טיב קידושין קו

דהא תניא המקדש הקטנה קדושיה תלוין כו' דגרסינן בהדיא בפרק יוצא דופן כו' ושמעינן מינה דקטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בא אליה לאחר שגדלה צריכה גט מדרבנן ע"כ א"כ תמוה לדברי מהרי"ק הרי הרי"ף סותר עצתו שהרי מדייק תדברי ר"ח דס"ל דמדאורייתא גדלי קדושין עמה ואיך יסתור הרי"ף דבריו תוך כדי דיבור גם קשה להבין בעצם איך נימא גדלה קדושין בהדה במה נתקדשה הא מעשה קטנה אינה כלום ובקטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות אינו כלום ובמהרי"ק דחק לחלק בזה. והנלענ"ד בזה די"ל בקטנה כיון דמן הסתם חשיב לזכות אלא דמ"מ בקטנות אין קדושיה רק מדרבנן מיהו אם הגדילה וניחא לה באותו קדושין י"ל דאו מתברר שזכות הוא לה ונעשית מקודשת למפרע כיון שבאמת גם עכשיו ניחא לה ולית לה שום חוב בזה זהו הסברא דגדלי קדושין בהדה דאז כשמרוצה בקדושין נתברר שזכות היה לה מעיקרא אלא דהתו' כתובו' פירשו דלכי גדלה ונהגה מנהג יהודית א"כ י"ל לדידן, דקיי"ל בלא בא אלי' הוה רק קדושין דרבנן י"ל היינו דכל זמן שלא בא אלי' י"ל שאינה מרובה להתקדש בהחלט ע"י קדושין ראשונים שבקטנות. ובזו יובן הא דאית' בגמר' יבמות דף ק"ט שם דמוקי בבעל ומסיים הש"ס אי לא בא אליה לא דאמר הוא עדיף מינאי ופרש"י ויוציאני בגט בעל כרחי ואנא עדיפנא מיניה וכל זמן שארצה אצא במיאון. ולכאורה כשפת יתר הוא דהא בבעל הטעם משום דא"א עושה כו' אלא נראה כמ"ש דבאמת אם לא מיחתה אגלאי שזכות הוא למפרע אלא דאטו לעולם תמחה רק בנהגה מנהג אישות בגדלות לכן קודם מעשה מסתמא לא גמרה בדעתה בהחלט שיהי' קדושין מן התור אבל בבא אלי' כבר הוסכם בדעתה ג"כ לאישות גמור דאין אדם עושה כו' וא"כ א"ש דברי הרי"ף דמ"מ ספיקא הוא אי גדלי קדושי בהדה ופי' בכ"מ פ"ד מאישות דין ז' מה שהביא בשם הרד"ק ובלח"מ שם

ולפי"ז בבגרה אח"כ ולא בא אליה אין כאן קדושין כלל דלא דמי לקטנה דבגדלות עכ"פ אינה יכולה למאן מדרבנן ולפ"ז ליתה למ"ש לעיל בדעת הרמב"ם שצריכה לעכב ואפי' בלא נתאכלו לא מצינו לקדושי קטנה בלא בא אלי' שיהיה מן התורה דמשום הכי יכולה למאן בלא הביאה סימנין ולא חיישינן שמא נשרו ולא מפלגינן אם הקדושין לא נתאכלו שיהיה קדושיה מן התורה עמ"ש לקמן סי' מ"ג

ומה שהביא מהרי"ק ראיה מדברי רבינו פרץ בסמ"ק שכתב דאינה מקודשת בעודה קטנה אפי' מדרבנן מזה הביא ראיה דבגדלות שפיר הוה קדושין לפענ"ד לאו ראיה הוא כלל דה"ק דאינה מקודשת בעודה קטנה אפי' בא אלי' ובהא תידוק דבגדלות הוה קדושי תורה בבא אלי' אבל בלא בא אלי' לא הוה קדושין כלל אפי' גדלה כיון דקדושי קמאי נתבטלו לא דמי לקדושי קטנה שעכ"פ קדושין דרבנן הם תקנו מיאון ובגדלות לא שייך מיאון אבל כאן שלא היו קדושין מעולם לא תקנו כלל מיאון וכל זמן שלא בא אלי' אין הקדושין כלום כמו בקטן שקידש ונראה דנ"מ בהא דגדלי קדושין בהדה אם נאנסה בקטנותה א"כ ה"ל זונה ואסורה לכהונה מן התורה ואי לא חיינו הקדושין י"ל דהוה כזנות פנויה כיון דמן התורה לא הוה קדושין כלל. ואפשר לומר לפמ"ש כיון דהקדושין הם לחוב אם זינתה שתפסל לכהונה אפשר דבכה"ג לא הוה קדושין דזהו לחוב לה וצ"ע

