תירוש ויצהר (שו"ת) פה

מקשה שפיר מהא דאין צולין ב"פ ללוי דהכא ליכא למיסר לכתחילה מטעם הנ"ל דבלא"ה צריך ליזהר שלא יגע בתנור עיי"ש. ואפשר עוד לומר עפ"י טעם זה דחיישינן שמא יזוב שומן מד"א לתוך התנור א"כ כיון דכ' בתוס' ד"ה נימא וכו' דכאן בפסחים י"ל דשניהם כחושים א"כ ליכא חשש שמא יזוב שומן וגם לכתחילה מותר ופשוט

עוד י"ל דהנה בס' מלא הרועים אות י"א כ' אכתי פש לן לברורי היכא דשניהם כחושים אי אסור לרב ובתוס' פסחים ע"ו מבואר דבשניהם כחושים מודה רב. אך המפורשים הקשו לפימש"כ בתוס' ע"ז דאף בכחושים מ"מ משהו איכא א"כ לרב דס"ל מב"מ במשהו אף בכחושים ליתסר וכו'. עוד נ"ל דבאמת התוס' ס"ל דבכחושים משהו איכא ואעפ"כ מקשו שפיר דילמא ברייתא מיירי בב' כחושים דאין אסור לרב דהא הכא אין האיסור כ"א מטעם שלא למנוייו. והר"ן בנדרים (דף ל"ו) כ' דקטנים מותרים לאכול אף בשאינם נמנים דכי אסור לאכול שלא למנוייו היינו בראויין להמנות אבל קטנים אינם ראויין להמנות מותרים לאכול ולפי"ז י"ל דבאמת על פחות מכזית שאין נמנים עליו בפסח אין איסור שלא למנוייו שייך בי' ולכאורה מה קאמר מפני תערובות טעמים כיון דאין בו כזית ולא שייך בי' איסור שלא למנוייו. וצ"ל דלרב ס"ל ריחא מילתא והוי כעיקר איסור והוי כאלו יש בו כזית מפסח עצמו כיון דריח הוי כעיקר ועיין בכו"פ שכ' דריח אסור מה"ת כמו טכ"ע ובזה תתיישב קושיית התוס' על רש"י ללוי דאסור לכתחילה מאי מקשה מאין צולין די"ל כיון דללוי רל"מ ואינו כעיקר האיסור רק בעלמא אסור לכתחילה משום דמשהו מיהו איכא אבל בפסח דאין אסור רק משום שלא למנוייו ואיסור זה שייך רק בדבר שיכול להמנות עליו כמו שאינו נוהג רק באדם שיכול להמנות עליו וא"כ ריחא אינו כעיקר הפסח ואף לכתחילה מותר לצלות ללוי ושפיר מקשה מאין צולין ולפי"ז מקשו התוס' לרב דילמא מיירי בב' כחושים דליכא משום ת"ט. אף דמשהו איכא. מ"מ משהו אינו נאסר משום שלא למנוייו. איברא דמגוף הסברא שאמרנו דבדבר שאינו יכול להמנות עליו לא שייך איסור שלא למנוייו לא ברירא לי'. א' דהר"ן לא כ' שם רק דמדאורייתא לא נאסר אבל מדרבנן אה"נ דאסרינן. ועוד דל"ד נאכלין לאוכלין בשלמא כשהאוכל אינו ראוי להמנות א"כ לא חל עליו האיסור של אינו מנוייו אבל כשהוא בר מינוי אע"פ שהפסח אינו ראוי מ"מ נאסר עליו פסח האחר משום שאינו מנוייו ואף משהו ממנו אסור עליו כמו ח"ש דאסור מה"ת עיי"ש. ובכדי לבאר יותר אביא בזה מה שראיתי בזה לאחד קדוש מדבר בס' חי' הרד"ד (דף מ"ח ע"ב) וז"ל לכאורה יש לי לעיין דריחא וודאי דלא שייך לומר בה כשמריח בה הוי כאוכל איסור וילקה דאטו בריח כזית וודאי דלא הוי ריחא עדיפא מח"ש דנהי למ"ד ריחא מילתא כ' התוס' בע"ז (דף ס"ו ע"ב) דריחא הוי כאוכל וכשותה מ"מ אינו יותר מאוכל ח"ש דאף שמריח לחבית יין ודאי דאינו לוקה

ולעד"נ לחדש בדינא דפסח אינו נאכל אלא למנוייו דאין עובר האוכל שלא למנוייו כ"א כשאוכל כזית אבל פחות מכזית אינו עובר כלל. ואף דבכ"מ ח"ש אסור מה"ת מ"מ כאן שרי והיינו טעמא כיון דבקרא לא נאמר, אזהרה שלא יאכלו אותן שלא נמנו רק מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו על השה נפקא לן כמש"כ רש"י בזבחים פ' א"מ וא"כ הלימוד מאיש לפי אכלו הוא שלפי אכילתו מחרב להיות נמנה על השה שכל הרוצה לאכול את הפסח מחויב להימנות על השה וממילא מוכח שמי שלא ימנה אז לא יהי' רשאי לאכול והוי כמו לאו הבא מכלל עשה וא"כ כשם שאם רוצה לאכול רק חצי זית ורוצה למנות על השה אינו רשאי דהוי שלא לאוכליו דכ"ז שאינו אוכל כזית כמו חולה וזקן או חבורה שאין מגיע לכל אחד כזית מבואר בהרמב"ם ה' ק"פ דאינו רשאי להמנות. דאין הנמנה רשאי להימנות עד שיהי' באכילתו כזית. א"כ ממילא כשם שהמצוה שהאוכל יהי' נמנה. שע"כ אין המצוה רק לאוכל כזית ולא ח"ש שיהא נמנה דעל אוכל ת"ש אין מצוה שיהי' נמנה דאדרבה אסור להימנות דהוי שלא לאוכליו וא"כ ע"כ לפי אכלו תכוסו דוקא לכזית היא ומנין לנו שלאו הבא מכלל עשה שמי שאינו נמנה אינו אוכל שיהי' בח"ש ג"כ. דכשם שהעשה שהאוכל יהי' נמנה קאי רק אכזית כמ"כ קאי האיסור של האינו נמנה אינו אוכל זה השיעור אבל ח"ש מנין לנו

