תירוש ויצהר (שו"ת) פז

פסחים (די"א) הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה. וכיון דענין נשואין הוא ביעור חמץ דיצה"ר מכל העבר והתחלה מחדש. אם אמנם דהליכה לבית אבל נוגע התעוררת התשובה יותר לכל או"א ביחוד כנ"ל. אבל גם ההליכה לבית המשתה טוב להתעורר לתשובה כיון שענינם אחד וטוב מזה ומזה והבן

ועי' בס' מדבר קדמות מערכת ו' אות י"א בשם הרמב"ם ז"ל בוידוי דיוהכ"פ. ויסופר כי פ"א הי' הגה"ק הר"ר בונם מפרשיסחא ז"ל בקרלסבאד ואתו עמו היו מאנ"ש. ובתוכם הגה"ק מהר"י מווארקי ז"ל ושם הי' אז גם הגה"ק ר' מרדכי בנעט ז"ל אבד"ק נ"ש. פ"א נסע הררמ"ב לשאוב רוח צח מחוץ לעיר ק"ב וישב עמו הרר"י מווארקי ללוותו ולצוותא. בדרך מסעם שאל הררמ"ב ותמה למה יסדו הוידוי דיוה"כ ע"פ סדר אל"ף בי"ת. והשיב הרר"י בזה"ל: "ווען עס וואלט נישט גיוועזען דער על חטא לויט א' ב'. וואלט מען דאך נישט געוויסט ווען מען זאל אויף הערען צו קלאפען" ונתכרכמו פניו של הררמ"ב ואמר "תי' כזה ראוי הוא לחדר פרשיסחא". והוא כנ"ל דתשובה אמיתיות היא לחשוב אשר כמעט אין מועיל תשובה לרוב החטאים. ויסופר אשר הגה"ק ר' נפתלי מראפשיץ זצ"ל כאשר הזמינו אותו שיבא לקבלת פנים ולסדר קידושין בעירו כנהוג. לא סידר הקדושין עד שראה אשר החתן לפני חופתו מוריד דמעות. פ"א הי' נקרא לבית החתונה וראה אשר הגם שהבדחן הרבה לעורר את החתן בדברי מוסר להביאו לדמעות אבל לא הועיל מאומה והחתן לא הוריד דמעות כי לב החתן הי' מוצק כברזל. הרה"ק הנ"ל המתין עד בוש ולא חפץ לצאת להחופה ובכבודו ובעצמו עלה על ספסל ואמר. ידידי החתן ן אני רואה אשר הבדחן לא הביא אותך לבכי' לכן אני אהי' הבדחן. ואספר לך מעשה שהי'. פ"א התרועעו הצבי והצביה ביער והתעלסו באהבים. אכן פתאום עמד הצבי ממקומו ורצה לרוץ הלאה. הצביה נבהלה ואמרה אליו אהובי אנה תלך. והוא הראה לה כי מרחוק הולך הרובה איש ציד ולהקת כלבים מבוהלים סביבו. וכרגע היא שואלת אותו מתי נפגוש פעם שנית. ובהחפזו לברוח הוא משיב בקול רועד: אנכי חושב כי הפגישה השניה שלנו תהיה לדאבוננו בצל קורת הסוחר הקונה מהרובה עור בשרי עם עור בשרך. את המשל והנמשל הזה הבין החתן הזה וכמדקרת חרב ירד בלבו המאובן והיה אנוס עפ"י הדבור של הרה"ק לפתוח עפעפיו ואגלי דמעה החלו להתגלגל על לחייו. ואז צעק הה"ק מנגנים טלו כנורותיכם בידכם והשמיעו קול זמרה והשושבינים הוליכו החתן להחופה: ידידו סימן לא

בשם ה' יום ג' בראשית תרצ"ב ווארשא

לכבוד ידידי הרב הגביר מופלג בתוי"ש וכו' מ' ישעי' מיכל נ"י רובינליכט בווארשא. א). ראיתי בספרו אמרי ישעי' ששלח לי בדף י' מש"כ בקושי' המפורשים למה בפ' ראשונה דק"ש נא' ובכל מאודך. ובפ' שני' בפ' עקב לא נאמר ובכל מאודכם. וקושי' זו היא בתנחומא (פ' נח). ותי' האו"ח בפ' ואתחנן דדוקא ביחיד יש שממונו חביב עליו יותר מגופו כחז"ל ברכות (דס"א:) ולא יתכן לרבים שיהי' ממונם חביב עליהם וכו' ושמעתי שהמליץ ע"ז הגה"ק החי' הרי"ם זצ"ל דהא מלתא דאמרי אינשי העולם אינו משוגע היינו דיחיד יוכל להיות משוגע וממונו חביב וכו' ולא רבים

