תירוש ויצהר (שו"ת) י

באילפס הוה באילפס של בשר ולכאורה למ"ל לרש"י ז"ל לומר באילפס של בשר כיון דשם מיירי בשקץ דגים קטנים א"כ האיסור הוא משום שקץ טמא ומה נ"מ באיזה מאכל הי' הכילכית. וראיתי בס' בנין ציון בחי' גיה"נ (דף צ"ז) שעמד בזה ותי' די"ל דרש"י רצה להשמיענו דאף דאמרינן בגמרא דג ובשר הוי סכנה דקשה לצרעת מ"מ בטל הטעם ומזה קשה על המהרי"ל הביאו הטו"ז יו"ד סי' קט"ז דדג ובשר כיון דמשום סכנה הוא לא בטל אפי' ביותר מששים ועיין בשו"ת שאילת שלום סי' קס"ה. אבל אכתי יש לדקדק מנ"ל לרש"י דגם בסכנה דחמירא מאיסורא בטל ועיין צל"ח פסחים (דף ע"ו) בישוב רש"י בהא דרב אשי משום דקשה לדבר אחר משום דחמירא סכנתא. לכן י"ל דלרש"י הי' קשה כנ"ל מנ"ל לרבא ללמוד מר"י מדרבנן לדאורייתא. ע"כ פי' דשם הי' בשר ודג דהוי סכנתא ושיטת הפוסקים דבסכנתא אין ביטול בששים ועיין פרמ"ג יו"ד סי' ק"ט בדברי הנה"כ סי' קט"ז ובחי' ח"ס ע"ז (דף ל') ובברכ"י יו"ד סי' של"ט ובשו"ת דברי יעקב סי' נ"ד ועכ"ז סובר ר' יוחנן דסמכינן אקפילא א"כ למד רבא שפיר אף לבב"ח דטכ"ע דאורייתא דסמכינן אקפילא ארמאה

ובמק"א אמרתי לתרץ דברי רש"י ז"ל באילפס של בשר דלכאורה קשה למה פסק ר' יוחנן שיטעום קפילא ולא כבצל וקפליט דר"י בעצמו סובר כן לקמן ואפשר דרש"י סובר ג"כ כשיטת הטו"ז קט"ז דבסכנה לא מהני ששים רק זאת דוקא בס' או כבצל וקפליט דהוא שיעורים עפ"י אומדנא בזה יש להחמיר בסכנה אבל לטעום לקפילא והוא יברר דליכא טעמא כלל עדיף וסומכין גם בסכנה ולכך כ' רש"י באילפס של בשר לתרץ הא דלא צוה ר"י כבצל בקפליט משום דהוי סכנה ויש להאריך בזה

נחזור לענינינו דיש לתרץ קושית הכו"פ הנ"ל באופן אחר עפמש"כ בשער יהודה חולין (דף ק"ח) אמינא סברא לפשוט ספקת האחרונים בטכ"ע בבב"ח אי דוקא כשהיו שניהם בעין בעצמם יחד ואח"כ נפרדו אז טכ"ע או אפי' כשנבלע בקדירה טעם בשר לבד ואח"כ בישל בה חלב אי גם בזה טכ"ע דאורייתא ולתוס' ותו"ח הנ"ל הוא דוקא כשהי' הבב"ח בעין יחד. שוב יצא לאור שו"ת ח"ס וראיתי ביו"ד סי' פ"ו סברא הנ"ל אך מטעם אחר ע"ש ואין הח"ס תח"י לעיין שם א"כ מתורץ שפיר דבאמת הא ברבא בקדירה שבישל בה בשר לא יבשל וכו' ואם בישל בנו"ט הוי ג"כ דרבנן אף בבב"ח כיון דאינו ממשות בשר רק מבלוע בקדירה כנ"ל וממילא מיושב קושית התוס' דעל מתניתן דטיפת חלב באמת אין להביא ראי' מהא דר' יוחנן כיון דשם הוי ממשות בב"ח וא"כ הוי טכ"ע דאורייתא ואין ראי' מר' יוחנן דכילכית טכ"ע דרבנן והבן

עוד יש לתרץ קושית התוס' והא דלא פריך אמתני' דירך שנתבשל וכו' וכן בישוב דקדוק לשון רש"י ז"ל בחולין (דף צ"ז) דאיסורא כגון בב"ח ולא קאמר סתם דקאי על איסורין דחלב וכדומה בהקדם התוס' ד"ה סמכינן אקפילא אע"ג דעכו"ם הוא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנותו ע"ש ודקדקו האחרונים למה לא כ' תוס' זאת מקודם בהא דר' יוחנן בכילכית דאמר ליטעמיה קפילא וכו' והעמידו דבריהם בהא דרבא בקדירה שבשל בה בשר וכו' דהוא למד לסמוך על קפילא מהא דר' יוחנן. ולענד"נ לתרץ פשוט דהטו"ז יו"ד סי' צ"ח סק"ב ובש"ך שם סק"ב הביאו קושית הבדק הבית ושורת תה"ד על הרשב"א דסובר טכ"ע דאורייתא ואיך סמכינן אעכו"ם מסל"ת הא בב"ק (דף קי"ד) מבואר דאין עכו"ם מסל"ת נאמן בדאורייתא אלא בעדות אשה בשלמא להסוברים דמסל"ת לבד לא מהני רק מטעם דקפילא לא משקר שלא יפסיד אומנותו ותרתי בעינן מסל"ת וקפילא ניחא אבל להסוברים דמסל"ת לא בעי קפילא והא דנקט הגמ' קפילא משום דאם אינו קפילא אינו יודע להרגיש הטעם א"כ קשה כנ"ל והנה בכילכית הוי דרבנן טכ"ע א"כ ניחא דשם אין תוס' מוכרח לפרש דנאמנות הקפליא הוא משום שלא יפסיד אומנותו דהא מסל"ת לבד מהני אבל כאן בהא דרבא בקדירה שבישל בה בשר וכו' דבבב"ס הוי טכ"ע דאורייתא ומסל"ת לא מהני בדאורייתא לכך פי' דקפילא לא משקר שלא יפסיד אומנותו והבן. איברא דראיתי בישועת יעקב יו"ד סי' מ"ב שתי' דקדוק הנ"ל בתוס' דקפילא משום דטעימה דרבנן דהוי כחצי שיעור ע"י תערובות ובב"ח גם ע"י תערובות הוי טעימה דאורייתא ע"ש א"כ הכל ניחא דרש"י מדייק מאן טעים ליה היינו בבב"ח דבשאר איסורין הוי ח"ש עי"ת וטעימה דרבנן ובספק אי איכא טעם איסור גם ישראל מותר לטועמו וכן בהא דגה"נ לא שאל מאן טעים לי' והבן. אכן ראיתי בס' חידושי מהרא"ל יו"ד סי' מ"ב שכ' דגם בבב"ח הוי טעימה דרבנן משום דליכא טעם דחזי לאצטרופי ע"ש

באופן אחר יש לתרץ קושית התוס' הא דלא פריך לעיל בירך שנתבשל וכו' ובמתניתן דטיפת חלב. דהנה בשו"ת הריב"ש סי' רפ"ח הובא ברמ"א יו"ד סי' ק"ח דאסור לטעום איסור אעפ"י שאינו בולעו ויהיב טעמא משום דאם נתיר הטעימה יבוא עי"ז לאכול ע"כ גזרו להרחיק מאיסור והנה בשו"ת צמח צדק סי' מ"ז העלה לדעת הריב"ש דהטעימה אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה דאתי למיכל ויבוא לידי איסור דאורייתא ולכך באיסור דרבנן דאף אם יבוא לאכול ליכא איסור תורה שרי לטעום אם אינו בולעו ממש אפי' מדרבנן ובשו"ת אוריין תליתאי סי' קס"א מביא ראי' מיו"ד סי' קי"ז בהא דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות דהוא רק באיסור תורה ואיסור סחורה טעם הרשב"א דחששו לגזירה דילמא אתי למיכל ועיין בחק יעקב ה' פסח סי' תע"א לענין לפרר המצה בע"פ דאינו רק איסור דרבנן לאכול מצה בע"פ ל"ח לשמא יאכל כמו בחמץ וחדש דהוי דאורייתא ע"ש וה"ה טעימה בלשון דהוא רק מכח גזירה דילמא אתי למיכל ולהכי אין לאסור לדעת הריב"ש רק באיסור תורה ולא באיסור דרבנן ע"ש ובמשל"מ פ"ט דתרומות בההיא דהזורע תרומה חייבת בלקט שכחה ופאה ועניי ישראל וכהנים מלקטים וכו' ור"ט אומר לא ילקטו אלא עניי כהנים שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם והרמב"ם פסק כת"ק הכא אע"ג דפוסק בפי"א מתרומות כמ"ד חיישינן לתקלה וכ' האחרונים די"ל משום דגידולי תרומה דרבנן נאסרו לזרים כמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' תרומות ובדרבנן לא חיישינן לשכחה ועיין בא"ת הנ"ל סי' ק"ס ובשו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' כ"א וא"כ ניחא שפיר לכאורה דלא הק' מגיה"נ כיון דכאן רבא הוא דקאמר לה ורבא לשיטתו סובר בחולין (דף צ"ח) דטכ"ע דרבנן בשאר איסורין ורק בבב"ח דאורייתא א"כ בגיה"נ דטכ"ע דרבנן לא שייך להקשות מאן טעים לי' דהא גם ישראל מותר לטועמו כיון דבאיסור דרבנן מותר לטעום ולא חיישינן דילמא אתי למיכל וכן לא קשה מטיפת חלב כיון דתוס' מוקי שם דמיירי בחתיכה שנפלה חוץ לרוטב ויותר י"ל דעיין בטו"ז סי' צ"ח סק"ב שכ' מהא דמבואר ביו"ד ס' מ"ב גבי מרה דטועמו בלשונו משמע דטעימה בלשון אין בו חשש איסור במקום ספק ושאני הכא דהיה צריך לטעום ע"י אכילה ממש כדי להרגיש אם יש בו טעם וע"כ צריך שיטעמנו עכו"ם ע"ש. והנה לשיטת הצ"צ דכל האיסור בטעימה הוא רק מדרבנן א"כ י"ל דזה דוקא באם האיסור ודאי אז מדרבנן אסור לטעום אבל בספק אם יש איסור אז מותר לטעום דהא ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ספק דלמא באמת לא ירגיש טעם איסור והיתר גמור הוא ומה גם באם כל האיסור דרבנן ויש ספק אם גם איסור דרבנן יש בו אז ודאי ישראל מותר לטעום כיון דהטעימה הוא רק איסור דרבנן ובמקום ספק איסורא דרבנן ועיין בפרמ"ג ביו"ד סי' צ"ח במ"ו סק"ב ובק"א לשו"ת צ"צ סי' מ"ז ובפר"ח יו"ד סי' ק"ח סקכ"ב ובשו"ת נוב"י מה"ת חיו"ד סי' נ"ב ועפ"ז מדוקדק