תירוש ויצהר (שו"ת) פג

לכתחילה לענין ענפים לסכך שכ' דאף דאין מבטלין וכו' אכן הא דאין מבטלין איסור הוא דרבנן ודוקא בשיש לו הנאה אבל מצללה"נ עיי"ש. ובחידושי תירצתי בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר אין יוצאין במצה של טבל ומקשים מש"ס פסחים (דף ל"ה) דקאמר דאין יוצאין במצה של טבל משום דקאי לר"ש דאין איסור חל על איסור. אבל הרמב"ם דסובר אחע"א בכולל ומוסיף א"כ למה אין יוצאין במש"ט. ונ"ל בהקדם קושית התוס' סוכה (דף ל') למה לי קרא דכל שישנו וכו' הא הוי מצהב"ע אכן בשו"ת שאגת אריה סי' צ"ה תי' דעדל"ת. אכן בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' ל' הקשה הא אפשר לקיים שניהם שיפרש ויבטל ואי דאין מבטלין איסור לכתחילה הא במקום מצוה מבטלין דמללה"נ כהא דביטל ענפים המחוברים לסכך. אכן יש לומר דהא בהג"ה במשל"מ פ"ה מה' אישות הובא דעת הסוברים דאף דמללה"נ מ"מ לכתחילה אסור והובא שם דעות החולקים המהר"ם די בוטין וכנה"ג יו"ד סי' ר"ח ובגט פשוט סי' קכ"ד סק"א ובחק יעקב סי' תמ"ה ועיין בפתיחה כוללת להפרמ"ג או"ח סי' כ"ט ובשו"ת נוב"י חאו"ח מה"ת סי' קל"ד. ובזה נ"ל ליישב קושית הפרמ"ג או"ח סי' רצ"ח בא"א בנר של כותי דאוסרין משום מסיבת ע"ז הא מללה"נ הובא בס' מעון הברכות לחו"ז הגה"ק ז"ל ברכות (דף נ"ג ע"א) ולהנ"ל ניחא. א"כ י"ל דר"ש סובר דלא הוי מצהב"ע דהא עדל"ת ואי משום שאפשר שיבטל ויקיים שניהם אולי הוא סובר דבאמת מצות להנות ניתנו לכתחילה וא"כ אין מבטלין איסור לכתחילה. אבל הרמב"ם סובר דגם לכתחילה מללה"נ ושפיר מבטלין איסור לכתחילה ואפשר לקיים שניהם ולא הוי עדל"ת והוי מצהב"ע

ולפ"ז ניחא גם מה דמקשים על הרמב"ם שלא הביא בענין מרור של טבל דאין יוצאין כמבואר במשנה. אכן מרור דהוא דרבנן ודעת הבעה"מ ר"ה (דף כ"ח) דמצוה דרבנן ליהנות ניתנו א"כ אין מבטלין לכתחלה וא"א לקיים שניהם ועשה דוחה לא תעשה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה ופשוט וממילא מיושב גם שיטת רש"י הנ"ל דהגמ' מקשה ללוי משני פסחים דהוי מצוה ולמה אסור ללוי הא במצוה גם לכתחילה היה לו להיות מותר דהא מבטלין איסור לכתחילה במצוה כנ"ל

עוד י"ל בהקדם קושיות המפורשים. א) קושית השעה"מ פ"י מה' מאכלות אסורות ה"ג דלפי סברת הרי"ף דרב אזיל לשיטתו דסובר מין במינו במשהו א"כ מה מקשה הש"ס מהא דאין צולין שני פסחים נימא דהברייתא אתיא כרבנן דמין במינו בנותן טעם. ב) קושית הצל"ח דמה קאמר הגמ' עביד לוי עובדא בגדי וד"א הא שם הוי מין בשאינו מינו וגם רב מודה דמותר ועיין מה שתי' בזה בשו"ת שערי צדק או"ח סי' ס"ד. ג) קושית שו"ת מהרי"ל סי' קפ"ו ובצל"ח דמה מקשה הש"ס לרב נימא דהא דקאמר ואפילו בגדי וטלה לאשמועינן דאפי' במין בשאינו מינו אסור מצד דריחא, הוי טעם גמור. ד) קושית הר"ן והרז"ה להרי"ף דרב לשיטתו במין במינו מהא דשמעתין בפלוגתא דתנאי בהרודה פת חמה והניח ע"פ חבית יין של תרומה אף דהוי בשאינו מינו סובר ר"מ דאסור משום דריחא מלתא (הן אמת דלשיטת הרי"ף דרב אוסר משום מין במינו במשהו מיושב לי קושית מהרי"א הביאו בש"ך יו"ד סי' ק"ח סק"א דאין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור וכו' אכן המג"א סי' תמ"ז ובסי' תס"ז סקל"ה כ' דמשהו עכ"פ מפעפע אף במקום שאין האיסור הולך ולרב מין במינו במשהו והבן). אכן הכל ניחא ע"פ מש"כ השעה"מ שם ותוכן כוונתו בדברי הרי"ף דודאי פלוגתא דרב ולוי אי ריחא מלתא או לא הוי אפי' במין ושאינו מינו אלא דס"ל דע"כ מימרא דרב גבי בשר שחוטה שייך דוקא לפום שיטתו דס"ל מין במינו במשהו. דבמין ושאינו מינו שפיר אתי מצד הסברא אע"ג דאין בריח אלא משהו משום דקיי"ל דאיסור הניכר אינו בטל אפי' באלף וכ"כ תבלין הואיל דעבידא לטעמא לא בטל כיון דמרגיש הטעם ואפי' יש בו ששים לא בטל. וא"כ בנ"ד נמי כיון שהוא מריח ריח איסור הוי כאיסור הניכר ואינו בטל אבל במין במינו לא שייך לומר דחשיב כאילו ניכר האיסור כיון שהוא מין במינו ואינו מרגיש טעם האיסור כיון שהם שוים. ולכן מוכרח לומר דטעמא דרב משום דמין במינו לא בטל עיי"ש א"כ מיושב כל הקושיות דהא במין ושאינו מינו מכש"כ דסובר רב דאסור. וכן ראיתי שגם בחי' אנשי שם בהר"ן חולין כתבו דאין כוונת הרי"ף דבשאינו מינו מתיר רב עיי"ש. וגם מיושב קושית הר"ן לשיטת הרי"ף דהא אביי גופיה סובר דמין במינו בטל ואפ"ה סובר בע"ז (דף ס"ו) בבת תיהא דאסור משום דריחא מלתא הוא ע"ש. גם מיושב מה שהקשה בספר ברכת אברהם כאן דמה קאמר הגמ' לימא רב תנאי הוא הא יוכל לתרץ אנא דאמרי כר"י והכא מותר משום דהוי מין בשאינו מינו עיי"ש

