טיב קידושין קא

מנ"ל בנתאכלו המעות דהוה קדושין ומ"ש מהרי"ק שורש ל"ב דדמי למקדש לאחר שלשים יום דמקודשת אפי' נתאכלו המעות וקשה דלא דתי דשם קיבלה האשה המתקדשת המעות בתורת קדושין אבל כאן שנתקדשה שלא לדעת אביה אם הקדושין אין חלין מיד א"כ אם נתאכלו קודם שנתרצה האב הרי לא קיבל כלום ועוד דהתוס' והר"ן חילקו גבי התקדשי לי בתמרה באוכלת ראשונה ראשונה היינו מלוה וכתבו התוס' והר"ן לחלק דבמקדש לאחר שלשים גמר לשון קדושין וכאן עדיין לא נגמר הדיבור א"כ כ"ש כאן שבלא דעת האב לא התחילו הקדושין דהא אין חלין רק משעת ששמע האב א"כ ע"כ קודם ששמע אין התחלה לקדושין וצ"ל דמ"מ קידשה מיד וכשיתרצה אביה יחולו הקדושין משעת שמיעה וקשה מאן פליג ליה למה לא נימא דכוונתו לקדש סיד וצ"ל אף ע"ג דכוונתו לקדש מיד כיון דאינו זכות גמור לאב לא מצי הקדושין לחול עד שישמע האב ויתרצ'. מ"מ קשה:

דלא דמי לנתאכלו דבנתאכלו מפורש בגמרא הטעם דלא דמי למלוה ומשמע דמקודשת במה שתצטרך להחזיר אם תחזיר מן הקדושין וכמ"ש הרשב"א בחדושיו והר"ן ר"פ האומר אבל כאן לא קיבל האב כלום ואינם על האב אפי' במלוה והרי לא קיבל כלום. ועוד לדברי רמ"ה דקודם ששמע האב אין חלין הקדושין ע"כ לרב ושמואל נמי אין חלין רק משעת שמיעה רק לרב ושמואל אפי' שתק נמי חיישינן שמא נתרצה דאם נימא לרב ושמואל חלין מיד א"כ מנ"ל בנתרצה בפירוש שלא יחולו מיד וא"כ ס"ל לרב ושמואל ג"כ דאין מציאת קדושין קודם שמיעת האב א"כ קשה איך מייתי בש"ס אם מאן ימאן דבין הוא ובין אביה יכולין לעכב וס"ד בפיתה לשם אישות וקשה להרמ"ה מהא דאמרינן נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ואי אמרינן דאין שמיעתו פועלת רק מכאן ולהבא איך תאכל בתרומה קודם שישמע אביה וכן משמע לקמן סי' צ' ס"ד דאם רצה האב בנשואין יורשה אלמא דאהני ריצוי שלו למפרע ואפשר לומד דס"ל לרמ"ה דודאי לרב ושמואל דבסתמא עומד לרצות שפיר הוה קדושין למפרע ולא קאמר הרמ"ה רק לדידן דלא קיי"ל כרב מואל א"כ יש לדמות לבעל שאומר גרשתי את אשתי ב"ב דקל"ה דאמרינן דנאמן מכאן ולהבא ולא למפרע א"כ גם כאן נאמן על להבא כיון שבידו לקדשה עכשיו לזה שאומר נאמן לומר שמרוצה ומתקדשת עכשיו במעות אף שנתאכלו למאי דמדמי הרמ"ה לקדושין לאחר שלשים יום וכן בחדושי הרשב"א וצ"ל הסברא כיון דקיי"ל דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך אלמא חשבינן קבלתה כאלו קיבל אביה לכן אפי' נתאכלו המעות מקודשת דהא קבלתה חשיב כקבלת אביה דיד דאביה היא לכן מכאן ולהבא יכולין הקדושין לחול שאו מבוררין הקדושין במה שנתחייבה דמי הקדושין וא"כ י"ל שפיר דלהבא דוקא חלין הקדושין שהרי מרוצה בקדושין ואז גמרו ולא מעיקרא כיון שאינו מבורר בעדים שרצה מעיקרא וא"כ י"ל דדוקא בקדושין לא אהני גלוי דעתו למפרע כיון שצריך עדים. משא"כ לענין חופה דלא שייך בה עדות קדושין דכבר נתקדשה שפיר מהימן אלמפרע דדוקא להוציא מחזקת פנויה אין דבר שבערוה פחות משנים אבל לענין החופה שזכות האב הוא אם לא מיחה וניחא ליה השתא שפיר מהימן גם אלמפרע

