טיב קידושין קד

שחזרה קודם רצון האב ותקנו גט ומיאון והיינו עיכוב כדאמרינן בין היא ובין אביה יכולין לעכב וכיון דע"י עיכוב שלה מתבטלין הקדושין אם עכבה קודם שנתרצה האב תקנו נמי מיאון אף אחר שנודע לאב דלא מהני המיאון לעקוק הקדושין מ"מ להיכרא הוא שאינן קדושין ודאין וא"כ גם בנערה שייך האי מיאון דבין היא ובין אביה יכולין לעכב אפי' בנערה הוא ועמ"ש בסמוך

(כה) אבל אם מיחתה הב"ש הביא דברי התוס' דאפי' אחר ריצוי האב יכולה לעכב ובספר המקנה הקשה על התוס' דא"כ איך אמרו לעיל צריכה גט ומיאון הא במיאון לחוד סגי שהרי יכולה לעכב אפי' נתרצה האב אם היא מעכבת יכולה לעכב. ולכאורה י"ל דה"ק צריכה גט ומיאון היינו שאם הוא רוצה ליתן לה גט מעצמו לא סגי בהכי רק צריכה מיאון ג"כ אף שהיא לא מיאנה מעיקרא. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו לשמואל נמי תקשי מהך דכולן שמיאנו דהא צריכה גט ג"כ ולפמ"ש י"ל דשם איירי שהיא מיאנה והוה עיכוב לחוד ולא צריכה גט

ובזה אפשר ליישב מה שהקשה הרא"ש על השאלתות דס"ל דתקינו בימיהם נשואין לקטנה שהלך אביה למדינת הים והקשה הרא"ש דמאי פריך ממיאנו נימא שהלך למדינת הים. ולזה יש ליישב בפשיטות דודאי בס"ד לא מסתבר לתקן מיאון בחיי אביה דלא מצינו בכה"ג אלא דבאמת מצינו ביתומה בחיי האב מיאון וא"כ שפיר יש לתקן גם בהלך אביה למדה"י קדושין שהרי ע"כ צריך תקנת ביתומה בחיי האב וא"כ בס"ד דלא אסיק אדעתיה ביתומה בחיי האב לא מסתבר כלל לתקן מיאון בחיי האב שהם קדושין דאורייתא מדעת האב אלא דאכתי קשה מאי פריך מהא דמוכרה אלמנה לכהן גדול תקשי נימא דאיירי בהלך אביה למדינת הים דהוה קדושין דרבנן ולפ"ז יש ליישב ג"כ די"ל דס"ל להש"ס ודאי בקדושין דרבנן פשיטא דלא מקרי שפחות אחר אישות והא דמוקי אלמנה לכהן גדול היינו בנתקדשה שלא לדעת אביה ואביה נתרצה אלא שהיא אמרה שמיחתה. אח"כ ונתבטלו הקדושין ואביה אינו מודה בזה א"כ לגבי נפשה הוה הודאת בע"ד כק' עדים שמיחתה ונתבטלו הקדושין ולא היה כאן אישות כלל אבל כיון שאינה מביאה עדים שמיחתה אסורה לכהן גדול מן התורה דמסתמא הוא בחזקת שלא מיחתה אבל לעולא אין כאן קדושין כלל אפי' נתרצה האב ובקדושין דרבנן פשיטא שיכול למוכרה ולא צריך לאשמעינן וא"ש

אלא דקשה לסברת התוס' דיכול אח"כ לעכב אפילו נתרצה בתחילה א"כ קשה אם קידשה מרצונה ואח"כ חזרה בה יוכל האב לבטל ג"כ הקדושין דהא כאן נתרצית וקידשה עצמה והאב נתרצה ואעפ"כ יכול לחזור א"כ אפי' קידשה בעצמה ע"פ מה שנתרצית בעצמה ג"כ יהי' יוכל אבי' לחזור בו ואפשר לומר דכיון דאסור לקדש בתו הקטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה א"כ כל שחוזרת גם הוא יכול לחזור דניהי דבתחילה מרוצה כל ומן שהוא רוצה אין איסור עליו אבל אם חזרה גם הוא יכול לחזור עיין בהגהה לעיל ס"ז וא"כ אם הוא עבר בתחילה על כך וקדשה כשהיא קטנה שוב א"י לחזור וא"ש

ויותר נראה דודאי אם קידשה בעצמו אין שייך לומר דאדעתה דתחזור לא נתרצה דהא התוס' בפרק נערה דמ"ח הקשו הלוקח בהמה ונטרפה נימא דאדעתה דהכי לא קנאה ותרצו כיון דתליא בדעת אחרת א"כ י"ל מסתמא המוכר לא נתרצה רק שיכנס לספק זה אם תטרוף ברשותו וא"כ י"ל ודאי בקידשה אביה בעצמו אין לנו לומר שדעתו שיחזור אם תחזור הבת די"ל שהמקדש לא נתרצה לקדשה שיהיו קדושיו תלויין ולא היה מתרצה לקדש וליכנס לספק זה כיון דלא התנה האב אבל כאן שהמקדש קידשה שלא מדעת אבי' ועכ"פ יוכל האב למחות קודם שנתרצה א"כ נכנס לספק עכ"פ א"כ י"ל שנכנס גם לספק זה אם תחזור אפי' אחר ריצוי אביה יוכל אביה לחזור ג"כ

