תירוש ויצהר (שו"ת) צא

בהם תעבודו משום צד חירות שבו עיי"ש וקשה מסוגיא דש"ס גיטין (דף ל"ח) דמקשה הגמ' ואביי משום איסורא לא מחצי' שפחה וחב"ח ולפי דברי הרשב"א אין ראי' כלל משם דהא לא הי' איסור בשחרורה דלא שייך בח"ש בהם תעבודו מצד חירות שבה. והנה כבר נודע קושיא זו בספרי האחרונים וכל אחד תירץ באופנים שונים עיין במנחת חינוך מצוה שמ"ז שמביא קושי' זו בשם דודי זקיני הגה"ק מו"ה צבי הירש הלוי איש הורוויץ אבד"ק פ"פ דמיין בעהמח"ס מחנה לוי (בנו של זקיני הגה"ק בעל הפלאה זי"ע) ועיין מה שתירץ דודי זקיני הגה"ק מלייפניק בשו"ת עטרת חכמים חאע"ז סי' ל"א (אשר יצא בדפוס ע"י חותני נ"י) ועיין בשו"ת חתם סופר ח"ב חאע"ז סי' קנ"א ובחידושי חתם סופר גיטין (דל"ח) ובשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קס"ז ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ס"ב. ובס' לימודי ה' לימוד ב'. ובס' אמרי בינה בגיטין (דמ"א) ובס' זכרון שמואל גיטין (דל"ח) ובשו"ת ארץ צבי חחו"מ סי' י"ח ובשו"ת אבני צדק חאו"ח סי' ק"ח ובשו"ת שואל ומשיב מה"ד ח"ג סי' כ"ג

ולעד"נ לתרץ די"ל דסברת הרשב"א הוא כמש"כ הר"ן בגיטין (דל"ח) בשם יש מפרשים דכל איסור דשחרור הוא משום לא תחנם ואם עושה לטובת עצמו כמו ר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום דאינו עושה משום חנינה דעבד. וא"כ י"ל דבחצי בן חורין אין עוד איסור דלא תחנם משום צד חירות שבו. וכעין שהקשה הרשב"א על סברת הי"מ שבהר"ן מגר תושב דמותר לתת לו מתנה. והנה בס' באר יעקב ליו"ד סי' רס"ז כתב דרבינא ואביי בההיא אמתא דהוות בפומבדיתא פליגי בסברת הר"ן בשם י"מ. ואביי סובר דאף שאינו עושה משום חנינה דעבד ג"כ איכא עשה דלעולם בהם תעבודו וכ"כ בחידושי חתם סופר גיטין שם בהא דרבינא ואביי ועיין בטורי אבן ריש חגיגה וא"כ לאביי לשיטתו שפיר מקשה הגמ' מהא דחציה שפחה וחב"ח דאליבא דאביי ליתא לסברת הרשב"א דשבת הנ"ל ופשוט

