תירוש ויצהר (שו"ת) ט

ממשו דאורייתא ולא בטיל חד בתרי דשאני בב"ח דמדינא הוא דלא בטיל כלל דכ"א בפ"ע היתר הוא ולא שייך ביטול ומה שצריך דוקא נתינת טעם הוא גזירת הכ' דרק בישול אסרה תורה וכ"ז שלא נתן טעם אין בו איסור בב"ח וכמש"כ הש"ך יו"ד סי' רצ"ט עיי"ש. וא"כ שפיר הק' אביי אי חידוש הוא היינו כנ"ל דכ"א בפ"ע שרי ולכן בב"ח טכ"ע ולא בטיל משום דכ"א בפ"ע שרי ושניהם יחד נעשו גוף האיסור א"כ אע"ג דליכא נו"ט נמי כיון דבדבר שכ"א בפ"ע שרי ונעשו עצם של איסור לא שייך ביטול כלל ואף כי ליכא טעמו יאסור אלא ע"כ דלא הוי חידוש והוא משום דגם בכלאים הוי כן דכ"א בפ"ע שרי ושניהם יחד נאסרו וא"כ כיון דנמצא כן בענינים הרבה שחפץ הקב"ה הי' לאסור אף דברים שבפ"ע כל א' שרי א"כ באמת לא נימא כהסברא מתוס' והרא"ש ע"ז הנ"ל שיהי' חילוק בעניני ביטול בין דברים שבפ"ע אסורים ובין דברים שכ"א בפ"ע שרי וע"ז תי' רבא דרך בישול אסרה תורה היינו לעולם דהוי חידוש כנ"ל כסברת התוס' והרא"ש. ואי דיהי' אסור אף דליכא נו"ט ז"א משום דדרך בישול אסרה תורה כסברת התוס' והרא"ש ע"ז שתירצו הא דבב"ח בטל משום דכל עוד שאינו נו"ט לא מיקרי בב"ח כנ"ל. ולפי"ז מיושב קושית הראש יוסף מה שבתוס' פסחים הניחו בתימא התינח לרבא וכאן כ' דאביי קבלה מרבא שדחה לו וחזר בו ע"ש ד"ה מבשר. ולדברינו ניחא דדוקא בגוף הדין קיבל אביי מרבא שאין ללמוד מבב"ח משום דדרך בישול אסרה תורה וכנ"ל דהיינו משום דלא שייך ביטול בדברים דכ"א בפ"ע שרי ושניהם יחד נעשו גוף האיסור ואין ראי' מבב"ח לשאר איסורים אבל בענין החידוש בפסחים דתרו לי' בחלבא שפיר סובר אביי דלא הוי חידוש כנ"ל דלחומרא גמרינן ושפיר הקשו בתוס' התינח לרבא וגם מיושב לי קושית הראש יוסף ד"ה אי על רש"י ד"ה אי חידוש וכו' וכיון דלאו חידוש הוא גמרינן לי' מזרוע בשלה דמישתרי כל כמה דליכא טעמא עכ"ל והק' הא זרוע בשלה הוי חידוש דמבטלין איסור לכתחילה ואיך נוכל למילף משם לקולא דכל כמה דליכא טעמא שרי ע"ש. ולדברינו ניחא דבאמת אין אנו למדין הקולא מזרוע בשלה שלא יאסור בליכא נו"ט דהא זאת ממילא ידעינן משום דדרך בישול אסרה תורה ורק שלא נימא דחד בתרי בטל שפיר למדין מהא דזרוע בשלה דבטל בסמ"ך היינו דבסמ"ך או במאה שוב ליכא טעמא ופשוט

