טיב קידושין קטז

בעצמו ונותן גט להתירה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו וכמו שהקשה הרשב"א באמת שהי' לנו להתירה להשני מטעם גט שנתן הראשון ותירץ דסובר הוא שהשני קידשה לכן אין להתירה דסומך שקידשה השני עכ"פ אינו ברור שלא קידשה זה שנתן הגט. מיהו אפשר להביא ראי' לסברת הב"ש דקשה קושית הרשב"א מאי פריך לרב דאינו נאמן ליכנס הא במשנה א' נותן גט וא' כונס דילמא משום דגירשה הראשון ולפי דברי הב"ש י"ל דמתניתין משמע לי' כונס אף בלא קדושין מדלא נקט מקדש וכונס וא"כ ל"ל דמותרת מטעם גירושי הראשון דאין אדם חוטא ולא לו דא"כ מקדש וכונס הל"ל אלא ודאי מותרת מטעם שנאמן בעצמו ליכנס לכן א"צ קדושין וכדברי הב"ש ומשני דאמרינן ארתיתי מרתת ולעולם לא קידש ולכך נותן גט ושפיר כונס' השני בלא קדושין והשני שאינו מירתת מסתמא קידשה וא"צ קידושין אחרים וגם הרשב"א לא כתב רק בדרך אפשר שצריכה קידושין אחרים

אלא דלפענ"ד צ"ע אפילו בהך דליכא דמכחיש לי' שכתב המחבר בסמוך שא"צ לקדשה צ"ע כיון דקיי"ל דהאב אינו נאמן לעונשין ומסתמא העדים אינן כאן א"כ אין כאן קידושין ברורין עדיין שהרי הבא אלי' אינו חייב במיתה א"כ אם שוב קיבל האב קדושין בפנינו מאחר אפשר שחוששין להם שע"כ עדות האב אינה ברורה כיון דלא מהני לעונשין או שקיבלה לאחר זמן כשבגרה קידושין מאחר צ"ע כיון דנאמנות האב אינו בירור גמור וא"כ לעולם כל שאין עדים בפנינו שקידשה יש לו לקדשה קידושין ברורים בפנינו ואפשר כיון שהאמינה התורה לאב לענין איסור הוה נאמנות גמורה ושוב אין יכול לקדשה לאחר ואין קדושין שצ אחר תופסין בה שהרי מ"מ איסור אשת איש הוא וצ"ע ובחידושי אמרתי ליישב תמיהת התוס' שהקשו הא את בתי נתתי איירי לענין קטלא דמוציא ש"ר נאמר בה וסקלוה וכתבו התוס' דצ"ל וסקלוה איירי באיכא עדים מיהו את בתי נתתי ילפינן שיכול לאוסרה והוא דחוק דסכינא חריפא תפסקי קראי. לכן אפשר לומר עפמ"ש בסנהדרין פ' הי' בודקין דף דעדי נער' האמורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך והא אתרו ומשני דלא אתרו. בי' כו' ובאשה חביר' וא"כ לענין מוציא שם רע אם בא להורגה הרי צריך עדי קידושין, ועדי זנות א"כ גם עדי הקדושין באין לחיוב מיתה וא"כ אם מזימין עדי הקידושין גם הם מיקטלו שהרי העידו כדי להורגה והשתא בעידי קדושין י"ל דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה דיכולין לומר אנו לאוסר' על בעלה באנו ולא למיקטלא וכיון דהם לא מיקטלו גם היא אינה חייבת מיתה דהוה עדות שאי אתה יכול להזימ' דבעידי קדושין ליכא התראה אבל אם קדם האב ואמר את בתי נתתי לאיש הלזה א"כ כבר נאסר' לבעלה ע"י עדי זנות לחוד שהרי כבר איתחזקא בקידושין ע"י האב ונאסרה עליו א"כ ע"כ עידי קדושין באים לחייבה מיתה דעידי זנות לא יוכלו לומר לאוסרה באנו שהרי התרו בה אבל עידי קדושין יכולין לומר לאוסרה באנו וא"כ א"ש ע"י האב שאמר את בתי נתתי שפיר מיקטלא ע"י עידי הקדושין דאי לא אמר האב את בתי נתתי יכולין עדי קדושין לומר אנו לא באנו אלא שתאסור לבעל פ"י הזנות אבל לא שתתחייב מיתה וא"ש

