טיב קידושין קטו

בחמ"ח ובספרי לכתובות שחברתי בילדותי כתבתי ע"פ לשון התוס' בפנינו בדף כ"ב שכתבו ותימא וכו' ולאחר שעה ליכא מיגו כו' והיינו דס"ל להתוס' דמשמע דבעי מיגו ולאחר כדי דיבור ליכא מיגו וא כ ע"כ קושית התוס' לומר דדוקא משום מיגו יהי' נאמן ולהתוס' פשיטא להו דאפילו בלא מיגו נאמן וע"ז קאי תירוץ התוס' דצריך טעמא דהפה שאסר כיון דקאי המקדש קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר חתנו כו' מדלא אמר בלא הפסק מרובה הילכך לא יהי' נאמן אח"כ אלא תכ"ד דאיכא מיגו עכ"ל ושם בארתי דע"כ קרו התוס' הפסק מרובה תכ"ד דהא התוס' בעי לתרץ אמאי צריך למיגו ולאחר שעה ליכא מיגו דלמפרע לא אמרינן מיגו שהרי כך הקשו התוס' דלאחר שעה ליכא מיגו וא"כ ע"כ התוס' בעו לתרץ שיהי' נאמן דוקא משום מיגו א"כ מוכרח לותר דאפילו תכ"ד מקרי הפסק דלזה צריך מיגו דוקא דאי בעי לא הוה אמר שקידשה כיון שהוא תכ"ד דבענין אחר לא מהני מיגו רק תכ"ד וא"כ לשון הב"י אינו מכווין דמשמע דמשום שלא אמר תכ"ד משמע שאינו מכירו אבל אי אמר תכ"ד משמע דאין ראי' שאינו מכירו דא"כ הדק"ל ל"ל מינו הא תוכ"ד אפילו בלא מיגו הי' נאמן כיון שאין ראי' שאינו מכירו וע"כ מוכרח לומר כמ"ש דאיירי תכ"ד ואף שנראה שאינו מכירו מ"מ תכ"ד שייך מיגו ומהימן שפיר

אלא אי קשיא הא קשיא דאכתי קשה תכ"ד ל"ל מיגו לא יהי' אלא חזרה שאומר בפירוש שאינו מכירו וחוזר אח"כ לגמרי הא תכ"ד לעולם מהני חזר' וא"כ א"צ מיגו כלל והרשב"א בחידושיו הקשה כה"ג במשנה לפום סברתו שסובר באמרה א"א הייתי וגרושה אני אינה נאמנת אלא תוך כדי דיבור והקשה ג"כ לא יהי' אלא חזרה ותירץ דכשמתרת עצמה מצד אחר ולא חזר' בעינן מיגו. וזה לא שייך לתרץ לדברי התוס' דהא מה שמאמינין לו הוא מה שאומר בסוף שמכירו וא"כ אפילו חזרה גמורה מהני תכ"ד אף אם הי' אומר בפירוש שאינו מכירו וא"כ תקשי איך שייך לומר משום מיגו כיון דחזר' מהני תכ"ד וצ"ע ע"כ מספרי שכתבתי בילדותי. והנלענ"ד בכוונת התוס' דבלא"ה הקשה בחמ"ח ניהי שהאב אינו מכירו פ"מ הוא נאמן מעצמו לומר אני קדשתי' ודחק דמיירי בשנים ולא נהירא אלא נראה דמ"ש התוס' נראה שאינו מכירו היינו דכשאינו מכירו הוה כאלו מכחישו שמסתמא מכיר לזה שקיבל הקדושין ממנו אלא שנזכר מיד ואמר נזכרתי שזה הוא המקדש ואי לאו מיגו לא הי' נאמן לומר נזכרתי אחר ההכחשה דלא מהימן לומר טעיתי מעיקרא אבל כיון דאית לי' מינו תוך כ"ד ולאחר כדי דיבור לא אמרינן מיגו ע"כ לומר דאחר כדי דיבור הוה מיגו למפרע די"ל בתחילה לא רצה לשקר ואח"כ נמלך לשקר אבל תוך כדי דיבור לא מחזקינן לומר שבזו הרגע נהפך נקשת רמיה לשקר וע"כ ברגע של תוכ"ד לא נפיק מחזקתי' א"כ ודאי אי אחר כ"ד אמר שזה הוא לא מהימן לומר שנזכר שזה הוא מאחר שאמר שאינו מכירו אבל עכשיו שהוא כרגע כמימרא תוך כדי דיבור אף שהפסיק איכא ראי' דקושטא קאמר שהרי הי' בידו שלא לאוסר' והיינו הפה שאסר הפה שהתיר. ובכן צדקו דברי רמ"א שאם עומד לפניו תחילה ולא הכירו הוה כהכחיש שאין זה ואח"כ כשאמר שמכירו הוה מיגו למפרע ותוכ"ד אף שהוא הפסקה י"ל ג"כ שבא להתירה לזה מצד אחר שאמר שנזכר ולא מצד חזרה של דיבור ראשון שהרי רוצה שתתקדש לזה רק שנאמן במיגו דאי בעי הי' אומר שלא נתקדשה והי' מקדשה עכשיו לזה והיינו מיגו כנ"ל בדעת התוס' וא"כ לאחר זמן הוה כאלו הכחישו אז אינו נאמן לומר נזכרתי דכיון דבתחילה הי' כמכחישו אינה מותרת לו עוד ואינו נאמן תו לאחר זמן שנזכר שהוא זה וצ"ע לדינא