ויותר פשוט מזה נ"ל לפמש"כ המשל"מ ה' חו"מ דכל מקום שנא' אכילה פי' אף ח"ש רק שיעורין הלמ"מ ואפיק לי' לר"י מעונשין שאינו רק בכזית אבל לענין איסורא נשאר קרא כדקאי דאכילה בכזית דוקא עכ"ד וזה שייך בכ"מ אבל כאן דנאמר איש לפי אכלו תכוסו ע"כ אין לומר דקרא לענין עונש. חדא דאין בעשה עונש כלל ע"כ אפיק לקרא מכל המשמעות דלפי אכלו פי' כזית דווקא. ועוד דאי תימא דלא אפיק קרא רק מעונש עשה ביד"ש אבל מיהת תכוסו איש לפי אכלו אף בח"ש א"כ מ"ט הקרבן פסול כשאין אוכלין לכזית אלא ע"כ דאפיק קרא ממשמעותי' לגמרי דבח"ש לא נקרא לפי אכלו ומנין לנו איסור לח"ש דא"נ שלא למנוייו. ולפי"ז ג"כ ריחא פשיטא דאינו רק כמו ח"ש ותדע דאל"כ למ"ד ריחא מילתא אמאי שלא לאוכליו לחולה ולזקן פסול הא ראוי' לו לזקן עכ"פ להריח אלא ע"כ דריחא לא הוי כזית ולא מיקרי אכילת כזית רק אכילת ח"ש. וא"כ מיקרי שלא לאוכליו. א"כ ממילא י"ל דבשלא למנוייו אין כאן איסור ריחא כלל אף למ"ד ריחא מילתא. וא"כ לפי"ז קשה מה פריך בגמ' לרב מהא דאפי' גדי וטלה הא בשלא למנוייו אין ריחא אסור כלל דלא גרע מח"ש דאינו אסור. ואיזהו איסור איכא בשני פסחים

ונ"ל ליישב דלמש"כ הר"ת בטכ"ע דטעם שנכנס במאכל דאוסר אם אכל מן התערובות כזית לוקה אף דאין ממשו בתוכו רק ח"ש דכיון דהיתר נהפך להיות איסור א"כ כל הכזית שב להיות איסור וא"כ אוכל כזית איסור ולוקה ור"ח כהן פליג עליו. ועפי"ז לשיטת ר"ת י"ל דנהי דאם הריח בפסח שלא למנוייו נהי דאינו רק ח"ש דאין שייך בריח לשער כזית וגם אין נמנין על הריח מיהת אם הריח מפטם למאכל אחר הוי המאכל כפסח אחר דטעם כעיקר בקדשים דאורייתא. וגם ריחא אי הוי כטעמא הריח משוי הפסח כאילו הי' פסח של חבורה אחרת א"כ כל האוכל כזית ממנו הוי כאוכל מפסח שלא נמנה עליו ושפיר מותיב בגמ' לרב וכו' עיי"ש. [והנה על קושית המלוא הרועים דהוי ח"ש י"ל עפ"י סברת הר"ש במס' טבול יום פ"ב מ"ג דח"ש דאסור מה"ת היינו דוקא כשהוא בעין אבל ע"י תערובות לא ועיין בזה בפר"ח או"ח סי' תמ"ה ובמהרש"א פסחים (דף מ"ד) ועיין קושית הר"ש הובא גם בס' עטרת זקנים פסחים (דף מ"ד) ובמק"א תירצתי עפ"י סברת חידושי הר"ן שבועות הביאו מהר"ם גלאנטי (דף ק"ט) דח"ש אסור מה"ת אינו באיסור הבא מחמת עצמו כגון מפני איסור שבועה. גם י"ל עפ"י סברת האו"ח בסיום למס' פסחים ליישב קושית הר"מ פוזנר עיי"ש]. עכ"פ מיושב שפיר קושית התוס' על רש"י בהא דלוי אף למש"כ המלא הרועים בשיטת הר"ן נדרים הנ"ל דאיכא איסור דרבנן בדבר שאינו יכול להימנות עליו. אפ"ה ניחא שפיר דפריך הגמ' מאין צולין שתי פסחים ללוי דהא כתבו דטעם דאסור לכתחילה ללוי הוא משום דא"מ איסור לכתחילה. והנה שיטת התוס' ביצה (דף ד' ע"ב) דאיסור דרבנן מבטלין לכתחילה ועיי"ש בהרא"ש ובטוש"ע יו"ד סי' צ"ט ובטו"ז וש"ך שם ובמג"א סי' תרע"ז א"כ שפיר קשה ללוי למה אין צולין שתי פסחים הא לענין איסור דפסח שלא למנוייו היה צריך להיות היתר אף לכתחילה אליבא דלוי כנ"ל: