תירוש ויצהר (שו"ת) פב

קי"ב) שכ' ונ' הרא"ה ז"ל דכי אמרינן צונן לתוך חם אסור

היינו דבעי רק נטילת מקום ודייק מש"ס דידן בפסחים גבי נטף מרוטבו על החרש וחזר אליו יטול את מקומו ואמרינן התם קס"ד בחרס צוננת בשלמא למ"ד עילאה גבר אמטו להכי יטול את מקומו וסובר הרב ז"ל דכיון דלמ"ד עילאה גבר סגי בנטילת מקום ה"נ לדידן דקיי"ל תתאה גבר סגי בנטילת מקום בצונן לרותח והר"ן חולק עליו ומוקי התם באיכא ששים לבטלו אלא כיון שנפל למקום ידוע צריך נטילת מקום ועוד כתב סברות בזה עיי"ש. וי"ל דמש"ה מוקי רבינו הרמב"ם ז"ל בחרס צוננת דאל"כ למה די ביטל את מקומו וכיון דשמואל לא אמר דמיירי ברותח רק בסולת לכן מוקי הרמב"ם רק בצונן והכל עולה יפה דהנה להרמב"ם ז"ל היה הגירסא בגמ' ביטל את מקומו סגי כגירסת הר"ח. אכן ע"ז קשה קושית התוס' דמה איסורא יש ברוטב כיון דאקורי מיקר. לכן כ' רבינו הרמב"ם טעם חדש דמשום דהמרק נטף ונפרד מהבשר תו לא מיקרי בשר צלי דטעם זה מועיל גם לחרס צוננת. דאי משום טעמא דנצלה מחמת דבר אחר בעינן דוקא שיהי' החרס רותח. דבצוננת אוקורי מיקר ואינו מבשל כפי שהסברתי כוונת התוס' כנ"ל. אבל טעמו של הרמב"ם מועיל לאסור כדי נטילה אף בחרס צוננת

וכך סדר הלכות שכ' רבינו בה' י"א כתב נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא צלי החרס. היינו כסברת התוס' ד"ה תנן דאם גוף הפסח נגע אף בצונן נאסר כדי קליפה מפני שהוא כנצלה מחמת דבר אחר. וכסברתי לתרץ קושית המהרש"א דבדבר גוש רותח על הצונן נאסר כדי קליפה ואדמיקר נתבשל. ואח"כ כ' בה' י"ב דבנטף מרוטבו על חרס צונן אז ג"כ יטול את מקומו אכן לא משום טעם דנתבשל ע"י ד"א דהא אינו דבר גוש וכ' בתוס' דאוקורי מיקר לכן כ' הרמב"ם טעם חדש המועיל אף בצונן ושוב בהלכה י"ג בנטף על הסולת כיון דלא מוקי בסולת רותחת לכן לא כ' יקמוץ את מקומו. רק יקלוף או כגירסת הכ"מ יטול את מקומו. וכוונת רבינו דדוקא במשנתינו דמוקי שמואל בסולת רותחת הוא משום דאיתא שם יקמוץ את מקומו. אבל באם הסולת הי' צוננת די בקליפה ולא משום טעמא דנצלה מחמת ד"א רק משום הטעם דהלחה שנפרד תו לא הוי' בשר צלי וכאשר כ' בפי' המשניות. והנה הצל"ח כ' דטעות הוא בדברי הרמב"ם דהטעם שכ' בה' י"ב צריך להיות בה' י"ג בנטף מרוטבו על הסולת ושם מקומו כאשר כן מביא הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות. ולפי דברי אין שום טעות דדוקא בפי' המשנה דלא מיירי הרמב"ם כלל מהא דנגע בחרסו של תנור ומהא דנטף מרוטבו על החרס. לכן כ' רבינו טעמו החדש על הסיפא דנטף מרוטבו על הסולת. אבל בחיבורו היד החזקה שמביא כל הדינים מהמשנה וכיון דהקדים להביא מהא דנטף על החרס וכבר כ' בזה טעמו משום דמרק היוצא אינו בשר צלי לכן אח"כ בהלכה י"ג אין מהצורך שיכפול שנית טעם זה. דהא כבר הביא הטעם אשר כוונתו בזה על ההלכה י"ב ועל ההלכה י"ג דבשניהם הטעם משום דהמרק הנוטף אינו בשר צלי. ולא משום דנצלה מחמת ד"א דהא מיירי בצוננת רק ברישא באם גוף בשר הפסח נגע בחרסו של תנור אף דמיירי ג"כ בצונן מ"מ יקלוף את מקומו והוי נצלה מחמת ד"א כמבואר בתוס' ד"ה תנן. וניחא שפיר הא דדי בנטילה וקליפה ולא קשה קושיות הרא"ה והר"ן חולין דהא מיירי בצוננת. ורק על המשנה דאיתא בסיפא יקמוץ את מקומו מוקי שמואל ברותחת. אבל הרמב"ם דמיירי בצוננת כ' רק דיקלוף את מקומו והוא ברור בעזהשי"ת ודו"ק: סימן כט

ב"ב יום עש"ק דברים תרנ"ח פלונסק

לכ' י"נ הרב המאוה"ג וכו' מ' יצחק אשר נ"י אבד"ק טשערווינסק

ע"ד אשר פלפלנו ביום אתמול בהיותו בביתי בסוגיא דריחא מלתא אכתוב לו עוד מה שאמרתי ת"ל בזה. בפסחים (דף ע"ו ע"ב) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש וכו' ולוי אמר אפילו וכו' עם בשר נבילה שמן מותר וכו'. הנה שיטת רש"י ז"ל בשמעתין ד"ה עבד עובדא דלוי מתיר רק בדיעבד אבל לכתחילה סובר גם לוי דריחא מילתא הוא. וכ"ה דעת הרי"ף ז"ל בחולין פ' גיד הנשה. והנה הר"ן ז"ל בחולין שם מקשה מירושלמי פ"י דתרומות ה"ב מהו לצלות שני שפודין א' של בשר שחוטה וא' של בשר נבילה בתנור אחד ר' ירמיה אמר בשם רב אסור ושמואל אמר בשם לוי מותר עיי"ש הרי מפורש יוצא דאף לכתחילה מתיר לוי. עוד הקשו בתוס' בשמעתין ד"ה מאי לאו דמה פריך הגמ' מהא דאין צולין שני פסחים כאחד נימא דשם גם לוי מודה כיון דמיירי לכתחילה

ונלע"ד ליישב בהקדם מה שמסביר האור חדש סברת לוי דאוסר לכתחילה דהא באמת יש להבין אי סובר ריחא מילתא אף בדיעבד אסור ואי ריחא לאו מילתא א"כ גם לכתחילה צריך להיות מותר וכ' דלפי מש"כ הרי"ף שם בחולין דרב אזיל לשיטתו דסובר כר"י דמין במינו במשהו לכך ריחא מילתא ולוי סובר דמין במינו בנו"ט לכך מותר אכן זה רק בדיעבד אבל לכתחילה אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה עיי"ש. והנה לסברת האו"ח מיושב לי קושית הר"ן חולין שם מש"ס ע"ז (דף ס"ו) דרבא מתיר אף לכתחילה בבת תיהא אכן להנ"ל ניחא דדוקא באיסור דאורייתא אוסר לוי לכתחילה משום דאין מבטלין איסור וכו' אבל בבת תיהא דהוא סתם יינם דאסור רק מדרבנן ודעת הראשונים דבאיסור דרבנן מבטלין לכתחילה וגם לוי סובר דמותר ועיין בטוש"ע יו"ד סי' צ"ט

אכן באמת איתא במחצית השקל סי' תמ"ז סק"ד דגם ללוי היה לו להיות מותר לכתחילה דהא אין כוונתו לבטל ולא שייך בזה הא דאין מבטלין איסור לכתחילה ועיין בזה באו"ח סי' תנ"ג ובטו"ז שם וביו"ד סי' פ"ד סק"מ בש"ך שם (עיי"ש לענין קושית שו"ת מהרי"ל סי' קפ"ו דמקשה דהי' לו לתרץ לרב דהא דנקיט גדי וטלה דהוי רבותא דאף מבשא"מ עכ"ז אסור מפני ת"ט דהוי טעם גמור ומתרצים דבאמת אין שום רבותא בין מב"מ ובין מבשא"מ דהא שם מיירי לענין לכתחילה ואין מבטלין איסור לכתחילה ומקשה המחצית השקל כנ"ל דהא אין כוונתו לבטל וכ"ה גם בצל"ח שם). אכן ראיתי באחרונים שכ' דהא דאם אין כוונתו לבטל מותר היינו דוקא לר"ש דסובר דבר שאינו מתכוין מותר. אבל לר"י דסובר דבר שא"מ אסור א"כ גם באין כוונתו לבטל אסור. ולכן ללוי אסור לכתחילה משום דאין מבטלין איסור לכתחילה גם באין כוונתו לבטל אכן בירושלמי הוא מימרא דשמואל משמי' דלוי. ושמואל סובר בש"ס כתובות (דף ו') כר"ש דדשא"מ מותר א"כ באין כוונתו לבטל שפיר מבטלין לכתחילה. ולכך ריחא ל"מ גם לכתחילה והוא כעין תירוצו של האו"ח בשמעתין דשמואל לשיטתו דסובר כרב דמין במינו במשהו עיי"ש לתרץ הירושלמי הנ"ל

ובדרך זה יש ליישב גם קושית התוס' הנ"ל על רש"י דהא כיון דכל הטעם דלוי דאוסר לכתחילה הוא משום דאין מבטלין איסור לכתחילה כמש"כ האו"ח. וידוע שיטת המג"א וטו"ז או"ח סי' תרכ"ו דבמצוה מבטלין איסור