(מ"ח) נאמן ומותרת לו רש"י פי' בגמרא אף נאמן ליכנס דלא חציף לומר לפני הא שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא מכחיש לי' וצ"ע לפ"ז אם מת האב ובא א' ואמר אחר מיתתו דהוא קידשה דתו לא מירתת מן האב וא"כ אין נאמן לכנוס. ולכאורה לא הי' צריך רש"י לזה די"ל בלא"ה שע"א נאמן באיסורין שאין כאן דבר שבערוה כמ"ש הר"ן אלא דהוכרח רש"י לזה דהא אמרינן בהיא שאמר' נתקדשתי אינה נאמנת מפני שמחפה עליו א"כ משמע דטעמא מפני שאין האב מחפה עליו אלא דקשה הא גופה למה לא קאמר ומודה רב אסי אם בא לאחר מיתת האב שאינו נאמן כיון דלא מירתת ואפשר דמכאן ראי' לדברי רשב"א שאע"פ שבאמר נתקדשתי אינו נאמן לכנוס אם כנסה אין מוציאין מידו ולא הביא ראי' לדבריו ולפ"ז נראה דקשיא לי' אמאי לא קאמר מודה רב אסי במת האב ובא אחד לאחר מיתה אינו נאמן אלא ודאי מדינא שפיר מותרת רק לכתחילה בעלמא אסור א"כ י"ל דלא פלוג רבנן כשהקדושין באין ע"י אב האב לעולם נאמן לכנוס דלא פלוג רבנן בין איתא לאב לליתא לאב כיון דבאיתא לאב שייך מירתת שרי בכל גווני. מיהו קשה אכתי אמאי אמרינן טפי דמרתת מן האב הא המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין א"כ ע"כ הוו עדים ואמאי לא נימא דמרתת פן יבאו העדים ויכחישוהו וצריך לחלק בדברים וצ"ע

(מ"ט) שניהם נותנין גט והקשה הב"ש אמאי יועיל להתירה לעלמא הא הטעם דנאמן משום דמרתת וכאן חזינן דאחד נותן גט אע"פ שלא קידש א"כ ניחוש דגם השני לא קידש ונותן גט דהא חזינן דלא מירתת אחד מהם י"ל ששניהם לא מרתתי. ולק"מ דאטו אם ידוע שא' חוטא נחזיק כ"ע בחוטאים רק מה דידעינן מחזקינן וא"כ בשניהם נותנין גט שייך לגבי אחד אין אדם חוטא וא"כ עכ"פ אחד נשאר בחזקתו ושפיר מותרת לעלמא וכן לסברא דאירתתי אטו אי איכא דלא מירתת נחזיק כ"ע ללא מרתתי ועיין בסמוך וניחא בזה דקשה ל"ל בבא דסיפא והא קיי"ל אפילו בלא אירתת נאמן ליכנס וכ"ש בשנים ולפ"ז ניחא דקמ"ל אע"ג דאיכא סד דלא מירתת

(נ) ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס בגמרא פרכינן למ"ד אינו נאמן ליכנס מהא דהכא ותמה הרשב"א כיון שאחד נותן גט מסתמא אינו חוטא ולא לו לכן השני כונס ונדחק. ויש לתרץ דודאי משמע דאם רצו אפילו יפייס אחד לחבירו שיתן גט ונתן לו דמים ע"ז א"כ לאן שייך אין אדם חוטא ואפ"ה מותר לשני ליכנס א"כ לא שייך א"א חוטא ואפ"ה שרי

עוד נראה דאם רצו משמע אפילו הודה שלא קידשה ומ"מ צריך ליתן גט דאם נפטור אותה בלא גט א"כ יאמרו קדושין תופסין באחותה ובאמת כבר נאסרו לו הקרובות שהרי שוי' אנפשי' חד"א וא"כ מוכרח ליתן גט ואפ"ה אע"פ שמודה שלא קידשה ואפ"ה מותר לשני ליכנס א"כ לא שייך אין אדם חוטא שהרי מוכרח ליתן גט וא"כ אין הוא מתיר' כלל וא"ש

(נ"א) וצריך קדושין כשכונסה דיש לחוש שמא זה שנתן גט הוא המקדש וכ' הב"ש דלסברא דאירתת קשה וכוונתו כיון דאמרינן אירתת ומסתמא זה קידשה והאחר שתירתת נותן גט א"כ למה צריך לקדשה. ואין זו קושיא דודאי י"ל כיון שנותן גט לאו בשביל אירתת הוא רק לפי שקידשה