תירוש ויצהר (שו"ת) צה

דר"י ומה שייכות לדריב"ל וכבר עמד בזה בצל"ח (הן אמת דבחידושיי תירצתי עפ"י מש"כ חו"ז הגאון בס' מעון הברכות שם דהיכי דאפשר בהיתר אין מצהב"ע לשמואל ועיין בפ"י סוכה (דף למ"ד) בהא דאבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול א"כ י"ל דזאת כוונת הגמ' להקשות דוקא לדריב"ל דמוקי בתרי הוי לי' א"כ אי אפשר בהיתר והוי מצהב"ע. דבשלמא לדידן נוכל לומר דהי' לו רק עבד אחד והי' אפשר בהיתר והוי שפיר התי' בגיטין מצוה שאני אבל לריב"ל הוי מצהב"ע ולזאת מדייק דבגיטין איתא מצוה שאני וכאן איתא לדבר מצוה שאני משום דאין זאת גמר התירוץ רק כל זאת בהמשך הגמ' קאי לקושיא והיינו חפצם להקשות שאין לתרץ כמו בגיטין דלדבר מצוה שאני דהא אכתי מצהב"ע הוא ויש לדחות זה והבן). ב) סתירת הסוגיות דבגיטין לא מקשה הגמ' מצהב"ע הוא ובברכות מקשינן. ג) יש לדקדק בלישנא דגמ' דבגיטין קאמר מצוה שאני ובברכות לדבר מצוה שאני, ד) מקשים על הרמב"ם פ"ט מה' עבדים דפסק דלמצוה מותר לשחרר והא בברכות איתא דרק במצוה דרבים

ויש לתרץ הכל בחדא מחתא דמה דהגמ' מקשה בברכות והיכי עביד הכי קאי על ריב"ל דתשעה ועבד מצטרפין וע"כ הוצרך לומר דר"א תרי הוי לי' ושיחרר חד ונפיק בחד וא"כ קשה להגמ' היכי עביד הכי בשלמא אי נאמר דעבד אינו מצטרף ולא הי' לר"א רק עבד אחד שפיר ולא יקשה היכי עביד הכי דהא נוכל לתרץ מצוה שאני דהא בשיחרורו נגמר מצוה וגוף השחרור מצוה הוא דתיכף בשחרורו נגמר המנין ולא יהי' מצהב"ע כסברת הר"ן וכקושית המג"א. אבל לריב"ל דהוצרך לומר דתרי הי' (עיין בס' שער יהודה ברכות (דף א' ע"ב) דפח"ח) וא"כ כל זמן דר"א לא שיחרר עבד אחד לא הי' השני יכול להצטרף דהא הי' שמונה אנשים ורק אחר דשיחרר לאחד שיהי' ט' אז נוכל להצטרף גם העבד השני להיות עשרה. א"כ העבד ששיחרר ר"א לא עשה בו המצוה דהשתא בשחרורו עדיין ליכא מצוה ושפיר קשה מצהב"ע הוא והמקשן מפרש קושיתו דהא בעת ששחרר הי' עבירה דאז לא הי' רק ט' ולא שייך לומר מצוה שאני וכסברת הר"ן דהא לא נעשה עמו המצוה ולכך דייק הגמ' בברכות לומר לדבר מצוה שאני ולא אמרו מצוה שאני דהא אין נגמר עמו המצוה דצריך עוד לצרף העבד השני וא"כ ניחא שיטת הרמב"ם דהא אנן דלא פסקינן כריב"ל ונוכל לאוקמי דחד הוי לי' לר"א ועמו נעשה המצוה דתשלום העשרה ותו לא קשה מצהב"ע הוא וכסברת הר"ן וכסוגית הש"ס בגיטין ולא נצרך מצוה דרבים שאני. (עתה בעת חוזרי על הדברים שנכתבו ממני בשנת תרמ"א. הביא לי אחד מתלמידיי ס' תפא"י על גיטין שם וראיתי אשר בגוף סברתי לחלק בין אי חד הוי לי' אז נגמר עמו המצוה. ובין אם נאמר דתרי הוי לי' אז לא נגמר עמו המצוה. הייתי בר גילו ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול ועיי"ש בביאור יותר)

