תירוש ויצהר (שו"ת) ק

פתיחת הקבר בלא דמים מנהג ישראל תורה היא וקדמונינו הנהיגו כן שלא יהי' צדיק קבור בקבר שאינו שלו וכו' מ"מ אם יעלו יותר מהשער הראוי והקצוב מימי קדם או שיקצבו להם לפי המקום והזמן גזלני ארעא נינהו ואם לא ישמעו ויאזינו ויהי' כמוכס העומד מאליו וא"א לכופם מפני אלמותם ע"כ אין כאן חברה לקבורת מתים והוטל הקבורה על כל בני העיר ואסורים במלאכה עד שימצאו מקום שם קבור ומותר ומצוה להמציא מקום קבורות במק"א ולחבר חברה אחרת ואין רשות באלו למחות בעושי מצוה וכו' ע"ש. וראיתי בס' ברכת הנפש (בתהלים מזמור ק"ד כ"ט) בפ' תוסף רוחם וכו' ואל עפרם ישובון. ולא כתיב ואל עפר כמו בפ' בראשית ואל עפר תשוב לרמז לחז"ל נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ומראה מקום לשו"ת ח"ס חיו"ד סי' של"א ע"ש. אבל הכל כנ"ל בשיעור הקצוב ולא בחמס וגזילה

ועי' בס' עטרת מנחם אות כ"ב מהה"ק מרימנוב ז"ל: פ"א העוו הגבאים דח"ק שבשביל טענת דמים שתבעו מאת היורשים ולא רצו ליתן להם כמבוקשם הלינו את המת. וכשנודע הדבר לרבינו קללם שלא יבאו לקברות ישראל עד אחר שלשה ימים. ושלא יקברו בקברות אבותם ברימנוב. וכן היה וכו' ע"ש. ובאות כ"ג שם באריכות סיפורים נוראים בענין זה

וראיתי לזקני הגאון שר התורה זצ"ל בס' סדר הדורות בא' כ"ג שמביא סיפור נפלא: בימים ההם היה בארץ שנער איש חכם משכיל בכל חכמה ויפ"ת מאד אך עני ורש ושמו רקיון וייצר לו על מחייתו ויועץ ללכת מצרימה אל אשווירש בן ענם מלך מצרים וכו' ויתייעץ בחכמתו מה לעשות וישכם בבוקר וילך וישכור שלשים איש גבורי חיל ובני בליעל עם כלי מלחמתם ויוליכם אל מעלת הקבר של מצרים ויושיבם שם ויצום לאמור כה אמר המלך התחזקו והיו לבן חיל ואל תעזבו כל איש מת להקבר פה עד נתנו מאתים כסף. ויעשו כן ויהי לח' חדשים ויאספו עושר רב וכו' ויהי לתקופת השנה לעת צאת המלך אל העיר ויתקבצו כל יושבי מצרים ויאמרו מה הדבר הזה אשר תעשה לעבדיך וכו' כי משפט המלך לקחת מס מן החיים ואתה גם מאת המתים תקח וכו' ונשתתה כל העיר בדבר הזה. ויהי כשמוע המלך ויקצוף מאד כי לא ידע מזה דבר ויאמר מי הוא זה וכו' ויגידו לו וישלח להביא את רקיון ואת אנשיו. ורקיון לקח כאלף ילדים בנים ובנות וילבישם שש משי ורקמה וכו' וימצא רקיון חן וחסד בעיני המלך ועבדיו וכו' ויאמר המלך לא יקרא עוד רקיון כ"א פרעה יהיה שמך אחרי אשר פרעת מס מן מתים וכו' ויתייעצו עם כל יושבי מצרים להמליכו תחת יד המלך ויעשו כן וימלוך רקיון פרעה על מצרים כל השנה לשפוט את העיר ואשווירש המלך ישפוט יום א' לשנה בעת אשר יצא להראות וכו' (ספר הישר פ' לך) עכ"ל

ובס' כבוד חכמים להגה"צ ר' יהודה ליב ז"ל מק' פינסק כ': המנהג הזה אשר ברוב קהלות ק' הגבאים דג"ח מעריכים את החיים לשלם בעד מקום קבורת המתים הוא איסור גזל. כי המה לוקחים כפי רצונם ואוות נפשם ואין קצבה בדבר כמה ליתן העני והעשיר ונראה לעינים שמכבידין על הא' ומקילין על הא' וכו' המה נוטלים ממון חבירו שלא כדין ואחז"ל כל הגוזל את חבירו אפי' פרוטה א' כאלו נוטל את נפשו ולא יוכל לעולם לתקן עד שישיב את הגזילה אשר גזל הן רב או מעט. ולאשר אין בו רוח חיים שמעכבים קבורת המת עד יותן להם משכנות כפי רצונם ולפעמים המה מלינים המת ועוברים על לאו דלא תלין וגורמים צער גדול ועינויים להמת בזה וכו' וכו' ע"ש שמביא נוסח התקנות משנת תמ"ג ושנת תנ"ח מרבני ד"א זי"ע

