תירוש ויצהר (שו"ת) פא

בדברי התוס' דכיון דמשמע בחרס תנור מיירי א"כ בוודאי הוי רותח ולא קשה כלל עליו מהא דחרס והבן

בתוס' ד"ה בשלמא למאן דאמר עילאה גבר וכו' וא"ת למאן דאמר עילאה גבר למה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד וכו' והקשה המהרש"א הא גם למ"ד תתאה גבר קשה כיון דהשפוד הוא תוך בשר הפסח באמצעו ויש בשר הפסח למטה ולמעלה משפוד למ"ד נמי דתתאי גבר למה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד ויש ליישב וק"ל עכ"ל והנה העולם מתרצים דלמ"ד תתאי גבר לק"מ די"ל דהשפוד נתחב בפסח בענין דנגע למעלה ולא למטה דהיינו שהי' עושים נקב גדול וארוך בפסח וכשתולה הפסח בשפוד שתוחב בתוכו השפוד נוגע למעלה ולא למטה דהא הנקב רחב וצד מטה של פסח אינו נוגע בשפוד. אכן ראיתי בס' לוית חן (ד' אלטונא שנת תצ"ג) במס' פסחים כאן שכ' דתי' זה טעות גמור דהא ע"כ למטה בבית נקובתו הי' נוגע בשפוד כדאיתא בתוס' ריש הפרק ועוד דהא הי' נותן השפוד בדרך שלשול מלמעלה למטה בתוך התנור וע"כ מוכרח להיות הפסח נוגע בשפוד לכן מתרץ הוא דכיון דהפסח הי' משלשלין מלמעלה למטה בתוך תנורים שלהם ולפי"ז בשר הפסח שסביב השפוד קרוי עילאי והשפוד חשיב תתאי עכת"ד וכתירוצו תי' גם בס' ברכת אברהם פסחים שם וכ' דבזה מדוקדק לשון התוס' שכ' ויהי' צריך ליטול את מקומו סביב השפוד משום דבכל סביבו הוי בשר עילאה עיי"ש

אכן פשוט נ"ל דלו יהי' דגם למ"ד תתאה גבר קשה קושית התוס'. אכן התוס' הקשה קושייתם למ"ד עילאה גבר לפי סדר הגמ' דאמרינן בשלמא למ"ד עילאה גבר ניחא על זה העמידו קושיתם דגם למ"ד עילאה גבר נוכל להקשות מפסח שיאסור מחמת השפוד וא"כ גם למ"ד עילאה גבר עוד לא תקנת מידי. אבל באמת דקושי' זאת משפוד יוכל להיות גם למ"ד תתאה גבר והבן

כתב הרמב"ם בפ' ח' מה' קרבן פסח (הלכה י"א) נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא צלי החרם. (הלכה י"ב) נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו שכל המרק והלחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה שהרי אינו בשר צלי. (הלכה י"ג) נטף מרוטבו על הסולת יקלוף את מקומו וישליכנו עכ"ל. והעתיקו בצל"ח שם וכ' וז"ל והראב"ד שתק ואני כמה תהיות חזינא בדברי רבינו חדא מדיהיב טעמא בנטף מרוטבו על החרס שכל המרק והלחה שתפרוש ממנו אסורה שאינו בשר צלי א"כ אין כאן הפרש בין חרס חם או צונן שתיכף שהלחה פורשת מן הבשר אינו בכלל בשר צלי וכשחוזר על הפסח החם היא נבלע בו כדי נטילה שהרי הוא רוטב. וא"כ אין פירוש לקושית הגמ' חרס כיון דצוננת היא אקורי מיקר לרוטב וכו' והרי אין האיסור ברוטב משום צלי מחמת דבר אחר וגם לא הזכיר רבינו שהחרס היא רותח ועיין לח"מ ואמנם לפי שיטתו שאין האיסור משום צלי מחמת ד"א רק משום שהיא רוטב ואינו בשר באמת אין חילוק. וגם בסולת תמוהים דבריו חדא שכ' קולף מקומו ובמשנה שנינו יקמוץ מקומו וזה הרגיש הכ"מ ורצה להגיה בדבריו. ושנית שלא הזכיר סולת רותחת ובגמ' מוקי לה לשמואל בסולת רותחת ובזה הרגיש הלח"מ וכו' ושמתי אל דברי רבינו בפי' המשנה בפי' המשניות וראיתי שעל בבא דנגע בחרסו של תנור לא פי' כלום וגם על נטף מרוטבו על החרס לא כ' שום טעם וכפי הנראה וכו' אבל על בבא דנטף על הסולת כ' רבינו שם וז"ל וכן כשיזוב מלחלחותו על הסולת כאשר זכר יסור איתו הסולת כי אסור לאכול ממנו כי אם מה שנשאר מעצמו קשה אבל מה שיזוב ממנו הרי הוא כמרק וכו' עיי"ש

ולפעד"נ דדברי רבינו הרמב"ם ז"ל מאירים כשמש ונותנים אור חדש בסוגיתנו. דהנה בתוס' שם ד"ה תנן הקשו דמרישא דקתני נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו למה לא מקשה הגמ' לשמואל ותי' דאפי' למה דס"ד בחרס צוננת דכ"ע מודו דתתאה בלע כדי קליפה והה"ד לאחר שהוחם מעט מבשל בפסח כדי קליפה וכו' עיי"ש ובתוס' ד"ה אלא הביאו ובפי' ר"ח גרס ביטל את מקומו סגי ורש"י מוחקו משום דקשיא לי' כיון דאוקירי מיקר מה איסורא יש ברוטב עיי"ש. ולכאורה קשה לי למאי דאמרינן בגמ' שם דאף לשמואל דסובר תתאה גבר מ"מ בחם שנפל לתוך צונן אדמיקר לי' א"א דלא בלע פורתא וקליפה מיהו ניבעי וא"כ למה כתבו בתוס' דלא גרסינן ביטל את מקומו סגי משום דאוקירי מיקר ומה איסורא יש ברוטב נימא ג"כ אדמיקר לי' וכו'. אכן י"ל פשוט דדוקא אדמיקר לי' בלע אמרינן אבל אין סברא לומר אדמיקר ליה שהתחתון נתחמם כ"כ שיבשל את העליון ושיהי' הפסח כנצלה ע"י ד"א דדי אם נאמר דבמשך איזה רגעים אין התחתון מקרר את העליון ואין החרס מיקר את הרוטב רק הרוטב עומד בחומו. ולא שנאמר שבין כה עוד יתבשל הרוטב מהחרס הצוננת. והיא סברא ברורה

אכן במהרש"א הקשה דהתוס' סתרו א"ע למש"כ בתוס' לעיל גבי חרס צוננת דכ"ע מודו דתתאה החרס בלע כדי קליפה ואח"כ מבשל בפסח כדי קליפה ותי' דהכא ברוטב שהוא דבר לח לא שייך בי' כדי קליפה כמו בחלב דלקמן כמש"כ התוס' לשיטת ר"ת עכ"ל. וכוונתו לפמש"כ בתוס' שם ד"ה תניא וכו' דדוקא בדבר שיכול לעשות קליפה אבל בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר עיי"ש. אכן לכאורה הריב"א ז"ל שם חולק ועיין בש"ך יו"ד סי' צ"א סק"ח שכ' דאף לשיטת ר"ת דוקא בחלב שהוא דבר הנבלל והקליפה נתערבה וכה"ג. אבל כשנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך בי' קליפה צריך ששים ומביא שם שכן דעת כל הפוסקים והטו"ז שם סק"ז מסיק כשיטת הריב"א א"כ שוב קשה דנימא דעכ"פ יטול את מקומו וכמש"כ בתוס' ד"ה תנן דגם לענין שהתחתון יבשל את העליון אמרינן אדמיקר לי' מבשל את העליון כדי קליפה

לכן נראה לתרץ קושית המהרש"א דמצינו דעת זקיני המהרש"ל ז"ל באו"ה שלו וביש"ש פכ"ה סי' ע"א דבדבר גוש כגון חתיכת בשר וכו' דמערין חם מן הקדירה אם היד סולדת בו דינו לעולם ככלי ראשון וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"ה סק"ח דבדבר גוש דמיקרי יבש ל"ש בו דפנות וכ"כ באו"ה כלל ל"ז ד"ז דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל לעולם כ"ז שהיד סולדת בו ובזה ל"ש כ"ש והובא בטו"ז סי' צ"ד סקי"ד ובש"ך שם סק"ל ועיין בחו"ד יו"ד סי' ק"ה סק"ח שכ' שהוכחתי דבדבר גוש אינו מאבד חומו ועיי"ש לענין תתאה גבר. וא"כ ניחא שפיר דדוקא באם נגע גוף הפסח בחרסו של תנור שפיר כ' בתוס' דאף אם נאמר בחרס צוננת מ"מ מבשל כדי קליפה. והוי כנצלה מחמת ד"א דהא הפסח שהוא דבר גוש מחמם את חרסו של תנור ואח"כ נתבשל מהחרס. אבל בנטף מרוטבו שפיר כ' בתוס' כיון דאקורי מיקר מה איסורא יש ברוטב היינו כנ"ל דאף דאמרינן אדמיקר בלע אבל לא אמרינן אדמיקר נתבשל מהצונן התחתון רק בדבר גוש דמחזיק חום גדול אף בכ"ש שפיר י"ל דהעליון מתבשל מהתחתון והבן

ולפי"ז הכל ניחא דלעולם הרמב"ם ז"ל מביא שיטת המשנה דמיירי בחרס צוננת דהא אינו אומר שהחרס או הסולת היו רותחין דהא כבר הקשו המפורשים למה מתרץ הגמ' בחרס כדאמר ר' ירמיה אמר שמואל בסולת רותחת ה"נ בחרס רותח. ולמה באמת לא אמר שמואל בחרס גופי' דמיירי בחרס רותח והעמיד דבריו רק בסולת דמיירי ברותחת לכן מוקי הרמב"ם ז"ל דבאמת בחרס לא אמר שמואל דמיירי ברותח דהא אי נימא דמיירי בחרס רותח יקשה למה די בנטילה הא ברותח צריך להיות כולו אסור דבאמת עמדו בזה הראשונים עיין בהר"ן חולין (דף