(כט) למי שגילה האב דעתו כו' כבר כתבתי לעיל ס"ק י"ט דשיטת רמ"ה הוא לפסוק כרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצו וכאוקימתא דרב נחמן דמוקי בשידכו. מיהו אם באמת גילה האב דעתו שחפץ שתקבל קדושין יש לחוש שאמר לה צאי דהא כתב הר"ן דלא חיישינן שאמר לה צאי שאין דרך האב לומר כן וא"כ בגילה דעתו שחפץ שתקבל קדושין יש לחוש שאמר צאי וקבלי קדושיך. ות"ח צ"ע די"ל שיטת הרי"ף דאפי' נתרצה לא מהני י"ל כיון דליכא עדים אריצוי של שעת קדושין לא מהני וא"כ אפי' אתר לה צאי בינו לבין עצמו לא מהני דהוה כקדושין בלא עדים לכן אפי' נתרצה עכשיו מ"מ מעיקרא הוה קדושין בלא עדים לכן כל דליכא עדים בפנינו לא חיישינן למידי. מיהו ממה שפירש הרי"ף עובדא דרבא לא חיישינן דילמא שדר לה לקדושיה בחשאי משמע דאי לאו סברא דאינו טורח בסעודה ומפסידה הוה חיישינן דשדר לקדושי בחשאי אע"פ שאין עדים בדבר

ובאמת צ"ע בדברי הרי"ף דא"כ איך פסק דלא חיישינן שמא נתרבה האב דא"כ לעולם ניחוש שמא שדר לקדושי בחשאי דהא איירי בשידכו א"כ נתרצה האב ואיך פסק דלא חיישינן הא לעולם יש לחוש דילמא שדר האב לקדושי בחשאי וצ"ל דדוקא. התם שנתאתץ לשדכה לקרובו והאשה כפתו לכן יש לחוש שמא לא נתרצה בלב שלם לדברי אשתו ושדר לקדושה בחשאי לכן צריך טעמא דאינו טורח דבלא"ה מסתמא לא חיישינן דשדר לקדושי בחשאי רק הכא שבתחלה לא נתרצה רק לקרוביו דוקא והא עדיף משדיך דבשדיך לא ה"ל לקדש בלא דעת האב אבל כאן י"ל כיון שלא יוכל להתקוטט עם אשתו עד שכפתו ע"כ בערמה עשה לקדושה בחשאי והאב שדר לקדושה בחשאי. וצ"ע אמאי לא הביאו הפוסקים דין זה דהיכא דאפר לקריביה וכעובדא דש"ס דבלא טרח חיישינן דמסתמא הלכתא כרבא דבלא טרח לא חיישינן גם הרמב"ם שדרכו לימשך אחר הרי"ף לא הביא דין זה כלל ומשמע דליתה לדרבא כלל דקיי"ל כרבינא וצ"ע ועי' בסמוך

(ל) שמא נתרצה והקשה הב"ש דלעיל סי' ל"ה הביא בשם יש מי שאומר אם גילה דעתו וכן הביא בסתמא דברי רפ"ה ותירץ הב"ש דשם לא גילה דעתו לקדשה וכאן גילה דעתו לקדשה והיינו לפי שיטתו דלעיל דכאן גילה דעתו שהיא מקדש עצמה וקשה א"כ לעיל היה לו להביא שאם גילה דעתו שיקדשנה הוה שליחות גמור ומקודשת בודאי. ובאמת יש לחלק דכאן לא מוכח רק מהא דדייק הרמ"ה מן הש"ס כמ"ש בחמ"ח ושם איירי לענין ריצוי האב וכבר חילק בש"ס אפי' למ"ד שמא נתרצה האב נתרבה הבן לא אמרינן א"כ לא מוכח הך דלעיל לענין שמא נתרצה המקדש שיהיו קדושין כיון דבגמרא חילקו בכך מיהו לעיל כתב דהוה מקודשת בודאי וכאן כתב חיישינן משמע דליכא מ"ד שיהיה ודאי קדושין וא"כ להרמ"ה כאן כ"ש דלעיל לא הוה ודאי קדושין לכן הביא המחבר לעיל בשם יש מי שאומר ועי' בסמוך

(לא) שמא נתרצה בגמר' משמע לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה ח"מ אם מיחה בשעה ששמע לא הוה קדושין וא"כ יש להסתפק כאן אם גילה דעתו אם נימא דאפי' מיחה בשעה ששמע לא מהני דמ"מ מעיקרא זנות הוא לו וכבר נתקדשה דהוה כאלו שלוחו של אב א"כ אפי' מחאה אח"כ לא מהני או דמ"מ לא עדיפא מדרב ושמואל שיכול למחות עכ"פ דהא תוצאת דין זה הוא מן הש"ס דקאמר שארית ישראל לא יעשו עולה כו' משמע דקאי אהך דחיישינן שמא נתרצה וכן בהך דינא דלעיל סי' ל"ה שלימדו הראשונים מהא דארצוי ארצי קמיה א"כ משמע דקאי שם לדרב ושמואל וא"כ במיחה כששמע י"ל דלא מהני

מיהו הרשב"א בחדושיו תקשה מהך עובדא אי אמרינן דבמיחה ודאי לא הוה קדושין א"כ קשה מהך דקריביה קידשה באיגרא וקאמר אביי משום שארית