ובהכי ניחא מה שהקשו על הרי"ף שסובר שאפי' נתרצה עכשיו אין קדושין והקשו עליו אמאי הביא פלוגתא דנתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת אם אוכלת עד שיבא אביה וימחה דהא לרי"ף לא הוה קדושין אפי' נתרצה ולפ"ז ניחא דדוקא בקדושין ס"ל לרי"ף כיון דבסתמא אינו עומד לרצות כבר נתבטלה נתינה ראשונה וכיוון שנתבטלה נתינה ראשונה אינה מקודשת כלל אף אם הכסף בעין ביד בתו שרצוי שלו קאי אקדושין ראשונים ואין מועיל גלוי דעתו אלמפרע ואף שאומר דמעיקרא נמי ניחא ליה אינו נאמן בדבר שבערוה אבל לענין החופה שהוא רק זכות אב שפיר אם מרובה עכשיו אמרינן דמסתמא נמי מרוצה מתחלה דהחופה לא דמי לדבר שבערוה רק לענין זכיות אב שפיר מוחזקת לנשואה ע"פ אב כנ"ל ליישב דעת רמ"ה ועדיין צ"ע

וכתב הב"ש דנ"מ בין טעם הרא"ש דהוה כאלו אמר צאי ובין טעם הר"ן שזכות הוא לו אם אמרה בעת קדושין דאין כונתה לעשות שלימות לא הוה קדושין ולטעם הרא"ש מ"מ מהני מאחר למפרע נתברר שהוא זכות שלו וקשה לדבריו למה צריך ללמוד הא דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר' יהודה הא אפי' בלא דעתה בשביל אביה רק שרוצה שתתקדש חשיב זכות דהא להרא"ש דטעמיה משום צאי ס"ל להב"ש באין כוונתה לעשות שליחות לא מיקדשא א"כ לא שייך דר' יוסי ב"ר יהודה היכא שאין כוונתה לעשות שליחות ואפי' הכי מיקדשא לשיטת הר"ן לפי דברי הב"ש ואיך נלמד מר' יוסי ב"ר יהודה באומר באי הא אפי' בלא שליחות מקודשת להר"ן. אלא נראה דזכיה נמי מטעם שליחות ובעיננן דעת הזוכה עכ"פ ואם אין רצונה לזכות לאביה אינה זוכה כלל דלעצמה אינה יכולה לזכות דשבח נעורים לאביה ובשביל אביה אין רצונה לזכות ולא מיקדשא כלל וכן משמע ממ"ש הר"ן גבי הך דאומר אדם לבתו הקטנה דהוה כאומר ע"מ שיקבלם לי א"כ משמע כשמקבלת בשביל אבוה או בשביל עצמה אם רצון אביה שתזכה לעצמה דומיא דיעוד לר' יוסי ב"ר יהודה אבל אם רצונה בשביל אביה גם להר"ן אינה מקודשת דזכיה נמי חדין שליחות הוא

אמנם עיקר קושית רבינו יצחק במרדכי לא הבנתי שהקשה על פרש"י שפירש אהא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם בא לחזור קודם שנתרצה האב חוזרת ולא מהני תו ריצוי אב והקשה ר"י מאי קמ"ל דריצוי שאח"כ אינו מועיל פשיטא דאמרינן כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואחר התקדשי לי בו לאחר מתן מעות אפי' רצתה אינה מקודשת דריצוי דלאחר מתן מעות אינו כלום ע"כ וצ"ע

גם תירוץ של רבינו יצחק אינו מובן לכאורה שתירץ ז"ל דאע"ג שמתחלה לא ידע כיון שנתרצה י"ל שליחותה דידיה עבדא וזכין לאדם שלא בפניו והשתא זוכה אביה בכסף קדושיה וכה"ג מועיל ריצוי האב למפרע אם אומר קים לה בגווה דבשעת קדושין היה רצון אביה ולשליחותיה נתכוונת אבל אם אמרה בהדיא לעבור על רצונו נתכונתי להפקיע עצמי ממנו אע"פ שמרוצה אח"כ לאו כלום הוא עכ"ל ואינו מובן מה ר"ל בזה ונראה כוונת הקושיא והתירץ דקשיא ליה על פרש"י דכיון דבתחלה לא זכתה בשביל אביה א"כ מה מועיל ריצוי האב הא אין כאן נתינה שכבר זכתה במעות שלא בתורת קדושין ובמה תתקדש בריצוי שלו ומדמי ליה לקידשה בגזל דידה דלא יהיב לה מידי לאחר מתן מעות וכאן לא יהיב מידי לאב ומה מועיל ריצוי שלו כיון דלא קיבל כלום ועל זה תירץ הר"י דאם אמרה מעיקרא נתכונה לזכות בשביל אבי' אם מרוצה זכתה לו למפרע והא דאמרינן דהיא יכולה לעכב היינו כשאמרה לא נתכונתי רק להפקיע עצמי לכן אינו מועיל ריצוי שלו שלא זכתה לאבי' בתחילה והוא פירוש אחר וחולק על פירש"י כן נ"ל ברור בכונתו. ולפ"ז אם אמרה שבאמת נתכוונה בתחלה בשביל לזכות לאביה לא תליא בדידה כלל אם אביה מרוצה נעשית מקודשת ולא מהני מחאה שלה אף קודם שנתרצתה כמו כן אף לאחר שנתרצה אביה ואם טוענת שלא נתכונה רק להפקיע עצמה מאביה