תירוש ויצהר (שו"ת) פ

האיסור וא"א לקיים שניהם וכו'. ומיושב קושי' הנ"ל דאם נאמר דקרא דיקדש אתי להיתר מל"א. אם יאכל חלק ההיתר שבלוע בו האיסור בצירוף חלק ההיתר שלא נבלע בו האיסור ביחד דע"ז אתי הפסוק דיקדש שיצטרף הל"א כנ"ל דברי רש"י דבחלק הבלוע בל"ה טכ"ע שפיר יהי' חייב מלקות ג"כ ולא ידחה העשה הל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם. דהי' אפשר לקיים העשה ולא יעבור על הל"ת שיאכל חלק הבלוע מאיסור עם חלק שאינו בלוע בו האיסור בזא"ז ולא בב"א דאז לא יצטרך לענין איסור ולענין מ"ע יצטרף וכיון דאפשר לק"ש העשה בלא דחיית הל"ת שלא יהי' כשיעור שפיר כשאוכל בצירוף שיהי' כשיעור יתחייב מלקות דהוי אפשר לק"ש עכתד"ק

וממילא מיושב כאן דרב ושמואל סוברים דמב"מ לא בטיל עיין פסחים (דף כ"ט) ומאן דסובר מין במינו לא בטיל סובר טעם כעיקר דרבנן עיין בזה במלא הרועים בסוגיא דמב"מ אות כ"א ובסוגיא דטכ"ע אות ח' ואות י"ב וא"כ סוברים רב ושמואל דקרא אתי להיתר מצטרף לאיסור ולא קשה דנימא עדל"ת, דהא אפשר לקיים שניהם שיאכל האיסור וההיתר שלא בבת אחת כנ"ל

איברא דקושי' השו"מ הנ"ל יש ליישב בהקדם מש"כ האו"ח פסחים (דמ"ה) ליישב קושיית הגרד"ב מגלוגא הנ"ל דלר"ע לשיטתו דסובר שוחטין הפסח על היחיד א"כ סובר כאיסי בן יהודה וקרא דעצם וכו' קאי לעצם שיש בו מוח א"כ לר"ע י"ל דאין עדל"ת שבמקדש עיי"ש ולפי"ז שפיר נ"מ בהא דהיתר מל"א לענין מלקות דאין לומר דעדל"ת ונשאר רק עשה דהא ר"ע יתרץ באמת מטעם אעדל"ת שבמקדש וכן יש ליישב קושית השו"מ עפ"י תירוצים שונים שנאמרו לקושית הגרד"ב הנ"ל עיין בס' אגודת אזוב לשה"ג (דס"ה ע"א) ובס' צרור החיים שער המל"א (דף כ"ו) ובס' תבואת השדה, ח"א (דף צ"ב) ובס' שער יהודא (דף כ"ב ע"א) ובש"ס

ברש"י ד"ה ושמואל אמר תתאה גבר וכו' בהא הילכתא כשמואל דהא תניא תרתי מתני' כוותיה כדלקמן עכ"ל והקשה הצל"ח וז"ל רש"י פרשן הוא ולא פסקן ואם רצה רש"י כאן לפסוק הלכה ג"כ היה לו להמתין עד סוף הסוגי' בתר דמייתי תניא כוותי' דשמואל ולמה זה מיהר רש"י ז"ל תיכף בתחילת הסוגי' דבהא הלכתא כשמואל וכו' עיי"ש. ולעד"נ ליישב דהנה רש"י מחק גרסת הספרים ביטל את מקומו סגי וגם מקודם בקושית הגמ' מנטף מרוטבו על החרס כ' רש"י דלא גרסינן בקולף את מקומו סגי. והנה הן אמת דהתוס' שם ד"ה אלא כ' טעמו של רש"י משום דקשיא לי' כיון דאוקורי מיקר מה איסורא יש ברוטב אכן באמת יש לתמוה כיון דהגמ' בא להקשות על שמואל מנ"ל לומר הסברא שכ' בתוס' כיון דאוקורי מיקר מה איסורא יש ברוטב שיהי' עי"ז קושיא על שמואל. דילמא ל"ל לשמואל, סברת התוס' רק כשיטתו שסובר בחם לתוך צונן אדמיקר לי' בלע כמבואר בגמ' אח"כ בסוגיא דידן. וכאשר באמת הקשה המהרש"א בתוס' ד"ה אלא על סברתם דאוקורי מיקר מה איסורא יש ברוטב מהא דכ' התוס' למעלה ד"ה תנן דאף על תנור צוננת בלע כדי קליפה וה"ה לאחר שהוחם מעט מבשל בפסח כדי קליפה