ולפי"ז י"ל דבר חדש כיון שלא מצינו לרש"י הא דסובר לוי דלכתחלה אסור רק במעשה דגדי וד"א א"כ י"ל דדוקא במין ושאינו מינו סובר כן משום דניכר האיסור. דהא האור חדש שם מתמה א"ע על שיטת רש"י דמה נ"מ בין לכתחילה לדיעבד כנ"ל. אכן לדברינו ניחא דבמין בשאינו מינו שפיר סובר דאסור לכתחילה עכ"פ. וכ"ה סברת הר"ן חולין שם בהא דרב כהנא ורבא מפרזיקי דאסרו לכתחלה משום דניכר טעם בשר ואיך נאכל בחמאה. אבל במין במינו סובר לוי דגם לכתחילה מותר. וממילא מיושב הירושלמי דשם הוי מין במינו בשר שחוטה ובשר נבילה לכך סובר לוי דמותר לכתחלה. ומיושב גם קושית התוס' דגם בשני פסחים הוי מין במינו וגם לכתחילה מותר. והבן

עוד יש ליישב בהקדם קושית התוס' ד"ה נימא וכו' תימא מאי קושיא הא דאסור משום תערובות גופן היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובות טעמים. ולענ"ד י"ל פשוט דהנה הגאון מו"ה ליב קאסויץ מפראג ז"ל הובא בצל"ח הקשה לשיטת התוס' ע"ז (דף ס"ו ע"ב) דבחמץ בפסח דאסור במשהו אז אפילו במצות ובמעשה תנור דליכא פיטום אסור משום ריח דמשהו מיהא איכא א"כ קשה דהרי רב סובר כר"י דמין במינו בכל איסורים במשהו ולמה אמר בשר שחוטה שמן תיפוק לי' דאפילו שניהם כחושים דמשהו מיהא איכא עיי"ש. והצל"ח תירץ דרב מיירי במין ושאינו מינו לשיטת הב"י יו"ד סי' צ"ח דבשר שור וכבש ואיל שלשה מינים הם. ואם כן איכא למימר דרב מיירי בנבילה מבשר שור ושחוטה מבשר כבש לכך בעינן דחד מינייהו שמן וכו' עיי"ש

ולפי"ז בהא דצולין שני פסחים מיירי במין במינו דמין פסחים חד הוא והרי דקושי' הגמרא לרב דקאמר אפי' גדי וטלה דהיינו מין בשאינו מינו דיש תערובות גופים אבל משום תערובות טעמים מותר דאם לא כן למ"ל דוקא אפי' גדי וטלה ומה אפי' הא גם במין במינו בגדי וגדי או טלה וטלה אסור משום תערובות טעמים וע"ז סובב והולך קושית התוס' דשניהם כחושין. ובמין במינו באמת סובר רב דגם בכחושין אסור ומיושב קושית התוס'. שוב ראיתי בשעה"מ פי"א מה' מ"א ה"ג בענין שני פסחים אי הוי מין במינו עיי"ש וכן יש לתרץ עפ"י תי' השני של הצל"ח בסוף הסוגיא על קושית הגאון מהר"ל קסוויץ דהא דסברו התוס' בע"ז דמשהו מיהא איכא היינו לאסור כדי קליפה. ורב דמיירי בשמן היינו לאסור כולו עיי"ש. א"כ גם קושי' התוס' מיושב דהא אף בכחושים אסור לרב כנ"ל

אכן באופן אחר יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל ויהיה מיושב שיטת רש"י ז"ל מירושלמי. דהאור חדש הקשה בד"ה ה"נ מסתברא וכו' וז"ל וכ' הרי"ף ז"ל ר"פ ג"ה דהלכתא כלוי כיון דמסקינן דברייתא כוותיה מסתברא משא"כ לרב דצריך להגיה הברייתא והיינו כמ"ש רש"י ז"ל וכו' ולכאורה