תירוש ויצהר (שו"ת) צב

ניתנו בר"ה (דכ"ח) בהא דשופר של שלמים וא"כ מה פירכא היא זו מה למזון שכן נהנה והרי גם בתורה נהנה דהרי ר' יהודה לשיטתו מלה"נ עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דבאמת לפי המסקנא דרבא מפרש בהא דר' יהודה דסובר מללה"נ וגם בשופר של שלמים יצא. וא"כ בברכות דקאי לר' יהודה דהמשחרר עבדו עובר בעשה שפיר מקשה מצהב"ע דלא שייך לומר סברת הר"ן בשם י"מ דהוי טובת עצמו דהא מצות לאו להנות ניתנו אליבא דר' יהודה ומיושב קושית המג"א הנ"ל. אבל בגיטין דקאי אליבא דשמואל דסובר מלה"נ. דהא בתוס' שבת (דפ"ח ע"א) הקשו לשמואל דדריש קימו וקבלו על הא דאסתר ברוה"ק נאמרה א"כ איכא פירכא דצריך קרא על דהדר קבלוהו בימי אחשורוש. ולענד"נ עפ"י קושיות המפורשים בהא דמודעה רבה לאורייתא הא תלוי' וזבין זבוני' זבוני ותי' הר"ש אלגזי הובא בס' אפריון פ' יתרו דלא הוי תלוי' וזבין משום דמללה"נ ושכר מצוה בה"ע ליכא. ולכך י"ל דשמואל דדריש מהא דקימו וקבלו דאסתר ברוה"ק נאמרה משום דלא הוצרך לתרץ כרבא דהדר קבלוהו בימי אחשורוש משום דממילא לא קשה הא דמודעה רבה דהא הוי תלוי' וזבין, משום דסובר מלה"נ וליתא אליבי' דשמואל תירוצו של הר"ש אלגזי הנ"ל וא"כ לכך לא מקשה הגמ' בגיטין מצהב"ע הוא די"ל כקושי' המגן אברהם וכשיטת הר"ן בשם י"מ דמשום מצוה הוי טובת עצמו דמלה"נ ולא הוי עבירה כלל עכת"ד שם בת"ת שנת תרנ"ז סי' י"ט

ח) ועוד נלע"ד לתרץ בעזהי"ת בהקדם מש"כ חו"ז הגאון בס' מעון הברכות שם בתוס' ד"ה מצוה דרבים וז"ל ועפ"ז עלה בידי ליישב קושי' חמורה שהובא לעיל בחידושיי מה דלא פריך בגיטין מצהב"ע ונראה בהקדם לדקדק עוד דהא בברכות פריך אדר' יהודה ושם פריך אדשמואל וא"כ י"ל דחדא מתורצת בחברתה כיון דפריך בגיטין אדשמואל ושמואל ס"ל במס' סוכה ר"פ לולב הגזול דלא חיישינן למצהב"ע מש"ה סגי שם בשינוי' זו לחוד לדבר מצוה שאני כיון דלא חייש למצהב"ע. אפס לכאורה יש לסתור למ"ש תוס' שם בסוכה דשמואל דוקא במצוה דרבנן לא חייש למצהב"ע אכתי קשה הכא להסוברים תפלה דאורייתא וכו' עיי"ש. ובאמת כד הוינא טליא רציתי לתרץ כן ומצאתי כדרך זה בסוף שו"ת נוב"י מהד"ק מחתן המחבר ז"ל ועתה נראה לי ליישב עפ"י הקדמה זו. וגם יהיה מיושב קושית המג"א סי' צ' הנ"ל על הר"ן בשם י"מ דטעם לעולם ב"ת משום לא תחנם ובמקום מצוה דעושה לטובת עצמו ליכא עבירה ומאי הקשה הגמ' בברכות מצהב"ע הוא לכן נראה דלכאורה קשה על סברת הר"ן שכ' דאם עושה בשביל המצוה הוי כעושה טובת עצמו ולא משום חנינה דעבד והלא באם לא ישחרר אותו ג"כ אית לי' מצוה דלעולם בהם תעבודו ומה נפ"מ לי' בהשחרור וכן הקשה בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' שכ"ב וכ' על סברת הר"ן ועל קושית המג"א דמ"מ אי לאו דהוי, מצוה דרבים הי' ניכר שהוא עושה לטובת העבד. דאל"ה מאי אולמא דהאי מ"ע מהאי מ"ע דאי יהי' משחררו יהי' מקיים עשה דתפלה בציבור וכו' ואי יהי' בשוא"ת משום לעולם בהם תעבודו ג"כ יקיים מ"ע. וע"כ רוצה בתקנת העבד והו"ל מצהב"ע ולכך מתרץ הגמ' מצוה דרבים שאני דיש יתרון בשחרור שיהי' מצוה דרבים ולכך חשיב טובת עצמו ע"ש. וראיתי בס' ברכת ראש שם שמביא סברת הר"ן בשם י"מ וכתב ג"כ להקשות כן ותירץ כעין דאיתא בחולין (דקמ"א) דעשה הקל קדמה מפני עשה החמורה וה"נ הכא כיון דהאי עשה דתעבודו בא מכח ל"ת דלא תחנם וכיון דעדל"ת כש"כ האי עשה אם אינו עושה משום חנינה. אבל למצוה דרבנן י"ל דעשה דקרא עדיף כיון דס"ס מגיע מזה להעבד חנינה דבלא"ה שדי בה הרשב"א נרגא על סברא זו דהא מותר ליתן לגר תושב וכ"ש