תירוש ויצהר (שו"ת) פח

של מכל עץ הגן וכו' ומעץ הדעת וכו' נצטוה מקודם (ב' יז) טרם שנבראה חוה. דאז היה חשש שיצמח טעות דאין בתחתונים בן זוג. ולכן א' הנחש (ג' ה') כי יודע אלהים וכו 'והייתם כאלהים יודעי טוב. ורע ולכן ציוה בזה. אבל עכשיו שיש לאדם בן זוג ואין עוד חשש לטעות באחדות ה' שפיר תוכלו לאכול. וזש"א גם אדה"ר האשה אשר נתת עמדי וכו' ואוכל עוד כי בזה אשר נתת לי האשה לזוג בודאי אין עוד הציווי

ו) ועד"ז מיושב לי הגמ' שבת (דנ"ה) אמרו מלה"ש לפני הקב"ה וכו' מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר וכו' מצוה קלה צויתיו וכו' דמק' וכי לא ידעו מלה". מקרא מלא ביום אכלך ממנו מות תמות. ועי' בעיון יעקב ובעץ יוסף שם ובס' צלצל כנפים (דמ"ג). ולדברינו ניחא דחשבו דאחר שנבראה חוה אין עוד המצוה. ואמר הקב"ה מצוה קלה צויתיו דהאדם איננו צריך לומר טעמים וכוונות במצות ה דעי"ז יוכל לבא לטעות רק לקבל הציווי כמו שהוא ולקיים. ע"ד שנדפס כבר בשמי בהקדמתי לס' בית משולם מחו"ז הגה"ק ר' משולם זלמן אשכנזי זצ"ל אבד"ק לובלין. ובקונטריסי בס' עזר אליעזר (דף ל' ע"ב) בפי' משנה ע"ז פ"ב מ"ה. ואף דעתה נעשה המצוה קלה. עכ"ז נטה מציווי השי"ת

ז) ובחי' עה"ת כתבתי בפ' בראשית (ג' י"ז) ולאדם אמר וכו' בעצבון תאכלנה וכו' וקוץ ודרדר וכו' בזעת אפיך וכו'. מקשים הא כבר היה מוכן העונש מהש"י ביום אכלך וכו' מות תמות ולמה עתה ניתוסף עונש חדש. ומה גם דקלב"מ. גם מקשים למה לא מת ביום אכלו. אכן קושי' אחת מתורצת בחברתה. דהעונש דביום אכלו ימות היה רק באם הי' עובר במזיד. אבל אדה"ר שאכל בשוגג בחשבו דעתה הותר הדבר ואוכל עוד כנ"ל. ובאמת מבואר בס' מדבר קדמות (מער' א' אות ה') דאדה"ר בתחלה לא ידע שמה שנתנה לו אשתו הי' מעה"ד ואכל בשוגג. ע"ש בשם הרב מהרי"ד ז"ל בס' צמח דוד משם רבינו האר"י ז"ל. ויותר יש לברר הדברים עפ"י מש"כ בשו"ת התשב"ץ חוט המשולש טור הראשון סי' מ"ד שהביא בשם ס' תולדות יצחק שכ' על מה שא' האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ומה תשובה היא הא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אך תשובתו היתה כפי הדין שהאשה נאמנת בכל עניני הבית דע"א נאמן באיסורין בכל מה שתניח לפני בעלה לאכול בלי לחקור אם הוא אסור או מותר. וזאת היא תשובתו לפניו ית"ש האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ בכלל הסעודה שהניחה לפני ואוכל על פיה כפי שורת הדין ע"ש ובס' אפריון בראשית. וממילא ניחא דדוקא במזיד הי' העונש ביום אכלך וכו' אבל עתה נגזר עליו עונש חדש וקל שלא ימות ביום אכלו והבן

ח) ובמק"א כתבתי במה שהובא בשבולי הלקט אות מ"ה מתשובת הגאונים ז"ל בטעם שאומרים ק"ש בקדושת מוסף בש"ק ויו"ט. שתיקנו זאת בעת גזירת יוזגדר מלך פרס [הובא בזבחים די"ט] שלא יקראו ק"ש. מה עשו חכמים שבאותו הדור תקנו להבליע בקדושה. ובקשו רחמים מן השמים ובא תנין בחצי היום ובלע יוזגדר המלך וכו' ע"ש ובקונטריסי זכור זאת ליעקב בראש ס' משנת ר' יעקב דהעונש הי' מדכנ"מ כמו הנחש שא' והייתם כאלקים וכו' לבטל אמונת אחדות הבורא. וכן עשה יאגדר ימ"ש ולכן נהרג ע"י תנין והבן

