טיב קידושין י

ודרך משל אם אמר לה את מ"ם שלי אף שתבין שלשון נוטריקין מקודשת מ"מ לא תתקדש שאין הלשון מספיק לעשות קשר האישות כיון דבעצם אינו מובן ונודע מלשון זה קישור אישות לכן מסיק דמיירי שדיבר עע"ק והספק אם לשון הלזה מגרע דיבור הקדום כיון די"ל דלמלאכה קא"ל. ותדע לך דהא לר' יהודה אפי' עסוקין באותו ענין ונתן לה בשתיקה אינה מקודשת אף שמסתמא כוונתו לשם קידושין מ"מ לא יספיק לעשות קשר האישות וכמו כן בלא דיבור כיון שבאמת לא נודע מלשון זה לשון קדושין אפילו נתכונה לקדושין כיון שלא דיבר מעיקרא אינה נתפסת ע"י לשונות כאלו כיון שבאמת אי אפשר לה שתדע רק ע"י הבנת דבר מתוך דבר וזה אינו רמוז בלשון קידושין:. ובהכי ניחא דקשה אמאי לא מוקי בעסוקין מענין לענין באותו ענין למה שפסקו רוב פוסקים כרבי דבכה"ג ידעה מאי קא"ל אלא נראה כדפרישית דפשיטא להש"ס דלשון שאינו מובן ממנו לשון קידושין אינו עושה קשר האישות שאין בלשון זה מבואר שלוקחה לאשה רק ברמיזה בעלמא והרי באומר הריני אישך אף שמצד הכוונה אין חילוק מ"מ לא נשלם קשר האישות ע"י לשון שאינו מובן ממנו קשר האישות

וכן נלע"נד להוכיח מהא גופה דפליגי ראב"ש ור' בעסוקין מענין לענין באותו ענין דלר' אינה מקודשת ובודאי אי אפשר לומר דבשביל שהפסיקו מלדבר מענין קידושין שוב אינו מובן שנתנו לקידושין דודאי כל שלא הפסיקו מלדבר בצרכי זווג אין טעם שנאמר שהנתינה היתה שלא לשם קידושין ועוד איך אפשר להפליג פלוגתיהו דלראב"ש מקודשת בודאי שברור שלשם קידושין נתן ולר' יהי' ברור שאינו לשם קידושין ואם שניהם אומרים שכיונו לקידושין לא יהי' חשש שקרוב הדבר שכיוון לקדושין אלא ברור הטעם דע"י שתיקה ודברים שבלב אינה נתפסת לו לאשה רק דיבור בעי דהא אפילו נתן הוא ואמרה היא אמרינן לחד לישנא שאינה מקודשת כלל שצריך להיות דיבור הבעל שע"י דיבורו תתפס לו בקידושין אלא דבסברא בעלמא פליגי לר"א בעינן דוקא עסוקין באותו ענין דאז אנו יכולין להסיב דיבור הקדום על הנתינה לכן אפילו מענין לענין באותו ענין אין קדושין מאחר שאין דיבור הקידושין מוסב על הנתינה וראב"ש ס"ל כל שלא הפסיקו מלדבר בעניני הזיווג יש להסיב דיבור הקדום על הנתינ' אבל הכונה בלא דיבור לא מהני מידי לכ"ע והיינו טעמא נמי בהני לישני אינה נתפסת כלל אפילו מכרת רק ע"י דיבור הקדום כנ"ל ברור לדעת הרמב"ם וסייעתו ומסתבר טעמי'

איברא דמה שהקשה הב"ש על הר"ן דאמאי לא פריך על לישנא דודאי נמי מנא ידעה לשיטת הר"ן. הנה הרשב"א בחידושיו פירש באמת דאכולהי מקשי מנא ידעה ורש"י ז"ל פירשה אכולהו לישני דאפי' הרי את זקוקתי ולקוחתי תנא ידעה (וברש"י שלפנינו אינו כן) ובאמת דחוק הוא לפרושי אכולהו וכמ"ש הרשב"א גופיה דלישנא דש"ס דמיבעי' ליה הני לישני לקדושין כו' מש זע דקאי אספיקא. ולענ"ד נראה ליישב דודאי בלשון הרי את מקודשת ודאי מקודשת שהרי יודעת ומכרת שכל הנשים מתקדשות בלשון זה וכמ"ש החמ"ח בריש הסימן וכן הוא בחידושי רשב"א בהדיא א"כ י"ל דהני לישני דודאי משרש התנא דמקודשת היינו דקמ"ל שהם ל' קידושין ובאתרא דנהוג לקדש כלשונות הללו הרי ידעה דלקידושין ניתן אבל בהני לישני דמיבעי' לן כיון שלשון קידושין מתפרש בדרך רחוק בודאי אי אפשר שינהגו בשום מקום לקדש בלשון וה להכי פריך מנא ידעה דליכא נ"מ כלל דאי אפשר שינהגו בשום מקום לקדש בלשון זה ולק"מ

