הסברא שאינו אלא מברר הספק ודמי לתשע חניות מוכרת בשר אסור וא' כשרה או תערובות תשע חתיכות בא' כשרה שאפי' אי אין ע"א נאמן באתחזק איסורא מ"ח נאמן לומר שוו כשרה אף דרובא וחזקה רובא עדיף שהרי עכ"פ אחת כשרה ועל כ"א י"ל מרובא פריש ואין זה אלא מברר המקום שנשאר הרוב וכאן עכ"פ לא נתקדשה ונאמן לומר שהוא קידשה לברר הספק א"כ מה שכנסה אינה, מטעם נאמנות בדבר שבערוה ואחר שכנסה זה בהיתר כשזה בא להוציאה ודאי מקרי דבר שבערוה ואינו נאמן לאסרה עליו כי אם בשני עדים כשרים דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה כן נראה חברת רי"ו וסברא נכונה היא מיהו לדינא עדיין צריך ישוב

(נב) האשה שאמרה כו' וכתב הב"ש ואם שנים באים ואומרים א' אני קדשתיה אם רצו א' נותן גט וא' כונס ונראה ראיה לדבריו דקשה למאי דמשני דרב מודה בשנים א"כ תקשי לרב אסי מאי קמ"ל במתני' בשנים זה אומר אני קדשתיה דא' כונס הא אפי' בחד דלא שייך ארתית נאמן ליכנוס ואמאי איכפל לאשמעינן בשנים כיון דברישא נאמן ליכנס כ"ש בשנים ולפ"ז י"ל דסיפא קמ"ל באומר אני קדשתיה בעצמה דבהא בעינן שנים

(ג) תכ"ד הטעם נאמן לומר גרשתיה לפוסלה מן הכהונה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה לחוד והיתה ממילא אסורה לכל העולם וכמ"ש הרשב"א בחידושיו אלא דקשה לי מאי מיגו אית ליה דלמא אינו רוצה לאסרה על כל העולם רק לפסלה לכהונה לחוד לכן אמר גרשתיה ואם יטעון קדשתיה לחוד תאסר לכל העולם ואולי יתנו לו תרקבי דדינרי מי שירצה לקדשה ודוחק לומר כיון שאנו חושדין ששונא אותה ומבקש לפסלה לכהונה שלא כדין לא ימנע לאוסרה ג"כ דהא כתב הר"ן בקדושין דאינו נאמן לותר נשבית במגו דאי בעי היה אומר קדשתיה וגרשתיה דבנשבית פוגמה יותר וא"כ קשה יהיה נאמן לומר נשבית במיגו דאי בעי אמר קדשתיה ולא גרשתיה דהיתה אסורה לכל העולם ורע לה יותר מן פגם שביה

ותו קשיא לי לסברת אחרים שכתב הר"ן דנאמנות האב חדוש הוא ואינו לאמן רק במה שהאמינתו התורה ולא במגו גם בחידושי ריטב"א כתב דנאמנות אב ה"ל כעדים ואין עד נאמן מדין מגו וא"כ קשה אמאי מהימן אגירושין. והנלע"ד בזה לולי דברי הראשונים והוא דודאי ילפינן מקרא דאת בתי נתתי שיוכל לאסרה ולהוציאה מחזקת פנויה וכיון דמהימן לאפוקה מחזקת פנויה במה שאומר שקדשה נילף נמי שיכול לומר גרשתיה דכמו שנאמן על הקדושין לומר שקדשה מאחר שאשה עומדת להתקדש אף שאין הכרח שתתקדש בקטנותה ילפינן נמי שנאמן להוציא מחזקת היתר לכהונה דאם נאמן לאסרה על כל העולם ודאי נאמן נמי לאוסרה לכהן לחוד אלא דמ"מ ילפינן רק מידי דאורחא דאשה שעומדת לכך להתקדש ולהתגרש ע"י האב אבל שבוי' לאפוקי מחזקת גופה שנבעלה לפסול זה לא הימניה רחמנא ואי קשיא יהיה נאמן לומר נשבית במיגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה י"ל דמגו לא אמרינן לאפוקי אדם מחזקת כשרות דהא בשתי כיתות עדים המכחישות קיי"ל זו באה בפני עצמה ומעידה ונאמנים אפי' להוציא ממון אלמא חזקת כשרות אלים טובא א"כ כי היכא דלא אמרינן מיגו להוציא לא אמרינן מיגו לפסול אדם וגרשתיה בלא מיגו מהיכן כן נלע"ד וכן נראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה דנאמן נמי לגירושין דהתורה האמינתו בדבר שעומדת לכך. לכן בקידושין וגירושין יש להאמינו לפסלה לכהונה אפי' אחר כדי דיבור

ומ"מ נלע"ד ליישב שיטת המחבר די"ל ודאי התורה האמינתו להוציאה מחזקת היתר לכהונה כיון שעומדת לקדושין וגרושין אלא דלאחר כדי דבור שאין האב נאמן להתירה א"כ לא נתקבלו דבריו לכן אם חת המקדש גם לכהונה אינה פסולה אבל תוך כדי דבור שנתקבלו דבריו להתירה מהימן גם לפסלה לכהונה משא"כ אחר כדי דבור שאין לו נאמנות להתירה אין מקבלין דבריו אף לאסרה לכהונה כן נ"ל בדעת המחבר ומ"מ לדינא צ"ע אם אינו נאמן גם לאחר כדי דבור. גם קשה לי כיון דבנתן אמתלא לדבריו מהימן דבאשה שאמרה אשת איש אני נאמנת ג"כ בנותנת אמתלא לדבריה כדלקמן ס"ס מ"ו וא"כ גם באמר גרשתיה לאחר ומן יהיה נאמן להתירה במגו דאי בעי אמר אמתלא לדבריו כיון שאינו סותר וכן קשה בהך דלקמן סימן קנ"ב באשת איש דתהיה נאמנת במגו דאי בעית היתה נותנת אמתלא לדבריה וחוזרת מאמירתה שהיא אשת איש עיין מ"ש בספרי גט מקושר דף ס"ה ושם כתבתי דהוה מכחשת דבריה מ"מ לאחר ומן תהיה נאמנת במיגו דאי בעי' נתנה אמתלא לדבריה והיתה חוזרת מדבריה הראשונים. ולכאורה קשה כן על הש"ס לת"ר סוקלין ע"פ דברי האב וקשה הא הפוסקים הוכיחו דבמעשה לא מהני אמתלא מהא דהוחזקה נדה בשכינותיה בעלה היה לוקה עליה משום נדה ואי מהני