עוד אפשר לומר דודאי קרא מיירי ע"י עדים רק דתלי' בהא דנאמן לאסור את בתו חן התורה דהא מבואר בריש מכות דף ו' דאם נמצא אחד קרוב או פסיל כל העדות בטל ופריך הרוג יציל ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר והשתא לפ"ז י"ל המשך הכתוב שהרי האב אומר את בתי נתתי לאיש הזה א"כ י"ל כשירצה לחפות על בתו במתכוין יעיד הוא על הקידושין של בתו כדי שיהי' נמצא אחד מהן קרוב ופסול שבטל כל העדות כמו בנמצא אחד מהם קרוב או פסול דבטל כל העדות א"כ הי' כל העדות מתבטל ע"י האב שמעיד ג"כ על הקדושין אע"כ דהאב נחשב גוף הבעל דבר א"כ ה"ל כמו גוף הבעל דבר לכן אינו פוסל העדים א"כ ממילא מוכח דהוא עצתו נאמן לאסור בתו כמו שיכולה לאסור את עצמה א"כ ה"ל כמו עושי דבר וכיון דנחשב לבעל דבר ממילא נאמן לאוסרה כמו באמר' בעצמה נתקדשת וא"כ שפיר קמ"ל קרא בהא שנאמן לאסור את בתו דמשום הכי הוה עדות קדושין מעלי' ואין עדות האב פוסל

ועוד נ"ל דבלא"ה תמה בפני יהושע על הרמב"ם בפ' משגגות ופט"ו מסנהדרין דהאיסור עצמו מתחזק ע"פ ע"ד אם ע"א אמר גרושה היא כו' הי' לוקה עלי' וא"כ קשה אמאי לא יועיל נאמנות האב לענין עונשין. ונראה דס"ל להרמב"ם כמ"ש התוס' ז"ל וצ"ל דסקלוה איירי ביש עדים מיהו לאיסור הימני' רחמנא כדכתיב את בתי נתתי ע"כ ותמוה לכאורה למה כתבה התורה נאמנות האב במקום שצריך עדים ואין נ"מ בנאמנות שלו כיון דאיכא עדים בלעדו. לכן הי' נראה לכאורה דודאי מעיקר הדין ראוי להאמין לאב אפילו לעונשין אלא מיהת כיון דקדושין בלא עדים אינן כלום וע"כ בעדים קאמר וא"כ כשאין העדים כאן איתרע טענתי' דאב קצת לכן אין עונשין על ידו וא"כ י"ל דממילא קרא דאיירי ביש עדים א"כ לא איתרע טענתי' וקמ"ל קרא דבכה"ג ראוי לעונש אפילו ע"פ דברי האב לחוד כיון דבאמת איכא עדים וא"כ ממילא נ"מ כשאין עדים דעכ"פ לאיסורא מהימן דליכא ריעותא גמורה ממה שאין העדים בפנינו כיון דבאיכא עדים קמ"ל קרא שראוי להאמינו אפילו לקטלא וא"כ לק"מ על הרמב"ם דכאן טעמא משום ריעותא שאומר קדשתי' בפני פלוני ופ' והלכו למדה"י, ומה שאמר הרמב"ם בגירושין י"ל דלשיטתי' אזיל דס"ל עידי חתימ' לחוד נמי כרתי וא"צ עדי מסיר' א"כ ליכא: ריעותא בגירושין אף שאין השני בפנינו. מיהו צ"ע א"כ קדושין בשטר נמי י"ל דשני בינו לבין עצתו ואפ"ה לא מהימן לקטלא גם לא איש הך דבני זה בן י"ג שנה וכו' דאינו נאמן ג"כ לעונשין גם בפני יהושע נדחק למאד בזה. והנלענ"ד בזה בדעת הרמב"ם דודאי י"ל בהא פליגי דהך מ"ד ס"ל כיון דאיתחזקא ע"פ האב באשת איש לקטלא נמי הימני' והיינו כעין סברת הרמב"ם אבל אידך מ"ד ס"ל דאין סוקלין והיינו משום דס"ל תקרא דאת בתי נתתי אינו אלא שהאמינתו תורה על בתו שקידשה והיא בריכה להאמין לו א"כ אין הנאמנות רק עלי' דוקא שע"כ היא צריכה להאמין לו כענין מהימן לי כבי תרי אבל אנן אין צריכין להאמין לו א"כ איך נוכל לפסוק עונש על ידו דלדידן לא מהימן לן וא"כ אינה בחזקת מקודשת אצלינו שנעניש אותה ע"פ דברי האב ואין אנו רשאין לחוב. בדמה ע"פ דברי האב משא"כ באיסור שמתחזק ע"פ ע"א לכל עולם שאם אמר גרושה הוא או שהוא חלב כליות הרי הוא מוחזק גם אצלינו לחלב א"כ ממילא נוכל לענוש ג"כ שהרי כמו שנאמן לגבי וה שלא יאכלנו שהוא חלב הרי גם אנו מחזיקין אותו בחזקת חלב ושפיר נוכל לענשו שהרי דבר זה גם אצלינו מוחזק בחלב לכן שפיר היו מלקין אותו אבל ממה שנאסרה ע"פ דברי האב כשאמר שקידשה אינו לפי שעל ידו מוחזקת אצלינו באשת איש רק דגזרת הכתוב שבתו צריכה לסמוך על דבריו ותעשה חד"א להנשא