טיב קידושין קיג

אחת מקודשת ואין נודע למי ויש גבול לאיסור מה שיכנס בספק אבל בידים שאין מוכיחות לא שייך לאסרה על שום אדם לכן לא הוי ידים דיש לומר על כל אחד שמותרת לו

וארווח לן בזה מה שתמה בתוס' רי"ד כיון דאמר תיובתא דרבא למה הוצרך הש"ס לפסוק הילכתא כאביי ונדחק למאד וגם הריטב"א הרגיש בזה ולפ"ז ניחא משום דהיה אפשר לדמות קידושין שאין מסורין לנשואין לידים שאינן מוכיחות וידים שאין מוכיחות תליא בפלוגתא דתנאי אי בעינן ודין כדאיתא בריש נדרים וא"כ מצינן למימר דברייתא כרבנן דלא בעינן ודין ואנן קיי"ל כר' יהודה דבעי ידים מוכיחות א"כ לא איתותב רבא רק במה דקאמר בר אהינא אסברא לי מקרא אבל לדידן דקיי"ל ידים שאי"מ לא הוו ידים י"ל דקידושין שאמ"ל נמי ידים שאינן מוכיחות נינהו. ובאמת ה"ל להש"ס לחלק לכן הוצרך לפסוק כאביי. והדברים נכונים. ואף שגם בב"מ איתותב רבא ומ"מ פסיק הילכתא הלא לאלקים פתרונים לתרץ גם שם

וראיתי בב"ש ס"ק מ' שכתב ליישב דברי הטור דלכך הביא תשובת הרא"ש לאורוי' דדוקא משמע דלא אמר לי אין קידושין ואי הוה אמר לי הוה מתקדשת אע"פ שאי' מקודשת לקטן לא הוו קידושין שאמ"ל דמסתמא לא נתכוין על המקודשת אע"פ שהיה קטן ולא ידעתי האיך יובן זה בלשון הטור שהרי הטור כתב בשם תשובת הרא"ש דלא הוה קידושין ואינו מוכח מזה דאם אמר לי שיהיו קידושי ודאי די"ל באמר לי שתיהם צריכות גט. ולא יתחייב מזה מה שהוציא הב"ש דאם נתקדשה לקטן שאינה בכלל דמ"מ י"ל דהוה קידושין שאמ"ל ושתיהן צריכות גט וכדברי ב"י דכיון דאין קידושין י"ל דהוו קידושין שאמ"ל. שוב עיינתי בב"ח וכ' לדייק מדברי תשובת הרא"ש שכ' וא"צ גט ולא כ' ואינן צריכות גט משמע דאפי' אי הוה ידים מ"מ א"צ גט רק אותה שקידש ולזה נראה שכיון הב"ש גם כן מיהו דקדוק קלוש ם הוא

(מה) ופירש בתך פלונית כ' בחמ"ח דדוקא אם נתכוין לפלונית אבל לא טעה בלשונו אבל אם ביקש לומר לפלונית בפירוש וטעה בלשונו לא עדיף משליח שנאמן לומר שטעה ואמר לי דהקדש טעות אינו הקדש וצ"ע א"כ יהיה נאמן לומר שנתכוין לפלונית במיגו דאי בעי אמר שטעה בלשונו וביקש לומר בפירוש לפלונית. ובאמת קשה בעיקר קידושין שאמ"ל למה לא יהיה נאמן לומר שנתכוין לפלונית דהא אמרינן בגמרא שאין הבוגרת בכלל משום סברא דלא שבק מצוה דרמיא עלי' אף שאין בו דררא דאיסורא סמכינן ע"ז להתיר הבוגרת א"כ כ"ש שיש לנו להחזיקו בחזקת כשרות שאם אומר לזו כונתי שאין לחשוד אותו שמכוין להתיר אשת איש לעלמא דאיכא סברא טפי מסברא דלא שביק. וצ"ל דאף אם באמת נתכוין לפלונית לא הוה רק דברים שבלב ותפסי קידושין בשניהם כיון דבלשונו אינו מוכיח לאיזה שכיון וצ"ע כיון דבעינן בהקדם פיו ולבו שוין ואם גמר בלבו פת חטין והוציא פת שעורין לאו הקדש הוא כדאיתא ביו"ד סימן ר"י דמותר בשניהם א"כ כאן אם בלבו לוו הוה כמו גמר בלבו פת שעורין והוציא פת סתם שאינו אסור רק בשל שעורין שכיון בלבו וא"כ היה לנו להאמינו לאיזו נתכוין להתיר האחרת ועיין מ"ש לעיל סי' ך"ו ס"ק י"ג וט"ו תשובת מהר"ם ונראה שכן דעת השאלתות באמת וכמ"ש לעיל ס"ק מ"ד בפי' דברי השאלתות וצ"ע