אמנם לענ"ד נראה עיקר גם בדעת התוס' דלא קאמרי רק בשמע האב ונתרצה וכששמעה שנתרצה האב מיחתה היא דבזו י"ל שאדעתה דהכי לא נתרצה האב אם תעכב היא ותחזור אבל אם ידעה שנתרצה האב ולא חזרה כל שהסכימה שעה א' אין דעת האב שלעולם תעכב כיון שנתרצית שפה א' וא"כ ממילא בקידשה מרצונה שאין יכולה לעכב עוד וא"כ לא קשיא מידי דתיסגי במיאון לחוד דליתה כיון ששתקה היא אחר שמיעת האב מסתמא כבר נתרצית היא ואין יכולה עוד לעכב אם נתרצה האב רק כשמיחתה אחר ששמעה שנתרצה האב דבזו אמרינן דאדעתה דהכי לא נתרצה האב אבל אם כבר נתרצו גם שניהם עד כמה תעכב ותיזל

אלא דקשה על התוס' מאי פריך ממאן ימאן נימא דאיירי קודם שנתרצה האב דבזו י"ל דרב אסי מודה ועי' בסמוך

(כו) היא או אביה לשון הרמב"ם פ"ג מאישות נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה בין היא ובין אביה יכולין לעכב בין שנתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת עכ"ל ותמה הר"ן כיון שאפי' אם נתרצה אינה מקודשת מה ענין שיכול לעכב ותירץ הב"י דהרמב"ם קאמר בנתרצה מעיקרא בשעת קדושין כשקידשה עצמה מ"מ יכולה לעכב כיון שהיא קידשה עצתה בלא דעת האב וכעין מ"ש התוס' שהבאתי לעיל ס"ק הסמוך. ולפענ"ד לא דמי כלל דהתוס' לא קאמרי רק בנתרצה האב והיא מיחתה אח"כ די"ל אדעתה דהכי לא נתרצה האב אבל בשעה שקידשה עצמה שהיתה מרוצית וגם אביה נתרצה בשעת קדושין עד כמה תעכב ותיזל אחר שנתרצה מעיקרא בשעה שקיבלה הקדושין ועוד קשה דבין היא ובין אביה יכולין לעכב משמע שאפי' יכול לעכב אפי' בלא עיכוב שלה ואם נתרצית בשעת קדושין איך יעכב אח"כ אם היא אינה מעכבת הא ודאי לא ס"ד

והב"ח כתב לתרץ דה"ק אם נתרצה האב לקדושין ראשונים אלא שאין מועילין לדעת הרמב"ם מ"מ אפשר שאם קידשה אח"כ עוד הפעם שלא מדעת האב ס"ד שיהיו קדושין שהרי כבר נתרצה האב בקדושין ראשונים ג"כ ולזה קמ"ל דיכול לעכב אח"כ דיוכל לומר דבקדושין שניים לא נתרצה. וקשה על זה אם יש סברא שמרוצה בקדושין שניים ג"כ מנ"ל להרמב"ם דלא אמרינן הכי לפי האמת דהא מרא דשמעתא הוא רב ולרב במרוצה בקדושין ראשונים באמת הוה קדושין וא"כ לא קאמר רק שיכול לעכב על קדושין ראשונים שנתקדשה קודם שגילה דעתו שנתרצה אבל אם נתרצה כבר מנ"ל שאין יכול לקדשה מחדש. ועוד קשה לפ"ז מאי פריך ממאן ימאן דילמא רב אסי נמי לא קאמר שאינה יכולה לעכב אם קידשה אחר שנתרצה האב אבל אם עדיין לא נתרצה מורה רב אסי שיכולה לעכב על אותן קדושין שנתקדשה קודם ריצוי האב ומאן ימאן דקרא ע"כ על קדושין ראשונים הוא. אלא פשיט' דפליגי בעיכוב שמעכבת קודם שנתרצה האב אבל אחר הריצוי לא מיירי כלל. וא"כ מנ"ל להרמב"ם דאם כבר נתרצה ששוב יוכל לעכב דלא נזכר בגמרא כלל

והנלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם דבלא"ה הקשו התוס' מה תועיל עיכוב שלה הא יכול לקדשה בעל כרחה לכן נ"ל ליישב דניהי דיכול לקדשה בע"כ היינו שמקבל הוא הכסף אבל כאן שקיבלה היא הכסף וחוזרת קודם שנתרצה האב לא זכה האב בכסף קדושין