תירוש ויצהר (שו"ת) צד

אך יש לעיין איך שיחרר אאע"ה לאליעזר הא המשחרר עבדו עובר בעשה כמבואר בברכות (דמ"ז ע"ב) ולדעת הרמב"ם דמנאו בס' המצות רל"ה לעשה גמור מדאורייתא וכן בחינוך מ' שמ"ז ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכ"ז, איברא דדעת הר"ן והריטב"א גיטין (דל"ח ע"ב) דאין זאת עשה גמור והוי כדרבנן ועיין בס' עין זוכר מערכת ע' אות כ"ג. ולדעתם נראה לי ליישב קושית הגאון מהר"י אבד"ק אה"ו זי"ע בשו"ת נוב"י מה"ק חאע"ז סי' ע"ו לדעת התוס' ב"מ (דף יו"ד ע"ב) דאם אשלד"ע המעשה בטל א"כ בהאומר תן שיחרור זה לעבדי לא יחזור. הא אסור לשחרר ועובר בעשה א"כ אשלד"ע והגט שיחרור בטל ועיין בקצה"ח סי' קפ"ב אכן אם נאמר דאין אסור רק מדרבנן ניחא דהא בעבירה דרבנן יש שלד"ע עיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קט"ז ובס' שושנת העמקים כלל יו"ד ובמשל"מ פ"ב מה' רוצח. וכן יש ליישב קושית האחרונים בהא דתן שיחרור דנימא אי עביד לא מהני ולשיטת הר"ן והריטב"א ניחא דהא בעבירה דרבנן אי עביד מהני עיין בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ו'. ועיין בשו"ת זקיני רבן ומאורן של ישראל מהר"י מינץ סי' ה' (והארכתי בד"ק בתשובה בענין מינקת). עכ"פ בין כה וכה קשה איך שיחררו אאע"ה הא איתא (יומא דף כ"ח ע"ב) קיים אאע"ה כל התורה אפי' עירובי תבשילין ועיין בתנחומא פ' לך (א' י"א) תנחומא בהר ב' זוה"ק תצא דרע"ו ובר"ר פמ"ט. ובבר"ר פ"ש הגיר' אפילו עירובי חצירות. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' צ"ד ובס' האשכול ח"א סי' יו"ד מביאים דברי חז"ל בגירסא אפי' עירובי תחומין ועיין במדרש תהלים מ"א

ונלענ"ד ליישב לסברת הרשב"א גיטין (דף ל"ח) דהא דהמשחרר עבדו עובר בעשה היינו בחנם אבל עבור גמילת טובה מותר לשחרר ועיין בהה"מ פ"ט מה' זכי' ומתנה ועיין בקצה"ח סי' קפ"ב סק"ב ובשו"ת בנין ציון החדשות סי' קל"ה ולסברת הרשב"א נראה דכיוונו בתוס' גיטין (דף י"א ע"ב) ד"ה שמ"מ וכו' ואי חשיב משום דעביד לי' נייח נפשיה וכו' וכ"כ שם הר"ת בתוס' ד"ה כל דבמתנה לא הוי תן כזכי ושיחרור הוי חוב כמלוה ואמרי' בה תן כזכי דאי לאו דעביד לי' נייח נפשיה לא הוה משחרר לי' והוה כחוב עיי"ש. ובפ"י שם הקשה הא גם במתנה אמרינן אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' אבל לדברינו ניחא דסברת התוס' כהרשב"א דאי לא נאמר דעביד לי' נייח נפשי' הי' איסור דלעולם בהם תעבודו וא"כ חזקה גדולה שעביד לי' נייחא וזאת דקדקו בתוס' שם רוצה הוא שיהי' ב"ח בכך והיינו שלא לעבור האיסור והבן וא"כ י"ל דלזאת כיוון בפרקי דר"א שכ' וכשגמל חסד עם יצחק הוציאו לחירות היינו עבור הגמילת טובה הותר לו לשחרר. ועי' מגילה (דכ"ו ע"ב). ותפא"י עדיות (פ"ב מ"ט)

עוד יש לומר הא דשיחרר אאע"ה לאליעזר עפ"י דעת הר"ן גיטין שם בשם י"מ שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום לא תחנם והיכי דמשחררו לצורך עצמו מותר א"כ א"א דשיחררו כדי שיהי' שליח לקדש תו ליכא איסור. והנה עיין בב"ק (דף ע"ד ע"ב) מעשה בר"ג שסימא לעבדו והי' שמח מצאו לר"י א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות וכו' א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים. ובירושלמי כתובות פ"ג דייק מזה דמודה בקנס פטור אף לצי"ש דאל"כ הי' יכול ר"ג לשחררו לצי"ש ועיי"ש בש"מ. והנה בשער המלך פ"ה מה' עבדים ה"ז הקשה דלמא באמת חייב לצי"ש ובר"ג שאני דיש איסור בהשיחרור דלעולם ב"ח עיי"ש אבל לסברת הר"ן ניחא דהא אי אמרת דחייב לצי"ש א"כ הותר לו לשחרר דהא הוי לצורך עצמו כנ"ל ועי' בס' שפת אמת חיי (דמ"ח ע"א)

