תירוש ויצהר (שו"ת) צח

סימן לה

בשם ה' ובעזרתו ית"ש כ"ח כסליו תרפ"ח ווארשא

שובט"ס לכבוד גיסי יקירי וחביבי ה"ה הרב הגאון וכו' כקש"ת מוה"ר צבי הירש פרידלינג שליט"א אבדק"ק ביסקוביץ והגליל וכעת רב בפאוואנזיק - ווארשא

אחדש"ת באה"ר וכו' למען חיבת הקודש ספרך "חיים הנצחיים" שהבאת שם בסימן א' מענין קבלת מעות מיורשי הנפטרים אעתיק לך קונטרס מיוחד בתשובה אחת שכתבתי מענין זה עוד בשנת תרמ"ב בעיר טאמשוב לוב. בזה"ל

בשם ה' ט"ו באב שנת תרמ"ב פה טאמשוב פלך לובלין

כאשר אש המחלוקת ללהב יצא בעירנו. נגד גבאי החברה קדושה דפה. שדורשים ממון רב בעד מקום קבר. ואדם כי ימות באהל. המת יהי' להם ואת הכסף העזבון יחצון. ופעמים רבות אשר בא עי"ז להולנת המת ובזיונות מרובות. וקמו ויסדו חברה קדושה שניה וחדשה. ואותי יום יום ידרושון. שני הצדדים המריבים ומתקוטטים. להגיד להם חות דעתי. ואני צעיר לימים ואין דרכי להתערב במריבי עם. ותמיד הנני בורח מן המחלוקת ובקהלם לא יחד כבודי לא באתי בסודם אף באמרם לי כי כוונתם לש"ש. עכ"ז כשאני לעצמי אמרתי לחקוק עלי הגליון בעזר צורי וקוני את הנלענ"ד בזה

ומראש צורים נראה במה שנוטלים ממון רק עבור האנשים אשר הם מתעסקי המת ואשר על ידם לקבורות יובל ובאמת כי יש מקום לדון אם מותרים כלל לקבל מעות עבור זה כי קבורת המת מצוה רבה ועיין ש"ס סוטה מה הקב"ה קובר מתים אף אתה הי' קיבר מתים ועיין רמב"ן עה"ת פ' תצא ע"פ כי קבור תקברנו ואסור ליקח שכר עבור עשיית המצוה דמה אני בחנם. וכבר חקר בזה בשו"ת תשב"ץ גדול ח"ג סימן י"ג וכתב להתיר משום דשכר בטילה שרי בכה"ג והרי הוא כשכר הזאה וקידוש עיי' שם באריכות. ובאמת שאני תמה על התשב"ץ שכתב לפלפל למצוא הוכחה להתיר בלקיחת השכר קבורה ולדעתי הוא מפורש בירושלמי פ"ב דנזיר סוף הלכה ד' דקאמר על הא דתנן הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומיטמא למתים ה"ז נזיר וקאמר שם דפותחין לו להתיר משום דהוא כתולה נדרו בחייו ופריך ניחא לשתות יין אבל ליטמא למתים מה תליות בחייו איכא ומשני אומנתו להיות קובר מתים בשכר וכל פרנסתו בזה עיי"ש ובפ"מ וכ"כ התוס' בנזיר (די"א שם ע"א) ומפורש להדיא דמותר ליקח שכר קבורה אף להיות אומנותו בזה. וראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' קנ"א שהרגיש על התשב"ץ מש"ס סנהדרין (כ"ו סע"ב) בהני קבוראי דקברי נפשא ביו"ט ושמתינהו ר"פ ופסלינהו לעדות ופרש"י דמשום שכר ממון עוברין על ד"ת והוי להו כרשע דחמס והרי דבחיל לא הי' אסור כלל במה שנוטלין שכר עכתו"ד שם. ולדעתי אין מזה הוכחה כלל כי לא מצאתי בשים מקום שהנוטל שכר עבור עשיית המצוה יהי' נפסל לעדות דעד כאן לא שייך לפסול משום רשע דחמס אלא היכא דעובר עבירה בשביל ממון דאז חשוד ג"כ בשביל ממון להעיד בשקר וגם הוי רשע דחמס אבל בעושה מצוה בשביל ממון הרי אינו חשוד לעבור עבירה אדרבא מצוה עביד אלא שאין רצונו לעשות בחנם ונוטל שכר על זה ונהי דאסור לו ליקח שכר עבור מצוה אבל רשע דחמס אינו יען שאם לא יהי' מצוה הרי מגיע לו שכר עבור מלאכתו ולזה אפי' אי נימא דבחול ג"כ אסור ליקח שכר קבורה מ"מ אין לפוסלן לעדות עבור זה ורק בקברו ביו"ט דגוף המלאכה ההיא אסורה ביו"ט והן עברו על ד"ת משום ממון שנטלו הלכך נפסלין לעדות וראי' ברורה מהא דהנוטל שכר להעיד דעדותיו בטילין והטעם מבואר בש"ס בכורות כ"ט דאסור ליקח שכר עבור עדות משום מה אני בחנם אף אתם בחנם ואפ"ה לא אמרו אלא דעדותיו שנטל שכר עליהן הן שבטילין אבל לא נפסל לעדות בשביל זה והעדות שהעיד בלא נטילת שכר הן שרירין וקיימין ועיין בתוס' יו"ט שם ובע"כ צ"ל הא דלא נפסל לעדות משום רשע דחמס דכיון שאין בגוף המעשה עבירה אדרבא מצוה קא עביד אף שראוי לו לעשות בחנם אפ"ה כשנוטל שכר עבור זה לא מיקרי רשע דחמס כנלפענ"ד. והנה בגמרא שם בסנהדרין אמרינן דאכשרינהו ר"ה ברי' דר"י וא"ל ר"פ והא רשעים נינהו סברו מצוה קא עבדו והא משמתינן להו סברי כפרה עבדו לן רבנן ועפרש"י שם והא משמתינן להו על העבירה וחוזרין ועוברין ושונין בעבירה ומשני סברי האי דמשמתינן להו משום כפרה היא על שעברנו ולא משום דנהדר בן אלא מותר לחלל יו"ט בשביל המצוה וישב בנידוי משום כפרה עיי"ש. ואמרתי להסביר הדברים עפ"י מה דאמרינן בש"ס תענית (די"א) דהיושב בתענית נקרא חוטא והקשו התוס' דבב"ק משמע דלא נקרא חוטא ותירצו דוודאי הוי חוטא אלא דמ"מ המצוה שהוא עושה בתענית גדול יותר מהעבירה במה שמצער נפשו דוגמא לדבר במתענה תענית חלום בשבת דמצוה להתענות אפ"ה צריך למיתב תענית לתעניתו על שביטל עונג שבת אלא דמ"מ המצוה בתענית חלום גדול יותר מהעבירה במה שמתענה בשבת עיי"ש. וזה ג"כ הסברא בהא דסנהדרין דנהי דעושין עבירה בחילול יו"ט מ"מ המצוה שעושין בהקבורה סוברין שגדול יותר מעבירת החילול יו"ט אלא דכיון שיש עבירה בהחילול יו"ט משמתינן להו לכפרת העבירה כמו דמיתב תענית לתעניתו על שהתענה ת"ח בשבת וזה נכון מאוד. אמנם זה ניחא אי נימא שלא היו נוטלין שכר על זה ומצוה קעבדו אבל לפי מה דפרש"י שהיו נוטלין שכר א"כ האיך נימא דטעו לומר דמצוה קעבדו בחילול יו"ט הרי בנוטלין שכר לא קא עביד שים מצוה כדמוכח מרש"י סוכה כ"ה לענין העוסק במצוה דבכה"ג דנוטל שכר עליה לא מיקרי עוסק במצוה. וצ"ל דבאמת לא היו נוטלין רק שכר מועט ובכה"ג מיקרי עדיין עוסק במצוה כמ"ש המג"א בסימן ל"ח סק"ח. עכ"פ ש"מ דאין ליקח רק שכר מועט עבור זה וגם היתר התשב"ץ הוא רק משום שכר בטילה והרי אפי' בשכר רפואה מבואר ביו"ד סימן של"ח ס"ג דאסור להעלות בדמיהן יותר מן הראוי ע"ש כש"כ בזה ודוק היטב

וכל זה אמינא לענין נתינת ממון עבור מתעסקי המת אבל החבורה הנהוגה שגבאי החבורה אשר נעשה שר לסרוחים [עיין כתובות] חורץ משפט ממון עבור מקום הקבורה לא ידעתי כלל ענינו עפ"י הדין שיהי' בזה חיוב נתינת ממון כלל ובוודאי מדינא דאם היורשים ירצו לקוברו ברשות השייך ליחיד יכול בעל השדה לעכב עליו ואם יקברהו שם בע"כ אף דהמת גופא לא חטא מידי כי לא לקלים המרוץ ומה הו"ל למיעבד מ"מ גנאי גדול הוא לנפש הנפטר שיהי' נקבר בקבר הגזול. ובזה יבואר הא דאמרינן בש"ס ב"ב (ד' קי"א ע"ב) דילפינן דהבעל יורש את אשתו מדכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין לו לפנחס דלא הוי לאלעזר מלמד שנשא פנחס אשה ומתה וירשה ופריך דילמא פנחס זביני זבין גבעה זו ומשני דא"כ שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו עיי"ש. ולכאורה יקשה טובא דהרי גם אם נאמר דזבנה פנחס וחוזרת ביובל מ"מ בשעה שקבר לאלעזר שלו הוי והי' לו רשות לקוברו ואי משום דאח"כ חוזרת לבעליה ושייך לאחר ונמצא קבור בשדה אחר א"כ גם לדידן יקשה דאפי' אם היא של