ט) בפ' ואתחנן (ו' ה') שמע ישראל וגו'. בגמ' ברכות (דט"ז:) א"ר אלעזר מ"ד (תהלים ס"ג) כן אברכך בחיי וגו' זו ק"ש בשמך אשא כפי זו תפלה. וע"ש לזקני בח"א מהרש"א דעיקר ק"ש על לימוד התורה וכו' ולפי שהתורה היא חיינו וכו' אמר כן אברכך בדבר שהוא חיי וכו' אשא כפי זו תפלה כמו נשא לבבנו אל כפים וכו' ע"ש

ולענ"ד י"ל פשוט בהקדם מש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' נ"ה) בביאור הכ' (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום. וכי אפשר ליהרג בכל יום. אלא שבכל יום שאנו קורין בק"ש ובכל נפשך ומסכימים על כן הרי הוא כאלו הורגנו באותה שעה עליו ית' כי כל המסכים ע"ז כאלו עשאו. והוא שאמר (דברים ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ר"ל יהיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. ומדעתי כי זה הי' מ"ש בגמ' עד היכן כוונת הלב עד על לבבך כי בלתי גמר כוונת הלב והסכמתו לא יתכן אמיתת הענין. ע"כ באמרנו על לבבך צריכין אנו להתבונן על כוונה הזאת ושנסכים עלי'. והכלל שצריכין אנו לקבוע בנפשנו הסכמה מוחלטת בכל עת שנקרא הק"ש שאנו מסכימין למסור כל תאוותנו וחשקי לבבנו וכל נפשנו מן האברים ועד נטילת נפש והממון על יחוד קדושת שמו וקבלת מלכותו ושנראה בציור הלב כאלו באנו לידי כך וקיימנו ע"כ וזה כן אברכך בחיי זה ק"ש דעליך הורגנו וכו' כנ"ל. וראיתי ראי' לדבריו בכל האריכות בזוה"ק פ' צו (דף ל"ג ע"א) ע"ש

ובהא דכ' המהרש"א סמוכין מקרא דנשא לבבנו אל כפים. עי' רש"י ר"ה (דכ"ו ע"א) כמה דפשיט אינש דעתי' וכו' מפסוק זה דנשא לבבנו. וי"ל ע"ד גמ' ברכות (ד"י ע"ב) גבי חזקי' משום דתפלה הוא מקירות לבו. [היינו קירות שכל הלב הוא בתפלה. ע"ד איזהו עבודה שבלב זו תפלה ונשא לבבנו כנ"ל עד שגם הקירות מתפללים. וגם ע"י כח הצדקה מאבי אבא שנתן כסף וזהב לביהמ"ק כמבואר ברש"י ברכות (ד"י ע"ב) דקאי על שהמע"ה. וי"ל דקאי גם על דהמע"ה כנא' בדה"י (א' כ"ב י"ט) ושם בפסוק י"ד ופי' המלבי"ם שם. וזש"א נשא לבבנו זה תפלה וצריך להיות גם אל כפים היינו צדקה כפי' האהבת יהונתן בהפטרת עקב על כפים חקותיך דקאי על צדקה עיי"ש. וע"ד גמ' ב"ב (ד"י) ר' אלעזר הוה יהיב פרוטה לעניא והדר מצלי וכו'. ור"א לשיטתי' כנ"ל. וזה בשמך אשא כפי שזה צדקה כנ"ל וזהו כח התפלה: והנני ידידו סימן לב

ב"ה כ"ב אדר"ש תרנ"ז פלונסק

לכ' י"נ הרב הגאון וכו' מ' אברהם מרדכי נ"י אבד"ק ביזון

מכתבו קבלתי וכו' וע"ד ח"ת אכתוב לו מה שאמרתי ת"ל בסוגיא זו

א) בש"ס גיטין (דל"ז ע"ב) רבא אמר לעולם אחר יאוש וכו' רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כאן מפרש לאוקימתא דרבא לאחר יאוש ס"ל כרשב"ג דישתעבד בין כך ובין כך לשני עיי"ש. וראיתי בכתי"ק חמי זקיני הגה"ק מאורן של ישראל מו"ה ישראל יונה הלוי לנדא אבד"ק קעמפנא למס' גיטין הנקרא עיר מגרש שהקשה בש"ס שם (דף ל"ח ע"א) תנן רשב"ג אומר וכו'. והנה לפי' הרמב"ם בע"כ דלא ס"ל משום דחזקי' ישתעבד לראשון כיון דהוא לאחר יאוש א"כ לא פריך כלל הכא כיון דלרשב"ג אין לשעבד מכח דחזקי' רק לשני ולא לראשון כיון דהיא לאחר יאוש וממילא הכא בעבד שברח יוצא לחירות דאין לשעבד לראשון לאחר יאוש. ותי' וז"ל ונראה עפ"י דצריך להבין דברי רבינו ז"ל מה דמפרש לשני דלא כרש"י ותוס' ויש לומר דס"ל לרבינו כסברת תוס' בפי' השני ד"ה בין כך וכו' והיינו לחשש דחזקי' שלא יפול וכו' סגי לשעבדו לשני דבשביל ריוח