איברא דלכאורה קשה על הר"ן בשם י"מ מש"ס ב"ב (דף י"ג ע"ב) בדין חצר שאין בו דין חלוקה ואמר אחד לחבירו טול אתה כשיעור חלוקה ואני אטול הפחות דסובר ת"ק שומעין לו ורשב"ג סובר דאין שומעין לו וטעם רשב"ג דאי במתנה לא ניחא לי' דכתיב שונא מתנות יחי'. והנה הרמב"ם ז"ל והרי"ף בשם רבוותא קמאי פוסקים כרשב"ג ועיין בסמ"ע חו"מ סי' קע"א ס"י שכ' דטעמא דת"ק דס"ל דלית בזה משום שונא מתנות יחי' כיון דחבירו נותן לו יותר משום טובת עצמו ולאו מתנה הוא עיי"ש וא"כ רשב"ג סובר דאף בכוונתו טובת עצמו אפ"ה טובת המקבל מיקרי מתנה כיון שבין כך המקבל מתנה נהנה וא"כ ליתא לכאורה לסברת הר"ן דמכוין לטובת עצמו אינו בגדר חנינה. אכן יש ליישב זאת דהנה המפורשים הקשו עוד על הר"ן מש"ס ע"ז (דס"ד ע"א) דקאמר הגמ' מדר' יהודא נשמע לר"ע לאו מי אמר ר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי לר"ע נמי אע"ג דמקיים בכלאים לוקה למעוטי תיפלה ש"ד וקשה מה ענין זל"ז בשלמא דר"י אתי שפיר כיון דעביד למעוטי תיפלה תו אינו נותן להם מתנת חנם דהו"ל כמוכרו לו והוי לטובת עצמו משא"כ במקיים כלאים לא שייך זה וכו' עיי"ש קושי' זו בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' שכ"ב ובשו"ת רע"א סי' קצ"ד ובס' באר יעקב יו"ד סי' רס"ז ובשו"ת מהר"י אסאד ח"ב סי' ס"א ובשו"ת כתב סופר ח"ב חיו"ד סי' קע"ד. והנה בחידושיי תירצתי קושיותם דיש לומר דכל סברת הר"ן הוא דאם הוא מכוין לטובת עצמו אין עוד איסור משום דאינו מכוין לטובת העבד וזאת הוא רק באם נאמר דבר שאינו מתכוין מותר כר"ש. אבל לר' יהודא דסובר דשא"מ אסור א"כ אף דאינו מתכוין לטובת העבד אסור והעשה דלעולם ב"ת יהי' גם באופן שמתכוין לטובת עצמו. וא"כ שם בש"ס ע"ז דקאי הגמ' לר' יהודא שסובר דשא"מ אסור א"כ לא שייך לשיטתו סברת הר"ן. ועכ"ז באם למעוטי בתיפלה מותר ממילא נשמע לר"ע דמשום מיעוטי בתפלה מותר בכלאים והבן. והנה ראיתי בשו"ת כ"ס חאו"ח סי' ס"א שמיישב קושי' זו באופן נחמד בשים לב במ"ש הר"ן בטעמא דלעולם ב"ת משום לא תחנם בנכרי וצ"ע הא מיד שנותן שחרורו בידו מתהפך מעבד לישראל ואז כששבת בר ישראל נהנה וברגע שהוא עבד אין לו תועלת והנאה ושאני גבי נכרי שנהנה ממתנה זו בגיותו וצ"ל עצמו שמשחררו כדי שלא יהי' עבד רחמנותו עליו בעודו עבד וזה מביאו לתת לו גט שחרור זה עצמו הוא משום לא תחנם שלא יחונן אותו בעוד שהוא עבד כיון שאם יניחו כמו שהי' עבד לאדונו משועבד לעבדו ולכך אסור הגם כששבת כבר ישראל הוא ואחר הוצאה זו אומר אני מש"ה כשמשחרר אותו להנאת עצמו ליכא משום לא תחנם משום דאז כשנהנה כבר ישראל הוא וליכא רק משום דמרחם לגוף זה שהוא עכשיו עבד ובכה"ג אינו עושה משום רחמנותו עליו. ולפי"ז לא קשה מש"ס ע"ז דשם בנכרי גם אם עושה כדי לקיים מצוה למעוטי בתפלה סוף כ"ס נהנה העכו"ם ממת"ח וזה אסרה תורה אע"ג דהתחלתו הי' לטובת ולהנאת עצמו ואמת נכון הדבר עכ"ל הזהב. וא"כ מיושב גם מהא דב"ב דדוקא בעבד משום דהחנינה שנצמח לו הוא בהיותו כבר בר ישראל ומה גם דהרשב"א הקשה מגר תושב דמותר לחונן מכש"כ לעבד ובפרט בעת שיקבל הטובה כבר אינו עבד. ורק מטעם ההתחלה שפיר מועיל באם הענין נצמח לטובת עצמו. משא"כ שם דהוא שונא מתנות ומקבל הנאה וטובה בעת שהוא שונא מתנות. א"כ אף דנצמח הענין משום טובת עצמו מ"מ הוי הנאה למקבל מתנה שהוא שונא מתנות והבן

אכן גוף דברי הר"ן צ"ע מש"ס ברכות (דמ"ז) דאיתא שם אמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר"א וכו' ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי וכו' לדבר מצוה שאני מצהב"ע הוא מצוה דרבים שאני ולדברי הר"ן הא אחר דמשני מצוה שאני תו ליכא עבירה וכן הקשה במג"א סי' צ' סק"ל ובטורי אבן חגיגה (ד"ב) ובמחנה אפרים חי' הרי"ף דף תקע"ד ועיין בס' ברכי יוסף או"ח סי' א'. ולתרץ זאת יש לומר בהקדם מה שיש עוד לדקדק בסוגיא זו. א) דמאי שייך כאן בברכות להקשות והיכי עביד הרי דזה הוא קושי' על מימרא