שוב ראיתי בס' שדי חמד ה' אבילות אות קס"ה כ': מנהג בכל תפוצות ישראל ליקח עכ"פ דבר מה בעד אחוזת קבר אף מעני בישראל וכו' ומנהג אבותינו תורה בב"ב נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו וכו' וכבר כ' כן בס' מעבר יבק בחלק שפת אמת פ"ט וכו'. ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' ר' התמרמר מאד על מעשה שהי' שנתנו היורשים סך עצום דמי קבורה ולא נתרצו והניחו המת בבזיון ועברו על ב"ת ועשה דקבר תקברנו ושהה המת בבזיון שני מעל"ע והרעיש מאד ע"ז וכ' דמה שנהגו ליקח דמ"ק לא נודע מאין באו לזכות ומההיא דנמצא צדיק וכו' אין ראי' וכו' ושדה בוכים שייך לכל בני העיר וכולם שותפים בה ואי משום שיוכלו לקוברו בקבר שאינו לפי כבודו הרי הם מחוייבים לקוברו בקבר לפי כבודו וכו' והתרה בהם כי רעתם רבה ע"ש. וע' לדו"ז הגאון האמיתי ז"ל בס' דברי רב משלם ח"א (דכ"ז ע"ב) בענין מעות קבורה וע' בס' קול סופר למס' נזיר אות של"ט ובמס' כלים פ"א אות י' דברים נפלאים בזה ומש"כ בס' הכנה דרבה אות ל"א בצואתו לענין מקום קבורתו ע"ש

אבל דעו כי הני חבורתא קדישתא קיימו בשמתא מאתין שנין כי ד' אינה לידי ספר יקר המציאות ושמו כבוד חכמים שחיבר הרב מהר"ז גורצייה פינקרלי ובפכ"ז שם כתב דרבני דד"א נאספו בוועד קרעמניץ בשנת תמ"ג לעשות תקנה בחרם אודות זה ואלה הדברים דברי קדשם: מילתא דא כבר אמורה בענין רע שנהגו בו בנ"א לענות שמעכבין קבורת מתים עבור שכר מקום הקבורה שלא כדין ומבזין את כבוד המתים זה גזל של אמת שעושין עם החיים ועם המתים וכבר נאסר הדבר במנין ועתה פרשנו דברינו וגוזרין בחרם ונידוי ושמתא ובקנס חמשים אדומים מכיס כל מנהיגי הקהלה אשר לא יעמדו על המשמר שלא יעשה עוד מעשה כזה ע"י הגבאים או גבאי הקברנים ושאר עונשים ובנידן זה אנחנו מבטלין ומעקרין ומשרשין את כל התקנות שאסור באיסור גמור לקחת שכר מקום קבורה אפי' מן המופלג שבמופלגים בעשירות יותר מסך מאה וחמשים זהובים [פוליש העולה לפי המדומה עשרים וחמשה רובל כסף רוסי או קרוב לארבעים ר"כ מעות קיר"ה] ומן סך שלשים זהובים פוליש עד ק"ן זהובים מחוייבים לישב המנהיגים עם הגבאים או גבאי הקברנים להעריך עשרו של הנפטר ומצב בניו ורשות להיורש לצרף לזה את הרב אב"ד וכל מי שיוציא יותר מסך הנ"ל והנהגה הנ"ל אזי רשות להיורש לתבוע אותו לרבני ד"א או לפרנסי ד"א להוציא העודף בכל מיני כפיות שבעולם גם הקנס ואין לשנות בשום ענין שבעולם כי כל המשנה על ענין דברים אלו הנ"ל גזלן גמור והלא אם נתחייב המוריש איזו ממון בטחונם על עזבון המוריש ואת המת לא יעכבו מחמת זה אף רגע [עיין פסקי רקאנטי סימן ..]ולא יקחו משכונות רק על סך הנ"ל ותו לא אף פרוטה אחת ע"כ דבריהם

ושוב בשנת תנ"ח עמדו למנין ביריד יערסלאב בחודש חשון בהתאסף גאוני ארץ המאורות הגדולים אב"ד דד"א וכו' והאלופים רוזנים ראשי ומנהיגי דד"א והכריזו בבתי כנסיות והחזיקו התקנה הנ"ל. וכה דבריהם

אזנינו הכבד משמוע צעקת הבריות שצועקים חמס וגזל על הענין רע שנהגו בני אדם לענות בו, מחדש זה כמה שנים חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו שבכמה קהלות נשתרבב המנהג הרע והביש ליקח מעות קבורה כרצון איש ואיש בלי קצבה וחמס קם למטה רשע ואין קץ לעונם שגוזלים החיים והמתים והיורשים מתנונים והולכים ודלים ולא שמים יראת ד' על פניהם לבלתי יחטאו ואחרון הכביד שמעכבים קבורת המתים להלין קבורתם שלא לכבודו ומבזים ומנוולים המת ועושים רעות שתים שהם הרבה ואינם חשים לא ליקרא דחיי ולא ליקרא דשכבי ומפני הכבוד מעמנו סרחונם בזה. בכן על העבר הוכרז פה בחיל בתוך המון חוגג ביומא דשוקא בכל בת"כ כרוז גדול ונורא מאד וצוינו לחקוק אותו בעט בפנקס דד"א