ו) שם מיתיבי מעשה בר' אליעזר וכו' ושחרר עבדו והשלימו לעשרה מצוה שאני והקשו המפרשים מהא דאיתא בש"ס ברכות (דף מ"ז ע"ב) מעשה בר"א וכו' והאר"י המשחרר עבדו עובר בעשה לדבר מצוה שאני מצהב"ע היא מצוה דרבים שאני עיי"ש. והתם אחר דמשני הגמרא דר"א למצוה הוא דעביד מקשה הגמרא מצהב"ע היא. וכאן אחר דמשני מצוה שאני לא מקשה הגמ' מידי. ולולא דמסתפינא הייתי אומר ע"ד החידוד פי' חדש בהקדם מה שיש עוד לדקדק דכאן בגיטין איתא מצוה שאני ושם בברכות איתא לדבר מצוה שאני לכן יש לומר דהנה בצל"ח ברכות שם ד"ה והיכי עביד הכי וכו' כתב וז"ל לכאורה קושיא זו אינה ענין לשמעתין כלל והיא קושיא לעצמה מעובדא דר"א על מימרא דרב יהודה ואף שאורחא דש"ס להקשות גם על דבר שהובא כאן אגב גררא מ"מ הוה ליה למימר גופא מעשה בר"א וכו' והיכי עביד הכי וכו' אבל כיון דלא מרשים בלשון גופא משמע דשייך להאי דלעיל דמשני תרי אצטריכו ליה ונראה דשפיר שייך להא דבל"ז איכא למימר דהאי עבד ששחררו ר"א מיירי שהיה חציו עבד וחציו ב"ח ועל כן הי' רשאי לשחררו שהרי אפילו כופין את רבו לשחררו לאחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש כמפורש בגיטין (דמ"א) וכיון שבלא"ה הי' חייב לשחררו ולכן מיהר לשחררו קודם התפלה כדי לצרפו לעשרה אלא דעל זה קשה מאי קמ"ל במעשה הזה ואמנם הי' מקום לומר דהא גופא קמ"ל שחררו אין לא שחררו לא ולאפוקי מדריב"ל דאמר תשעה ועבד מצטרפין אבל השתא דמשני דר"א לא אתי לאפוקי מדריב"ל אלא דתרי איצטריכי ליה וכו' וא"כ אי איירי בחציו עבד וחציו ב"ח אין כאן שום חידוש ומאי קמ"ל במעשה הזה ואין לומר דהיא נופא קמ"ל דדוקא חד מצטרף אבל תרי לא מצטרפי מדהוצרך למהר ולשחרר חד קודם התפלה דא"כ עיקר חסר מן הספר שהרי לא הוזכר במעשה הזה כמה היו צריכי ליה והרי איכא למימר דגם תרי מצטרפי ותלת איצטריכו ליה וכו' אלא ודאי שלא הי' חציו ב"ח והיא גופא קמ"ל זהירתו של ר"א במצות ששחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה ושפיר מקשה והיכי עביד וכו'. ובגיטין דמקשה אמימרא דר"י מהך מעשה דר"א וכו' שם כבר ידע מימרא דריב"ל כאן דעבד מצטרף וממסקנא דכאן דתרי איצטריכו ליה ולכן שפיר הקשה וכו' עיי"ש ועיין לדו"ז בשו"ת עטרת חכמים חאע"ז סי' ל"א שדרך בדרך זה בהקדם קושיות הצל"ח דדילמא מיירי בח"ע וחב"ח. ולעד"נ דאפשר לומר דדוקא בברכות דקאי אליבא דריב"ל דסובר דעבד מצטרף א"כ אין לומר דמיירי הא דר"א בח"ע וחב"ח דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל במעשה דר"א. אבל בגיטין הי' סוגיית הגמ' דר"א רק חד הוי לי' ושחרר אותו. ובאמת נוכל לתרץ דהי' ח"ע וחב"ח והא גופא קמ"ל דעבד אינו מצטרף ודלא כריב"ל וכמו שהי' ההו"א דהצל"ח וכן ראיתי בס' ברכת ראש ברכות שם דמוקי סוגיית הש"ס דגיטין לפי המסקנא דנדחה דינו דריב"ל כמ"ש הרי"ף דעבד אינו מצטרף ומזה ראיה לשיטת הרי"ף דדחה דין דריב"ל מהלכה מדהדר בי' הש"ס בגיטין לתרץ בע"א עיי"ש עפ"י דרכו. ולפי"ז מיושב שפיר דבברכות דמתרץ הגמ' לדבר מצוה שאני היינו שר"א הי' צריך להעבד שיהי' משוחרר לדבר מצוה דתפלה והיינו לדבר מצוה דר"א לכן שפיר מקשה הגמ' מצהב"ע היא. אבל בגיטין די"ל דמיירי בח"ע וחב"ח דמותר לשחררו משום פו"ר ומצוה דעבד א"כ שוב לא קשה מצהב"ע היא. וי"ל דזאת באמת כוונת הגמ' בגיטין דמתרץ מצוה שאני היינו שהי' בח"ע וחב"ח דמשום מצוה דעבד אין איסור בהשחרור וכמו שהקשה הצל"ח דנוכל לתרץ כן. ורק שם בברכות דקאי לריב"ל דעבד מצטרף א"כ אין לתרץ בח"ע וחב"ח ומשום מצוה דעבד. משום דהי' קשה פשיטא מאי קמ"ל. אבל בגיטין די"ל דמיירי שהי' לר"א רק עבד אחד והא גופא קמ"ל דעבד אינו מצטרף ומיירי בח"ע וחב"ח ומצוה דעבד שאני ולכך לא קאמר לדבר מצוה. אכן אין לחדש פירושים חדשים אם כי דברי בנוים ממש כדברי הצל"ח ז"ל

ז) והנה בשנה זו נדפס בשמי תירוץ על סתירת הסוגיות בס' תל תלפיות סי' י"ט ותוכן דברי שם הוא דהנה שיטת הר"ן בגיטין בשם י"מ דכוונת תי' הגמ' מצוה שאני דכל איסור דשחרור הוא משום לא תחנם. ובמקום מצוה שעושה לטובת עצמו ולא משום חנינה לעבד ליכא עשה כלל. והנה המג"א סי' צ' הקשה מש"ס ברכות הנ"ל דמקשה הגמ' מצהב"ע. ולסברת הי"מ ליכא עבירה כלל במקום שעושה לצורך מצוה. אכן בשו"ת ארץ צבי סי' למ"ד חידש דזה תלי' בהא דמללה"נ דאם נאמר מללה"נ אז ל"ש לומר דלמצוה הוי הנאת עצמו ושוב הוי חנינה והנאה לעבד וסברת הר"ן בשם י"מ הוא רק אם נאמר מצות ליהנות ניתנו ושפיר נחשב במקום מצוה הנאת עצמו ולא משום חנינה והנאה דעבד עיי"ש מילתא בטעמא. והנה חמי זקיני הגאון אבד"ק קעמפנא בספר מעון הברכות שם דקדק דבברכות איתא אמר ר' יהודה המשחרר עבדו עובר בעשה ובגיטין איתא הגרסא אמר ר"י אמר שמואל עיי"ש. והנה בתוס' ר"ה (דכ"ח ע"א) הקשו מדר' יהודה אדר' יהודה דמ"ש בשופר של שלמים לא יצא ובשופר של ע"ז סובר דיצא משום דמללה"נ ותי' שם הבעה"מ דבאמת סובר ר' יהודה מללה"נ והא דאמר רבא שם אחד זה ואחד זה יצא אליבא דר' יהודה קאמר לה היינו דר"י סובר כן דגם בשלמים יצא כמו שבאמת סובר כן בשופר של ע"ז. ועפ"י שיטת הבעה"מ תירצתי בחידושי לברכות(דף כ"א ע"א) הא דאיתא שם אמר ר' יהודה מנין לבהמ"ז לאחריו וכו' איכא למפרך מה למזון שכן נהנה. וראיתי בס' ברכת דוד שם שהקשה הא ר' יהודה אית ליה מצות להנות