ועיין ב"י בשם תשובת הגאונים בשם רבי' סעדיה גאון שכ' שהרי בפירוש אמרו מחלוקת אביי ורבא באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך סתם אפשר דמודה דתפסי קידושין בשתיהן עכ"ל. וקשה לפ"ז מאי פריך לרבא ממתניתין דאין הבוגרת בכלל לוקמה באומר בתך סתם דבזו קטנות בכלל אפי' לרבא. ונראה דבלא"ה קשה לכאורה איך אפשר לומר דרבא מודה בבתך סתם דתפסי קידושין בשתיהן דהא בשתיהן כאחת אין קידושין תופסין כמפורש במשנה המקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשת ע"כ מטעם ספק דבאומר סתם אין ידוע לאיזה נתכוין. וקשה תהא אותה שרוצה ליכנוס מותרת מטעם ספק ספיקא שמא נתכוין לשתיהן והוה לי' קידושין שאמ"ל לרבא דלא הוו קידושין. ואת"ל שנתכוין רק לאחת שתא לזו נתכוין וא"כ יהיה מותר לכונסה. מיהו י"ל דהוה ספק בגופו וספק בתערובות מיהו לר"ת שפיר מהני ס"ס. א"כ י"ל דשפיר הוה ס"ס אלא דמ"מ י"ל שאין להתיר שום אחת מהן דא"כ גם השניה תהיה מותרת מכח ס"ס זו לכן לא דיינינן ביה ספק ספיקא וכמ"ש התו' ב"ק דף י"א גבי שליא שינתה מקצתה ואחת בודאי אסורה מספיקא וא"כ י"ל דבהא שפיר מהני עדות האב לפרש שלזו נתכוין לבד שהרי נאמן לאסור בתו וא"כ ממילא השניה אסורה לו וא"כ י"ל לגבי המקדש שפיר מהימן האב שנתכוון לזו דהא שפיר הוה ספק ספיקא כאמור והשניה פשיטא דאין להתיר שהרי האב אומר שנתכוין לזו א"כ השניה בודאי אסורה למקדש. וי"ל דרבינו סעדיה לא קאמר רק דלרבא תפסי קידושין בשתיהן אם אין האב טוען ברי לאיזה נתכוין אבל אם האב טוען ברי שנתכוין לזו שפיר מהימן מטעם ספק ספיקא וא"כ י"ל דמשמע ליה דקטנות אסורות אפילו פירש האב לא מהני א"כ מוכח כאביי דקידושין שאמ"ל הוו קידושין א"כ אין האב נאמן כחו שפסקו הפוסקים ול"ל דהוה תרי ספיקא דהא אי קידושין שאמ"ל הוו קידושין ליכא תרי ספיקא כלל אבל לרבא קשיא ליה שפיר דמשמע דהקטנות אסורות ולא מהני פירוש האב כמו בשאר דוכתי דלא מהני פירוש האב היכא שיש ספק לדברי פוסקים אלו ואתי שפיר דברי רבינו סעדיה גאון

(מו) המקדש את בתו אין הבוגרת בכלל. צ"ע שכבר כתבו בסעיף שלפני זה ונראה כוונתו להקדים דאפי' אמר קדשתי את בתי הגדולה ושויה שליח מ"מ אין הבוגרת בכלל שכן שיטת הב"י כמ"ש בב"ש ס"ק ח"ב והקדים זה למ"ש בסעיף שאח"ז דבבוגרת ליכא ספיקא ועי' בסמוך

(מז) וכולן ברשות שלו לאפוקי אם אחת בוגרת. והקשה הב"ש הא כ' הטור לעיל באמר בתך הגדולה מקודשת אפילו היא בוגרת ותירץ דבכת אחת כוונתו להבוגרת שהיא גדולה שבכולן ואמצעית בשמא קרי לה אבל בב' כתות אמרינן שם הגדולה חל על אותה גדולה שבכת שניה כיון דהבוגרת לא רמיא עליה. וקשה אפי' בשתי כחות נמי נימא דמ"מ איכא ספיקא שמא גדולה שבכולן קאמר. וצ"ל כיון דרמיא עליה מסתמא נתכוין לגדולה דרמיא עליה א"כ אפילו בכת א' י"ל דלא קרי לה בשמא דסתמא גדולה דרמיא עליה קאמר וראיה לזה דבגמרא דף ס"ה פריך אמצעית שבכת שניה תשתרי כו' ולטעמיך אמצעית שבכת א' דודאי ספיקא ואסורא ופירש"י כיון דנקראת גדולה נגד כת השניה ודאי אסורא הרי מפורש כל שנקראת בשם גדולה אסורה אלמא דלא מהני הך סברא דאמצעית בשמה קרי לה רק כשאין לכנותה בשם גדולה משא"כ היכא דנקראת גדולה לגבי הקטנה בכלל איסור הוא א"כ כי היכא דבשתי כתות אין הבוגרת בכלל גדולה ונקראת גדולה אותה דרמיא עליה גם בכת אחת י"ל דגדולה גדולה דרמיא עליה קאמר ובודאי מאן חכים להתיר