(יז) ואפילו לא דיבר עמה מתחילה כתב הב"ש כן הוא במרדכי תשובת מהר"ם ובאמת כבר השיג בחמ"ח על זה דבשתיקה ודאי אינה מקודשת אלא דמיירי שאמר שנתן בשביל אהבה וחיבה דיוכל לפרש שלחיבת קדושין קאמר ובמרדכי חסר תיבת תחלה וכן הוא בתשובת מיימוני ובתשובת מהר"ם גופי' סי' תקי"ט או אפילו לא דיבר עמה תחילה כלל וכוונתו כלפי מה שהתחיל לומר דיש לחוש לסבלונות אפילו לזמן מרובה ולסבלונות בעינן שידוך והיינו שדיבר עמה תחילה ולזה כ' אפילו לא דיבר עמה תחילה דליכא למיחש לסבלונות מ"מ אם מפרש דבריו דלשם קידושין נתכוין הוה כמו גמר בלבו פת חיטין והוציא פת סתם וכבר ביארתי בס"ק ט"ו תשובת מהר"ם. עכ"פ מילתא דפשיטא בלא דיבר כלום אינה מקודשת ואין כאן בית מיחוש דהא אפילו מענין לענין באותו ענין אינה מקודשת בנתן לה ושתק לרוב פוסקים לכן לא הבנתי מ"ש הב"ש דחיישינן לסבלונות דמלשון תשובת מהר"ם גופי דיקא דיש בלשון הזה לשון סבלונות משמע בשתיקה לא חיישינן לסבלונות ויתבאר לקמן סי' ת"ה בס"ד

ומ"ש הוא היפך מדברי החמ"ח שכ' שדיברו תחל' מע"ק וע"ז כ' שיכולין לפרש הלשין אפילו לא אמר בשעת נתינה ולדבריו קאי שמפרשין הלשון שאמר בתחילה וליתא דא"כ מה מביא ראי' מפת סתם דמפרש מה שבלבו עכשיו אבל הדבר ברור כדפרישית שלא דיבר בתחילה כלל רק עכשיו שאמר לשם חיבה יוכל לפרש דבריו שלשם חיבת קדושין אמר כמו בפת סתם וכל האחרונים לא ירדו לכוונת מהר"ם והמרדכי והדבר ברור כמ"ש בלי ספק. אח כ ראיתי גם בט"ז שהאריך לגמגם בדברי מהר"ם שכ' להחמיר הואיל ויצא מפי מהר"ם והדבר ברור שכולם לא ירדו לסוף כונת מהר"ם שכוונתו דוקא באמר לשם חיבה דיוכל לפרש חיבת קידושין ומקום הניחו לי להתגדר בו

(יח) ובמקום דלא הוי קידושין צריך לחזור וליטול כו' בחידושי רשב"א דף ו' מבואר דלא דמי לגט בא"ל כנסי שט"ח זה וחזר ואמר ה"ז גיטך שא"צ ליטלו ממנה דהכא מצי אמרה את בסתמא יהבית ניהלה ואנא למתנה אילונית ע"כ וא"כ דברי רמ"א תמוהים דכייל בכיילא רבא דלעולם צריך לחזור ליטלו הימנה דהא בהני לישני מיועדת מיוחדת דבלא דיבר עמה מעיקרא עע"ק שאין חוששין למלות אלו מ"ת ודאי לא יוכלה לותר אנא לחתנה איכונית דהא בפירוש אמר לה בלשון שאינה מתנה א"כ אם חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי ואמרה הן ודאי מקודשת דאי הכסף תתנה כה"ג ופקדון בידה ומהני ריצוי בפירוש ועוד תמוה דהא לדעת התחבר בעסוקין מענין לענין באותו ענין אינה מקודשת ובכה"ג ודאי דל"ל דאנא למתנה איכוונית ואפילו פסקו לדבר מאותו ענין כלל כיון שעכ"פ באותו מעמד דיברו מקידושין מהיכי תיתי לותר שבמתנה כיון שהוא טוען ברי שלא נתן לה במתנה ובמ"מ איתא ואם לא היו עסוקין בזה ונתן לה כסף סתם דאינה מקודשת אע"פ שהוא אומר לקדשה נתכונתי וע"ז הביא דברי רשב"א שצריך ליטול הכסף ובודאי נזהר בדבריו שלא היו עסוקין אפילו מענין לענין באותו ענין ואפשר שאפילו באותו תעמד לא עסקו בעניני קידושין די"ל מתנה אבל בעסוקין י"ל ע"ד ראשונה נתן אע"פ שהפסיקו מן הענין וכן בידים שאינן מוכיחות או אמר הריני אישך וגווני טובי דלא הוי קידושין מ"מ פשיטא דלא יהב במתנה ובכה"ג ודאי סגי בנתרבתה ואמרה הן המעות פקדון בידה א"כ דברי רמ"א תמוה שנתן מכשול למעיינים: וגם בעיקר דברי הרשב"א שאמר שיכולה לומר אנא למתנה איכוונית צ"ע טובי מנ"ל שיכולה לומר מתנה כיון שטוען ברי דלקדושין דניהי דממקדש אחותו לפוסקים דס"ל כשמואל דמעות פקדון אין להביא ראי' שאין המעות מתנה בסתם דאיכא למימר דהתם שאני שהרי הוציא בפיו לשון קדושין ולא פליגי אלא במה תולין טפי אם מחמת שאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו: