תירוש ויצהר (שו"ת) ח

מלא תבשל הוי חידוש אבל אי הוי יליף מלא תאכל וכו' לא הוי חידוש כלל כנ"ל. והנה למש"כ בתוס' בסוף פירקין דלכך לא ילפינן בב"ח ממעשה שבת דמותר כדאמר בחורש בשו"ח ולמה אסור בב"ח משום דנעשה תועבה ותי' דבמעשה שבת אין ניכר התועבה בתבשיל גופי' דאטו ניכר בו שנתבשל בשבת לכך מותר אבל בבב"ח דניכר בו התועבה טעם החלב בבשר ע"ש וא"כ לכאורה מה פריך אביי כי ליכא נו"ט נמי דנקרא בב"ח הא ניהי דנקרא בב"ח ואסור לבשל מ"מ מותר באכילה אח"כ דלא גרע ממעשה שבת דכיון דליכא נ"ט אינו ניכר התועבה כנ"ל לכך פי' דזאת באמת כוונת אביי כי ליכא נו"ט נמי וע"כ כיון דצריך טעם ע"כ דילפינן מלא תאכל כל תועבה וצריך שיהי' ניכר האיסור והתועבה ולא משום דילפינן מלא תבשל וא"כ שוב לא הוי חידוש כנ"ל דאם ילפינן מלא תאכל כל תועבה לא הוי חידוש ע"ש דפח"ח ושפ"י. ולכאורה קשה לי הא בפסחים (דף מ"ד) אמרינן חידוש בב"ח אף דשם קאי אליבא דר"ע דלא יליף מלא תבשל דהוא סובר דג' לא תבשל קאי לבהמה וחי' (ועיין בס' לב אריה בשמעתין דתי' קושי' התוס' ד"ה מבשר בחלב דכאן יליף אביי מבב"ח ושם בפסחים ילפינן מג"ע ותי' דכאן אזלינן לפי' התדבר"י דילפינן מג' לא תבשל א"כ שפיר יש לנו ללמוד דבב"ח טכ"ע משום דכתיב בחלב אמו ולא כתיב עם חלב אמו אבל שם קאי לר"ע דיליף מלא תאכל כל תועבה וא"כ גם בבב"ח גופי' לית לן ראי' דטכ"ע ע"ש) אכן לא קשה כלל דשם קאמר הגמ' החידוש דתרו לי' כוליה יומא בחלבא שרי וחידוש זה הוי אף לפי מה דילפינן מלא תאכל כל תועבה דעכ"פ נעשה תועבה בכבוש כמבושל דדוקא החידוש שפי' רש"י כאן דזה בפ"ע שרי וכו' בזה קאמר החי' הרי"ם דיהי' רק לפי הלימוד דג' לא תבשל כנ"ל. והנה בהא דאמרינן בש"ס פסחים דהחידוש הוא דתרו לי' כוליה יומא בחלבא הקשו המפרשים מהא דחולין (דף צ"ח ע"ב) אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן והיכא דהחידוש לקולא ילפינן חומרא מיני' וכאן החידוש לקולא דאי תרו לי' מותר עיין בזה בשו"ת נודע ביהודה מה"ת חיו"ד סי' ל"ז ובראש יוסף ובחי' הרי"ם (דף קנ"ב) לכך י"ל דכיון דבפסחים קאי לר"ע דליכא למימר אליבי' לפי האמת והמסקנא דהחידוש הוא מה דכל חד לחודי' שרי דהא הוא יליף מלא תאכל כל תועבה לכך מוכרח הגמ' לומר החידוש מה דתרו לי' כוליה יומא וכו'. וצ"ל דסוגית הגמ' שם אליבא דרבנן ור"ע דגם בכה"ג דילפינן חומרא שפיר איכא למימר חידוש הוא דכיון דכל ענין בב"ח הוי חידוש לכך אין ללמוד שום דבר מבב"ח בין לקולא בין לחומרא. אבל כאן אביי קאי לפי סוגית הגמ' בחולין (דף צ"ח ע"ב) דאטו אנן לקולא גמרינן ולכך לא חשיב זאת לחידוש מה דתרו לי' כוליה יומא שלא נוכל למילף חומרא שיהי' טכ"ע לכך חשב רק החידוש מה שהי' בש"ס פסחים לפי ההו"א מה דכל אחד בפ"ע שרי וכו' דליכא למימר דהוי חידוש היינו שנאמר דילפינן מג' לא תבשל ושפיר יהי' חידוש ז"א דא"כ אף בליכא נו"ט נמי וכיון דצריך טעמא ע"כ משום דילפינן מלא תאכל כל תועבה ושוב ע"כ דליכא חידושא וא"כ כאן פירש"י ז"ל שפיר החידוש דכ"א בפ"ע שרי דכיון דחזינן דאביי הוכיח דליכא חידוש מהא דלא אסרינן אף בליכא טעמא וזה רק הוכחה דלא הוי החידוש דכ"א בפ"ע שרי והיינו דזאת יוכיח לנו דילפינן מלא תאכל כל תועבה וממילא ליכא החידוש דכ"א בפ"ע שרי אבל החידוש דתרו לי' כולי' יומא נשאר לנו אף אם נילף מלא תאכל כל תועבה כנ"ל. ואי משום דאי הוי חידוש דתרו לי' כוליה יומא הוי צריך להיות אסור אף בליכא נו"ט נמי ז"א דמה שייכות זה לזה אדרבא כיון דחזינן בבב"ח קולא דתרו לי' כוליה יומא ועכ"ז שרי די לנו אם נחמיר בנו"ט ולמה יגרום לנו זאת הקולא דתרו לי' כולי יומא שיהי' אסור אף בליכא נו"ט. ושם בפסחים דאדרבא הגמ' מסיק דבב"ח הוי באמת חידוש א"כ י"ל דלרבנן ור"ע גם זאת חשיב חידוש מה דתרו לי' כולי' יומא כנ"ל אף לענין שלא נלמוד חומרא. אבל כאן דבא אביי לסתור הא דחידוש במה דחזינן דבליכא נו"ט מותר א"כ ע"כ מוכח דהחידוש הוא מה דכ"א בפ"ע שרי ואז שפיר נסתר החידוש במה דצריך טעמא כנ"ל דעי"ז יצא לנו דילפינן מלא תאכל וכו' ושוב לא הוי חידוש מה דכ"א בפ"ע שרי כנ"ל והבן

עוד י"ל דבאמת כ' רש"י ז"ל גם החידוש השני דש"ס פסחים דתרו לי' כולי' יומא במש"כ בד"ה מבשר בחלב וכו' ועוד שדרך בישול נאסרו כונתו לזה דרק דרך בישול נאסרו ולא בתרו כ"י בחלבא ובאמת מביא כן בחי' הריטב"א חולין בשם רש"י ז"ל טעם זה ובודאי כונתו לדברי רש"י אלו. רק דאכתי קשה אף דרש"י תי' דלא הוי חידוש מטעם דכ"א בפ"ע מותר משום דגם בכלאים הוי כן אכתי נשאר החידוש משום דתרו וכו' וכן הק' הריטב"א ז"ל. ומצאתי בזה בס' בנין ציון בסו"ס נ"ט בחי' חולין על זה יש לתרץ כנ"ל דהא החידוש מתרו בחלבא דחו האחרונים עפ"י קושיתם דאטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן עיין שו"ת נוב"י וראש יוסף וחי' הרי"ם. וצ"ל דרק בגמ' פסחים בכדי לתרץ שיטת רבנן ור"ע ע"כ מוכרחין אנו לומר דשפיר הוי חידוש שלא ללמוד אף לחומרא. אבל לאביי דמסיק דלא הוי חידוש א"כ י"ל דקאי בשיטת הגמ' חולין (דף צ"ח) אטו אנן לקולא גמרינן כנ"ל

באופן אחר י"ל הא דמביא רש"י ז"ל דהוי חידוש משום דכל חד בפ"ע שרי ובפסחים הוי חידוש הא דתרו וכו' דהראש יוסף בשמעתין כ' דהא דתרו לא הוי לכאורה חידוש לפי הגמ' דאטו אנן לקולא גמרינן ע"ש. וכיון דחזינן דבפסחים נקיט זאת לחידוש משמע דגם זאת נוכל לחשוב לחידוש שלא נילף מבב"ח טעם כעיקר אי דנימא פשוט דאין לילף רק מדבר שאין בו חידוש אבל מדבר שיש בו חידוש אף דהחידוש הוי לקולא מ"מ אין למדין אף חומרא וכאשר כ"כ בתוס' מו"ק (דף ח' ע"א) ובתוס' סנהדרין (דף כ"ז ע"א) ובתוס' נדרים (דף ד' ע"א) ועיין במהרש"א מו"ק ובנוב"י מה"ת בהשמטות ובש"ש שפר יו"ד ס' י"ז ובשער יהודה חולין (דף ק"ח). או דנימא לקרב אל השכל עפמש"כ בחי' הרי"ם לפרש פי' הגמ' דחידוש הוא דאי תרו וכו' וחזינן דאף שנו"ט זה בזה מ"מ מותר ואי בשיל ליה אסור וא"כ אינו כלל מצד הטעם רק גזה"כ כשנתבשלו יחד נאסרו וממילא לא מוכח כלל טכ"ע דלא דמי כלל לבב"ח ולא קשה כלל מאי דהחידוש לקולא כנ"ל שאינו רק ראי' דלא תלי' בנתינת טעם וממילא לא מצינן למילף טעם כעיקר עכ"ל בדקנ"ב. אכן כאן דהקשה אביי אי חידוש הוא אע"ג דליכא נו"ט נמי זאת אין שום הבנה באם נפרש החידוש דתרו א"כ מה שייכות זל"ז דאי נימא דהוי חידוש לקולא דתרו בחלבא ומ"מ מותר א"כ למה נחמיר לאסור אע"ג דליכא נו"ט איפכא מסתברא די לנו להחמיר ולאסור בנו"ט ולא שיהי' אסור אע"ג דליכא נו"ט נמי כיון דשרי בתרו כולי' יומא בחלבא ואיך נוכל לומר שהקולא יגרום להחמיר עוד יותר לכן שפיר פירש"י דהחידוש הוא מה דכ"א בפ"ע שרי ואז שפיר הקשה אביי אי חידוש הוא כנ"ל א"כ אף בליכא נו"ט נמי והיינו בהקדם מש"כ בראש יוסף לפרש הא דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא היינו דלא ליהוי בטל חד בתרי היכא דאיכא טעמא וכמש"כ בפרמ"ג יו"ד סי' צ"ח. והנה בתוס' ע"ז (דף ס"ה) והרא"ש שם כ' דכל דבר שכ"א בפ"ע שרי ובהדדי אסור לא שייך ביטול דומיא דבגד שאבד בו כלאים דלא בטיל ברובא דשניהם יחד נעשו גוף האיסור ומ"ש מבב"ח דבטל ותי' דאהכי קפיד דוקא שיהי' בו טעם דדרך בישול אסרה תורה הא לא"ה לא מיקרי כלל בב"ח וא"כ ודאי דלא מצינו למילף מבב"ח דטעמו ולא