וכשאני לעצמי חידוש לי שחז"ל א' יש לך אדם וכו' דאיך נקרא זה מחז"ל בתואר אדם שהוא המעלה מכל תוארים כתמיהת הזוה"ק (תזריע דמ"ח.) גדול שבכולם אדם ע"ש. והלא לית דין בר נש וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. וח"א א' דזה שממונו חביב עליו יותר מגופו קאי על מלוה בריבית ולוקח מראש מהקרן שהוא מלוה את חלקו הריבית למפרע למשל על ג' חדשים. ובשכבו על משכבו הוא חושב תמיד מי יתן שיעברו הג' חדשים מהר ושוב אקבל הריבית להבא על ג"ח וחביב עליו ממונו הריבית יותר ממה שיש לו לחיות ורוצה שימיו יחלפו מהר. ועד"ז י"ל בצחות בהא דאחז"ל דהמלוה בריבית אינו עומד בתה"מ (ועיין בזה בס' מרבה חיים ד"ד. ובהגהותי שם. ופירשתי ברש"י (מלכים ב' ד' ז') עד שיחיו המתים לרמז אף שהי' מלוה בריבית משום דמבואר באהבת יהונתן הפטורת וירא דבפק"נ מותר) הוא משום דחיותו אינו חביב עליו כנ"ל ולמה לו חיים. אבל באמת משמע דהא דנקרא אדם לא ממה שממונו חביב וכו' על מה שהוא מוסר נפשו בכל מאודך

ב) אכן תי' האוה"ח הוא רק לפי' חז"ל יש לך אדם וכו' אבל לחז"ל דבכל מדה שהוא מודד לך הוי מודה לו הקו' חוזר וניער דהוא גם על רבים. ועי' תי' הפר"ד ומה שתי' בס' בית אהרן פ' ואתחנן ופ' נצבים (ל' ב' ו')

ג) ולעד"נ לתרץ עפ"י גמ' מגילה (דל"א:) אין מפסיקין בקללות דאין דין שבני יתקללו ואני מתברך. והק' היפ"מ הא חייב אדם לברך על הרעה וכו' ותי' דה"מ ביחיד אבל בפורעניות דרבים לא מברכין על הרעה וכו'. וא"כ ניחא דהא דכל מאודך דרשי' (ברכות דנ"ד.) בכל מדה ומדה וכו' וזה דוקא בלשון יחיד. וראיתי בס' אבני שהם שבס' נחלת יעקב פ' בחקותי (ד' אמשטרדם תפ"ד) שמביא דברי היפ"מ וסיים וז"ל ועפ"ז י"ל טעם מספיק למה אחז"ל במשנה על בכל מאודך בכל מדה וכו' ולמה לא רמזו רמז זה אצל בכל מאודכם האמורה בוהי' אם שמוע. ולפי"ז יתכן דשם כ' בלשון רבים ואין מברכין בפורעניות דרבים עכ"ל. ופלא במח"כ טעה בוהי' אם שמוע שבאמת לא כ' שם בכל מאודיכם. ובסברת היפ"מ יש טעם מספיק למה לא נאמר בוהי' אם שמוע. וע' בס' אהל מועד קונטרס י"ב בשמי

ד) עוד נ"ל בהק' מש"כ בס' קומץ למנחה פ' דברים: ונראה כי בודאי יש להצדיק הדין עליו ולקבל בשמחה, וכשם שמברכין על הטובה מברכין על הרעה. אבל ראוי להצטער על מעשיו שגרמו זאת וכו'. וזה מה שאמר המקונן מה יתאונן אדם חי כי בודאי יש לקבל דין שמים בשמחה אבל הוא גבר על חטאיו יש להתאונן. ולזה נחפשה דרכינו וכו' ע"ש. ועד"ז ניחא לי בגמ' ברכות (ד"ו:) מזמור לדוד בברחו וכו' קינה לדוד מיבעי לי' דתמוה הא צריך לקבלינהו בשמחה וכפי' הח"ס ז"ל הטיבו נגן בתרועה א בעת צרה ח"ו הטיבו נגן. ולהנ"ל ניחא דקושי' הגמ' הו דגבר על חטאיו שגרמו הצרה. ומיושב קושי' האסיפת אמרים במד"ר ר"פ ראה ע"ש. ועד"ז נ"ל כונת הנחמתא דבבלאי בב"ק (דל"ח סוע"א) כנ"ל וא"כ י"ל דבפ' ואהבת דלא כתיב כלל הרעות והצרות שימצאו אותו כתיב ובכל מאודך בכל מדה ומדה וכו' ולקבל בשמחה. ובפ' והיה אם שמוע כתובים הצרות בפירוש וחרה אף ה' בכם ועצר וכו' ושמתם את דברי אלה וכו' היינו גבר על חטאיו יתאונן. ולכן לא כתיב ובכל מאודיכם לקבלינהו בשמחה כנ"ל

ה) אגב אכתוב לכ"מ בענין הסדרה ומצות ק"ש. בפ' בראשית (ג' י"ב) ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ובמדרש רבה פי"ט ואכלתי אין כתיב אלא ואוכל אכלתי ואוכל עוד. דתמוה היתכן שיציר כפיו של הקב"ה יאמר כן ועי' מפורשים. ולדעתי י"ל דכתיב מקודם (ב' י"ח) ויאמר ה"א לא טוב היות האדם לבדו וברש"י מחז"ל שלא יאמרו שתי רשויות הן הקב"ה בעליונים ואין לו זוג וזה כתחתונים ואין לו זוג. וא"כ י"ל כיון דהצווי