עוד יש לתרץ סתירת הסוגיות דהא לכאורה קשה מה מקשה הש"ס בברכות מצהב"ע הוא הא עדל"ת וגם לאו הבא מכלל עשה מיקרי ל"ת לענין דחוי' עיין בהרשב"א כתובות (דף מ"ם) ועיין בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' ק"ן וא"כ לדעת הראשונים דר"א הי' צריך עשרה לקרות פ' זכור דהוא דאורייתא נימא עדל"ת ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' צ"ו שהקשה בכל מצהב"ע דנימא עדל"ת ותי' דהא דאמרינן מצהב"ע הוא באם אינם מתאחדים כל הכללים ודינים השייכים לעדל"ת עיי"ש וא"כ כאן י"ל דאין שייך לומר עדל"ת משום דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ולכך משני הגמ' מצוה דרבים שאני. הכוונה הוא דהא דעת השבלי הלקט סי' צ"ז הובא במגן אברהם סי' תמ"ו סק"ב דבמצוה דרבים עדל"ת ואין צריך להיות בעידנא. וזאת שייך דוקא בברכות אחר דהתרצן נקיט בלשונו לדבר מצוה שאני אבל בגיטין דקאמר מצוה שאני תו לא קשה מצהב"ע הוא דהא באמת י"ל עדל"ת ומיירי דהוי בעידנא כמו דאיתא בש"ס כתובות (דכ"ח) קראו רבו לעלות לתורה זהו שיחרורו ונוכל לומר דגם ר"א שיחרר עבדו באופן זה דקראו לתורה והוי בעידנא. וזה דווקא בגיטין דאיתא מצוה שאני משמע שהי' השיחרור עם המצוה. היינו עם קריאת פ' זכור. אבל בברכות איתא לדבר מצוה משמע דהשיחרור לא הי' עם המצוה גופא רק בענין אחר שיהי' משוחרר לדבר מצוה וא"כ לא הוי בעידנא ולא שייך עדל"ת ומקשה מצהב"ע הוא והבן

עוד יש לתרץ הא דאאעלה שיחרר לאליעזר ע"ד דאיתא בע"ז (דף י"ז ע"ב) אתיוה לר"א בן פרטא אמרו וכו' ומ"ט קא שבקית עבדך לחירות ופירש"י והן גזרו על כך לפי שהוא דת יהודית עכ"ל והוא פליאה דהא דת יהודית הוא שלא לשחרר ועובר בעשה. ומצאתי בתורת חיים שם שמפרש דדת יהודית הי' לשחררו לחייבו במצות עיי"ש ובשורש המצוה בחינוך משמ"ז. שוב ראיתי בזה בס' יד שאול יו"ד סי' רס"ז שעמד בזה וכ' דמותר ללמדו תורה. וא"כ אאע"ה שלמד אותו תורה כדאיתא יומא (דכ"ח) שהיה דולה ומשקה מתורת רבו וכו' אולי הותר לו לשחרר. אך צ"ע בהא דטבי עבדו של ר"ג עיין ב"ק (דע"ד) ובסוכה (ד"כ) ועיין בס' זכרון יעקב פ' חיי וביו"ד סי' רס"ז בהא דאסור ללמד את עבדו תורה. ויש להאריך בזה: והנני ידידו מחו' ש"ב אוה"נ ודו"ש. סימן לד

בשם ה' יום ב' דחנוכה תרס"א פלונסק

כבוד ידינ"פ הרב הגאון מ' בן ציון אברהם קואינקה בעה"ק ירושלים תובב"א

בטובו יתן מקום ב "המאסף את מכתבי זה מראש ועד סוף. ואף כי מכתבי זה הוא דברים פשוטים עכ"פ ראויים רדפום שיהיה נזכר דברים עתיקים מפנקם הקהל

א) נשאלתי מעיר אחת מגליל זה איך להתנהג בקבורת מת ילד הנולד עם שינים. וזאת אשר השבתי. הנני להעתיק לכם מה שמצאתי כתוב בפנקס החברה קדושה דפה עירנו בענין כזה בזה"ל: תכתב זאת בעט ברזל ועופרת לזכרון עולם למען יעמוד ימים רבים למשמרת. מי שיולד עם שינים שקורין ציין שהיה כתוב בפנקס מחברתינו הקדושה איך להתנהג עם קבורתו בהסכמת הרב המאוה"ג מו"ה אשר קמן אב"ד מווישענראד אבל בעו"ה בעת השריפה אשר שרף ד' פה את כל בתינו נשרף גם הפנקס והנה זה שלשה שנים אשר הביאו ילד מכפר ואמרו לנו כי נולד עם שינים. ושאלנו את בני החברה אם המה זוכרים היטב מה שהיה כתוב בפנקס. והנה זה אומר בכה וזה אומר בכה ושלחנו להערים אשר סביבותינו אם המה יודעים מה לעשות והשיבו כי אינם יודעים מאומה. אבל הרב הישיש מו"ה משולם פייבש ראב"ד מווישענראד השיב לנו כפי העתקה פה אות באות ובוודאי עשו הגבאים שהיו בימים ההם כפי הכתוב. והנה היום יום דלמטה הובא לפה נפל מגביר מו"ה שמואל פרץ בן הרב הגביר ר' זלמן פוזנר מקאתער ובעת טהרתו מצאו המתעסקים שיש לו ארבעה שינים. ושוב לא נזכר עוד מה לעשות אבל נמצא ת"י המכתב מהרב הנ"ל. והלכתי עם המכתב להרב המגיד דפה עם הישיש מו"ה חיים דיין דפה והסכימו למכתב הנ"ל. ואמרתי תיכף להעתיק בפנקס המכתב אות באות גם מה לעשות להנפל הזה בהסכמת הרב מווישעגראד והרב מו"ה חיים דיין דפה: