תירוש ויצהר (שו"ת) צט

פנחס דירשה מאשתו ג"כ אלעזר מיהו נקבר בקרקע שאינו שלו דמה לי אם הוא של בנו או של אחר סוף סוף קנין של אלעזר. ונלפענ"ד עפ"י מה שמצאתי בירושלמי גיטין פרק השולח קנה שדה ביובל ר"א אמר קנה קרקע עד היובל ראב"מ אמר לא קנה קרקע מתיב ראב"מ לר"א על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות בתמי' א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן ע"כ. הנה מבואר דלכ"ע בקנה קרקע בזמן שהיובל נוהג אסור לתפור בה בורות או מערות ולפ"ז ניחא הא דקאמר הש"ס ב"ב הנ"ל דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בקבר שאינו שלו והיינו דכיון דחוזרת ביובל א"כ לא הי' לו רשות לחפור בה מערות קבורה דהתורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן ואפי' אם נאמר דכבר הי' בה מערה חפורה מ"מ לא הי' לו רשות לקוברו שם דהא צריך להחזירו בעינן וכשקבר שם אדם שוב א"א לקבור בה אחר או להשתמש בו ולא חזרה בעינן וא"כ צדיק קבור בקבר שאינו שלו והיינו דנקבר שם תחילה באיסור במקום שלא הי' לו רשות לקוברו ובכה"ג בוודאי גנאי גדול היא לצדיק להיות נקבר במערה גזולה והדברים נפלאים בס"ד. שו"ר מה שנדחק במל"מ פי"א מה' שמיטה ויובל ולדעתי נכון שמ"ש ודו"ק

אמנם זה ניחא ברשות היחיד כשבעל השדה מעכב מלקוברו בשדהו בחנם בוודאי גנאי לנפש הנפטר להיות נקבר בקבר שאינו שלו אבל אם בעל השדה מרשה לקוברו בשדהו נתינת דמים בזה למה. וע"ד הזאת אמרתי שונא מתנות יחיה אבל אחר מותו מה יזיק לו אם נקבר במקום הניתן לו במתנה והרי מתקנות יהושע הי' דמת מצוה קונה מקומו ואין בעל השדה יכול לעכב כמבואר בב"ק (דפ"א ע"א). ואסור לטלטלו כלל לקוברו בעיר כדהשיב ר"א ור"י לר"ע כמבואר במס' שמחות פ"ד ובירושלמי אף דמ"מ נקבר בקבר שאינו שלו. ועיין בש"ס עירובין (די"ז) דמחנה היוצאת לרשות במקום שנהרגין שם נקברין יע"ש דגם ביש להם יורשים וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות מלכים ומשמע התם דא"צ לתת דמים לבעל השדה וכש"כ בבית הקברות שבכל עיירי ישראל שקנו מתחילה ממעות הקהל ונתייחד לזה שיהי' מקום מוכן לקבורות אדם כי ימות א"כ הכל שותפין בה ובשלו הוא נקבר. והרי בביהכ"נ השייך לאנשי העיר קיי"ל דיכול כל אחד לאסור חלקו ולא חשוב אוסר דבר שאינו שלו כיון דממעות הקהל נבנה מתחילה כמבואר ביו"ד סימן רכ"ד וה"נ בזה ומי עשה אדונים לאלה ראשי החבורה שיהי' ביה"ק שייך להם מבלי להרשות מקום בחנם. ועי' בשו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' י"ד שכ' דאין ראי' מהא דב"ב דאף דראוי להיות נקבר בקבר שלו מ"מ ע"י מתנה נחשב כשלו דהקהל מקנים לכל אף שלא נתן מעות וכבר אמרו הרוצה להנות יהנה וכו' דמתרץ הא דפנחס ע"ש. ועי' עירובין די"ז. סוטה דמ"ה. סנהדרין דמ"ז. ובמס' ד"א זוטא פ"ח. ובתוס' כתובות (די"ז ע"א). ובירושלמי ב"ב פ"ה ה"א. נזיר פ"ז ה"א. פ"ט ה"ב

אכן המנהג הזה לתת מעות עבור הקבורה הי' גם בימים מקדם כי ראיתי בשלטי גבורים סנהדרין (דמ"ו ע"א) שכ' לענין לאסור בהנאה קברי דידן וז"ל דבסתמא כ"א הנקבר זוכה בקרקע הנקבר כי המנהג הוא בגליל זה שכ"א קונה מקום קבורתו וא"כ מקום קבורתו מאן מחי' מאן שביק עכ"ל. ועי' במג"א (סי' קנ"ג סקמ"א)