לעבד. אך למש"כ י"ל דלא אמר הר"ן זה אלא כלפי עשה אחרת דזו קילא דנפדית בכסף ש"מ דטעמא דחנינה פתיך בי' והבו דלא לוסיף עלה למצוה דרבנן עכ"ל. היוצא מדבריהם דהר"ן אמר סברתו רק באם ע"י השחרור יעשה מצוה דאורייתא אבל לא באם יעשה מצוה דרבנן דמה אולמא דהאי מצוה מהאי מצוה דלעולם בהם תעבודו. והנה הרא"ש בברכות פ"ז סי' כ' כתב להקשות על הבה"ג שסובר שאם נקבר לאדם מת ביו"ט אחרון של חג שהוא מדרבנן דאתי אבלות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי עשה דרבים שמחת הרגל והקשה מהא דר"א דמשמע דעשה דרבים דרבנן דחי עשה דלעולם ב"ת. דר"א שחרר אף למצוה דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מה"ת דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מה"ת דמשמע דבכל ענין איירי עיי"ש וא"כ הכל ניחא. ולפי התוס' סוכה (דף ל' ע"א) בהא דאבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דשמואל לא חייש במצוה דרבנן למצהב"ע. אבל רב יהודה סובר גם במצוה דרבנן מצהב"ע אינו יוצא כמבואר בסוף שו"ת נוב"י מה"ק מתוס' נדרים (דף י'). ועתה עולה יפה דבברכות מקשה הגמ' מצהב"ע כיון דקאי על רב יהודה והוי מצהב"ע. דהא ליכא למימר כסברת הר"ן בשם י"מ וכמו שהקשה המג"א דהא שם מיירי אף לענין דרבנן כדברי הרא"ש ז"ל ובמצוה דרבנן לא אמר הר"ן סברתו כנ"ל דמאי אולמא האי מצוה ממ"ע דלעולם בה"ת. אבל בגיטין ממה נפשך לא קשה הא דמצהב"ע דאם נאמר דר"א שיחרר עבדו למצוה דרבנן א"כ אליבא דשמואל לא חייש במצוה דרבנן למצהב"ע. ואם נאמר דר"א שיחרר למצוה דאורייתא א"כ שוב איכא סברת הר"ן בשם י"מ דאם עושה לקיים מ"ע דאורייתא ליכא עבירה כלל משום דעושה לטובת עצמו ולא משום חנינה דעבד. ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם בפ"ט מה' עבדים ה"ו שכ' דבמקום מצוה מותר לשחרר והקשה שם הלח"מ מסוגיית הש"ס דברכות דדוקא במצוה דרבים מותר וכבר האריך בזה לתמוה בס' באר יעקב יו"ד סי' רס"ז גם הש"ע שם. אכן לדברינו ניחא דהא הרמב"ם לשיטתו דפסק כשמואל דביו"ט שני יוצא בגזול וסובר דבמצוה דרבנן לא חיישינן למצהב"ע. א"כ לא קשה כלל קושית הגמ' דברכות מצהב"ע הוא דשם קאי רק לרב יהודה. אבל הרמב"ם דסובר כשמואל בסוכה א"כ סוגיית הש"ס דגיטין סייעתא לדידי'. דלא מקשה מצהב"ע ולא נצרך לאוקמי משום מצוה דרבים.. ומיושב גם מה שהקשו על הרמב"ם דפסק כשמואל בהא דיו"ט שני יוצא בגזול והא קיי"ל דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ולדברינו ניחא דסוגיא דגיטין מסייע לי' לשמואל דלא הקשה מצהב"ע הוא כנ"ל. ובדרך זה ישבתי במק"א שיטת הרמב"ם בפ"ו מה' חמץ ומצה שפסק דא"י במצה של טבל ותמהו עליו מסוגיא דפסחים (דף ל"ה) דאמרינן שם דא"י בשל טבל דאתי' כר"ש דס"ל אאחע"א ואין בו משום ב"ת חמץ אלא בב"ת טבל ורבינו הרמב"ם דפסק כרבנן דאיסור חל על איסור בכולל שפיר יוצא בטבל ואמאי פסק דא"י בטבל. ולהנ"ל ניחא דהנה בתוס' סוכה (דף ל' ע"א) הקשו למה לי משום דכל שישנו משום ב"ת חמץ הא בלא זה אין יוצאין במצה של טבל משום דהוי מצהב"ע. וראיתי בצל"ח פסחים שם שתירץ עפ"י שיטת הסוברים דבמצוה דרבנן לית לן בה באם היא מצהב"ע ורב אחא בר יעקב סובר בפסחים (דק"כ ע"א) דמצה בזה"ז דרבנן וכן רב ששת דהוא מרא דשמעתא דמוקי הא דאין יוצאין במצה של טבל אליבא דר"ש דאאחע"א משום דרב ששת סובר בפסחים (דקט"ז) דמצה בזמן הזה דרבנן ולא הוי מצהב"ע. אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר בפ"ו מה' חו"מ דמצה בזה"ז דאורייתא לכן אף דסובר אחע"א בכולל מ"מ איו יוצאין