אכן י"ל לפי מה שכ' הר"ן חולין (דף קי"ב) דגמ' דידן מיירי שיש ששים. ואף דאיכא ששים בעינן כדי נטילה. דכיון שנפל למקום ידוע צריך נטילת מקום וכו' עיי"ש וכ"כ בטו"ז יו"ד סי' צ"ד סקי"ג בדין בשר רותח שחתכו בסכין חולבת שצריך ששים כנגד מקום הסכין ואם אינו ב"י אינו אוסר אלא כדי קליפה והאריך שם בטו"ז דע"כ מלבד הקליפה בעינן ששים וברישא מיירי ג"כ שמלבד הששים צריך קליפה במקום נפילת האיסור ומביא כן מש"ס דידן והאריך שם בדברי הרשב"א והמרדכי סו"פ גיה"נ ומש"ה סי' ק"ה ס"ה ודחה שם דברי הב"ח בזה ולפי"ז דמיירי דאיכא ששים רק הנטילה הוא לחומרא יתירה שמא נשאר כאן יותר במקום הנגיעה שפיר מקשה הגמ' אלא לשמואל דאמר תתאה גבר וכו' אקורי מיקר לי' לרוטב אמאי יטול את מקומו היינו כיון דגם מלבד הנטילה איכא ששים ל"ל עוד נטילת מקום כיון דהחרס צוננת ומתרץ הגמ' דמיירי ברותח וא"כ מלבד הששים צריך נטילה. והנה הא דמועיל ששים הוא רק למ"ד מב"מ בששים אבל לשמואל דסובר מב"מ במשהו אין שום תועלת בששים ועיין בפסחים (דף כ"ט ע"ב) ובע"ז (דס"ו ע"א) דאי אזלינן בתר טעמא הוי בשר ורוטב מב"מ. א"כ מאי מקשה הגמ' ל"ל ליטול את מקומו הא באמת הששים אינו מעלה ותועלת ולזאת צריך עכ"פ נטילת מקום כסברת התוס' ד"ה תנן דמבשל בפסח כדי קליפה וכקושית המהרש"א לכן מביא רש"י ההילכתא כשמואל דתתאה גבר. וא"כ קאי הקושי' לדידן דפסקינן כשמואל דתתאה גבר ואנן סוברים מב"מ בששים א"כ קשה אליבא דידן ל"ל ליטול את מקומו כיון דאיכא ששים וע"ד שתי' הצל"ח דגם רש"י לשיטתו בפסחים (דף למ"ד) דמב"מ במשהו עכ"ז קשה לדידן דאנן סוברים כרבא דאזלינן בתר שמא א"כ הוי רוטב ובשר מבשא"מ עיי"ש והבן

(שם) כדאמר רב ירמיה אמר שמואל בסולת רותחת ה"נ בחרס רותח. מקשים במפורשים למה מוקי שמואל בסולת רותחת ולא מוקי גם בחרס דמיירי בחרס רותח. עד דהוצרך הגמ' לומר כדאמר ר"י אמר שמואל בסולת כן נתרץ בחרס ושמואל לא העמיד דבריו על חרס גופא

אכן י"ל דבאמת מאי הוי הס"ד דמיירי בחרס צוננת הא כיון דמשמע דבחרס תנור מיירי א"כ בוודאי מיירי ברותחת כדברי התוס' שם ד"ה תנן. אכן י"ל ע"ד דאיתא בירושלמי פ"ז דפסחים סוף הלכה א' רבי אימי בעי גרף את התנור וצליי' בו אמר רבי ירמיה מה צריכה לי' כריה"ג ברם כרבי עקיבא פשיטא ליה אמר ר' יוסי ואפילו כר"ע צריכה לי' משל גחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה גחלים לאויר העולם נצלה לשעה מה בין נצלה מקצתו מחמת התנור מה בין נצלה כולו מחמת התנור א"ר יוסה בי רבי בון תנור אינו מועיל לגחלים כלו' אינו אלא מכניס את הב בשעה שהגחלים באויר התנור נצלה לחצי שעה בשעה שהגחלים לאויר העולם נצלה לשעה עכ"ל. ובקרבן העדה שם אר"י בר' בון לעולם לר"ע פשיטא לי' דאין נצלה מחמת התנור כלל דחום הגחלים מנצח חום התנור והא דנצלה בתנור לחצי שעה היינו משום שהתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר משא"כ כשמונחים לאויר העולם עכ"ל ועיין בתוס' פסחים (דף ע"ה ע"א) ד"ה וגרפו שמביא את הירושלמי לתרץ בזה קושי' הר"י מהא דאבוקה כנגדו דאסור (ועיי"ש במהרש"א שכ' דאין כאן מקומו. והתוס' הי' להם להביא הירושלמי לקמן בהא דתנור כו' וצלה בו את הפסח. אבל באמת שפיר כיוונו בתוס' להביא כאן הירושלמי לתרץ קושית הר"י כאשר האריך בזה בס' אמרי בינה לפסחים בסוגיא דידן עיי"ש)

והנה לפי"ז י"ל דהס"ד הי' כסברת ר' יוסי בירושלמי דאפי' לר"ע צריכה דכיון דגחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה א"כ מה בין נצלה מקצתו מחמת התנור לנצלה כולו מחמת התנור וא"כ אם נאמר דהתנור הי' רותח הוי נצלה מחמת דבר אחר וע"כ מיירי בחרס צוננת אבל הגמ' מתרץ כדאמר רב ירמיה א"ש בסולת רותחת ה"נ בחרס רותח. ואי משום שלא יהי' כנצלה מקצתו מחמת התנור הא באמת מסיק ר' יוסה בר' בון דהאש נוצח את חום התנור. אבל ר' ירמיה לא הוצרך לומר בשם שמואל בהא דחרם דמיירי ברותח דהא רב ירמיה בעצמו אמר בירושלמי שם ברם כר' עקיבא פשיטא לי' וסובר כסברת ר' יוסה בר' בון דהאש נוצח א"ב אליבי' בוודאי מיירי בחרס רותח