וכבר כתבתי ת"ל בחידושי בב"ק (דף ע"ב ע"ב) רבא אמר מכאן ולהבא נפסל עד זומם חידוש הוא וכו' אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך לכאורה משמע דאביי ל"ל אין לך בו אלא משעת חידושו ובכמה מקומות בש"ס אמרינן אין לך בו אלא משעת חידושו וכאן קיי"ל כאביי ועיין בטור חו"מ סי' ל"ח דבאמת אין שום חידוש ולעד"נ דאביי סובר דלא דמי ענין זה לשאר עניני חידוש שבש"ס דאם אנו רוצין ללמוד דבר חדש ושיהי' הענין שיש בדבר אחד גם בדבר השני אז שייך לומר אין לך בו אלא חידושו אבל כאן הדבר ממילא נגרר דאם העדים האחרונים נאמנים לפסול הראשונים לו יהי' דחידוש הוא עכ"ז כיון דגזה"כ הוא שנאמנים א"כ הוי הפסול גם למפרע דענין פיסול שלהם להראשונים הוא על ענין שהגידו עדות שקר וממילא המה פסולין מאז למפרע ולו רצינו ללמוד חומרא ממק"א אז גם אביי הי' מודה אבל כאן הפיסול למפרע הוא דבר דממילא כיון שנפסלין ממילא הוא משעת הגדת העדות. אבל רבא סובר דאף דהסברא הוא שנפסלין ממילא למפרע זאת הוא רק באם לא הי' חידוש אבל דבר דכל עיקרו הוא חידוש ואין אנחנו יודעין בזה סברא להבין בשכלינו א"כ נוכל לומר דגם זאת יוצא מגדר השכל והסברא כיון דכל ענין הפיסול הוא שלא עפ"י שכל וסברא. ועפי"ז דברי רש"י בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) שכ' ולרבא כיון דעדים זוממין חידוש הוא אע"ג דהוי עדות שאאילה"ז מיקטלי. ולכאורה הוא תמוה דאדרבה כיון דלרבא כל ענין עדים זוממין הוי חידוש מה שהאחרונים נאמנים א"כ במקום שאין עליהם מורא שיתחייבו אם יזימו גם אותם בודאי הי' הסברא שאין האחרונים נאמנים מכש"כ מאביי דסובר דבאמת האחרונים נאמנים ואין חידוש עכ"ז סובר דבמקום שאאילה"ז אינם נאמנים דדוקא לפסלם למפרע דהוא חומרא שפיר אמר רבא אין לך בו אלא חידושו אבל ללמוד קולא שיהי' צריך להיות עדות שיכול להזימם הוא כש"כ לרבא ללמוד במקום חידושו. ומצאתי אחר חיפוש בס' מלא הרועים ח"ב ע' חידוש מע' ח' אות ב' שעמד בזה על רש"י. אכן לדברינו ניחא דבמקום חידוש כיון שהדבר יוצא מגדר השכל א"כ נוכל לומר עוד ענין אחד בזה אף שהוא גם נגד השכל היינו דגם לקולא שיהי' דייקא עדות שילה"ז י"ל דאין צריך לרבא כיון דגם אם נאמר שיהי' עדות שילה"ז הוי ג"כ חידוש למה האחרונים נאמנים אף דיראים המה מדין הזמה הא גם הראשונים יש להם יראה זו ומה חזית דציית להני והבן. וכעין סברא זו מבואר גם בחולין (דה ק"ת) טעמו ולא ממשו דאורייתא דאי נימא דרבנן מבב"ח מ"ט ל גמרינן דחידוש הוא כי ליכא נו"ט נמי ופירש"י דהחידוש הוא בבב"ח דזה בפ"ע מותר וזה בפ"ע מותר וא"כ לכאורה קשה איך קאמר הש"ס דבשביל החידוש בבב"ח אף כל האיסור יצמח עוד מזה חומרא יותר דגם בלא נו"ט נמי א"כ חזינן ג"כ כדברי הנ"ל דכל עוד שיש סברא ושכל בהדבר כגון אם נאמר דאם נו"ט יש סברא דהוי כממש א"כ גם בכל דבר צריך לומר דטעמו ולא ממשו דאורייתא כיון דכן השכל מחייב אבל אם נאמר דמבשר בחלב לא גמרינן דגם שם אין השכל והסברא בזה רק מטעם חידוש כיון שכן גזה"כ שבב"ח טעמו דאורייתא כמו שכל הענין הוא חידוש דגם אם תרו וכו' בחלבא ועכ"ז בבישל אסור א"כ כיון שהענין יוצא מגדר השכל צריך להיות באמת חומרא יותר דגם בלא נו"ט נמי כיון דממילא הוא שלא עפ"י שכל הישר וכן גם כאן לרבא כיון שסובר חידוש הוא א"כ גם זאת נחמיר דאף באאילה"ז יהיו נאמנים כנגד הראשונים. ועיין קושית הפרישה יו"ד סי' פ"א והובא בשי למורא בכורות, (דף ו') בחלב דחידוש הוא ממילא מותר אף שני איסורים לפי ההו"א בגמ' שם ולדברינו ניחא

בחולין (דף צ"ו ע"א) בתוס' ד"ה אבל בב"ח וכו' והא דלא פריך אמתניתין דלעיל דירך שנתבשל בה גיה"נ מאן טעים לי' וכו' אבל קשה דאמתני' דטיפת חלב שנפלה על חתיכה בשר אם יש בה בנו"ט הוי מצי למיפרך וכו' ע"ש. ונלענ"ד לתרץ דהנה הכו"פ סי' צ"ח הק' דמה ראי' מייתי רבא מהא דאמר ר' יוחנן בכילכית באילפס ליטעמיה קפילא ארמאה להא דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב לשיטת הסוברים טכ"ע בשאר איסורין דרבנן ובב"ח טכ"ע לכ"ע דאורייתא א"כ דילמא דוקא בדרבנן סמכינן אקפילא ולא באיסור דאורייתא ע"ש. וראיתי בס' חוסן ישועות חולין שם שמביא לתרץ דע"כ ר' יוחנן ס"ל טכ"ע דאורייתא אפי' בשאר איסורים דבסוגיא דטיפת חלב משמע דלמ"ד טכ"ע ל"ד הא דלא גמרינן מבב"ח משום דחידוש הוא ועיקר חידושא דבב"ח הוא כדמסיק דאי תרו וכו' בחלבא שרי וכי בשיל וכו' וזה דווקא למ"ד כבוש ה"ה כמבושל אבל ר' יוחנן דס"ל בחולין (דף קי"א) דכבוש ל"כ לדידי' בב"ח לאו חידוש הוא במה דשרי כי תרו לי' דהא בעלמא נמי כבוש ל"כ וכיון דלאו חידוש הוא שפיר ילפינן מינה בעלמא נמי דטכ"ע אסור ומייתי רבא ראי' שפיר מר' יוחנן ע"ש ועיין בשו"ת נוב"י חיו"ד סי' כ"ו בשיטת ר' יוחנן בכבוש ובחוס"י חולין (דף קי"א) וכן תי' במלא הרועים בסוגיא דטכ"ע אות ז' אכן שיטת רש"י חולין (דף צ"ח ע"ב) דר' יוחנן סובר טכ"ע דרבנן לכן נלענ"ד דהנה רש"י כ' שם בהא דר' יוחנן כילכית