וראיתי אחד מן השרפים ה"ה זקני מאורן של ישראל הגאון הקדוש רבינו חיים בר' בצלאל אחיו של המהר"ל מפראג ז"ל בספר החיים ח"ב פ"ח כתב דכל עני שבישראל צריך שיהי' הקרקע שהוא קבור בתוכו קנוי לו בכסף והטעם שאין רשות לשום משחית להוציא האדם מרשותו ולא נקרא רשותו, אלא א"כ אותו הקרקע קנוי לו וכן מצינו באברהם שלא רצה מערת המכפלה רק בכסף מלא ע"ש. אכן י"ל דמאברהם אע"ה אין ראי' דהוא חשש פן אם יקבל זה במתנה יקבור עפרון אח"כ גם מתו ולא רצה להתאחד עמו בקבורה. וכ"כ בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ש"ל דמטעם זה קנה יעקב מעשו הקבר במערת המכפלה שלא יקבר עשו שם עם אבותיו הצדיקים ע"ש. ועוד דבבה"ק הקנוי להקהל ממעות קרי לא שייך זה ואין זאת בגדר בחנם רק קנין כל אחד ואחד. ועכ"פ הנה אין שיעור כמה ליתן להנצל מן המשחיתים ויוצאים ידי נתינה גם במעט. אבל אני רואה כי המשחיתים הן הן אלו ראשי החבורה נגעי בני אדם ובהם אין שיעור למעלה וראוי לצעוק על זה צעקה גדולה. וכבר נהג הנשיא ר"ג קלות בעצמו שלא להיות הוצאת המת קשה לקרוביו כמבואר בכתובות (דף ח' ע"ב). וכ"כ בשו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' י"ד וז"ל אמנם המנהג נכון דידוע דצריך תמיד הוצאות לתיקון ביה"ק וכן צריך כמה הוצאות להחברה קדושה שמתעסקין בקבורת מתים ב"מ לחיזוק החברה שיהי' להם מקום מיוחד להתאסף שם לתפלה ולפקח על עסקי בה"ק ונחוץ להם ספרים וכיו"ב וגם הסעודות שעושים בשבתות הקצובים הוא ג"כ לחיזוק החברה ולכל צרכי בה"ק. וכבר כתבתי סמך לזה ממשנה פ"ג דר"ה וסעודות גדולות היו עושין להם כדי שיהיו רגילין לבוא וכו' א"כ דעת הקהל מתחלה כשקנו ביה"ק לכל בני העיר שיתנו אח"כ כל אחד לעת קבורתו סך מה כפי ערכו שיהי' לצורכי הוצאות הנ"ל וכו' אך כ"ז שיהיו הנתינות האלה רק לפי דעת הגבאים אנשי ישרי לב בשקל הקודש כדת של תורה ויראת ה' לא במדה גדול ובזרוע וראוי לכל ב"ד שבעירו להשגיח ע"ז וכו' עכ"ל. ועי' בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ש"ל שכ' על דרישת דמים מהח"ק וז"ל: עמדתי מרעיד וכו' מעולם לא שמעתי על אנשי חברה ג"ח דקהלתינו שהעבירו הדרך ושיהי' ח"ו כמוכס העומד מאליו וכו' וע"ש בשו"ת ח"ס סי' שכ"ט מה שצעק בצעקה גדולה על מנהג זה וכו'. אבל כמו שנוהגים בקהלות הקטנות שיהי' מכס בלי קצבה וכמוכס העומד מאליו ישתקע הדבר ולא יאמר ולא ניחא להו למתי ישראל שיתעסקו בם אנשים כמו אלו. ותלי"ת בכל מקום שעברתי עמדתי בכח נגדם לבטל מהם מנהגים רעים כאלו וכו'. ופ"א מתה עשירה א' והניחה יתומים גדולים וקטן א' ובקשו הח"ק ששה אדומים לסיועת בנין חומת בה"ק. ואמרתי אני עומד בעבור היתום קטן ואינני מניח ליקח שום פרוטה מהעזבון. ואם לא ירצו לקבור המת הנני שוכר אנשים מהחוץ לקבור המת והטרחתי הרבה עמם עד שנתבטל המנהג הרע הזה. וככה ראוי לכל מורה בעירו לבטל המנהג. שזה הוא הדרך שכבשוהו לסטים ומוכסים וכו' ע"ש. ועי' בסו"ס בית לחם יהודה בשו"ת לסי' שמ"ח שכ' לכן נראה שבני העשיר מחויבים ליתן להחברה בעד מקום קבורה בעלמא כשאר אדם עני וכו' אבל לא להרבות בהוצאות הקבורה ודאי אין יכולים לכופו וכאשר שעיני ראו ולא זר שכמה מכשולות גדולות יצאו מזה. חדא שעוברים החברה על הלנת מתים שהוא אסור מדאורייתא ועוד שכמה מחלוקות גדולות באים מזה לכן יראו הרב או הקהל למחות בחברה גמ"ח שלא יעשו זאת ולא מקרי גמ"ח ובעני הוי גזל ומי שיש בידו למחות ולא מיחה גדול עונו מנשוא ועתיד ליתן את הדין ע"ש. שוב ראיתי בזה בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' קט"ז

ובשו"ת מחנה חיים ח"ג חיו"ד סי' מ"ג נידן ח"ק שדורשים ממון רב. ובשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' רכ"ז. ובכנף רננה סי' ו'. ומש"כ בס' דברי שאול קידושין (דף ל"א) מהגרי"ש נ"ז מלבוב זצ"ל טעם שטרח א"א ולא רצה לקבור מתו עד שנתן לעפרון כל מה שהי' שוה משום שרצה שיטול כל שכרו בעוה"ז. ועי' במדרש על עפרן חסר וא"ו וכו' ובכמה מקומות מצינו כן שרצו לשלם לו בעוה"ז כדי שלא ישאר לו זכרון בעוה"ב ע"ש

ובשו"ת ח"ס חחו"מ סי' ע' כ': והנה מש"כ כ"ת דאין