תירוש ויצהר (שו"ת) עט

סימן כח

בשם ה' ג' מנחם אב תרפ"ב ווארשא

לכבוד י"נ הגה"צ וכו' מ' שמעון אלטר שי' פרלאוו אור תורתו זורח בק' נאווימינסק

ע"ד השאלה שהציע כ"ת לפני וכו' [תשובתי כבר נדפס בספרי שו"ת פנות הבית סי' צ"ו] וע"ד ח"ת אכתוב לכ"ת מה שנתחדש לי בסוגיא זו דתתאה גבר בפסחים (דף ע"ו ע"א) בשלמא לרב דאמר עילאה גבר וכו' וכי הדר רוטב אפסח וכו' ראיתי בישועת יעקב יו"ד סי' צ"א סק"ד שהקשה למאי דאיתא בזבחים (דף צ"ז) בהא דאשר יגע בבשרה יקדש ניתי עשה ולדחה ל"ת ותי' שם הש"ס דיקדש עשה הוא ואין עדל"ת ועשה וכאן קשה ג"כ כיון שנתערב הכשר עם הפסול ניתי עשה דכשר וידחה הל"ת דפסול ולמה יטול את מקומו בשביל תערובות הרוטב ותי' וז"ל וצ"ל אחד משני טעמים או דבאמת הרוטב מטוי בפסח עד כדי נטילה ונעשה הך כדי נטילה צלי מחמת דבר אחר ואין כאן עשה בהך כדי נטילה כיון דכולו איסור או כמש"כ בחי' לטור או"ח תמ"ב דלמאי דקיי"ל היתר מצטרף לאיסור בקדשים ונהפך ההיתר להיות איסור אין כאן עשה דאכילת הכשר דהכל פסול וסוגי' דזבחים הוא למ"ד דיקדש לטכ"ע אתי דלא נהפך ההיתר לאיסור רק דיש בו טעם איסור לכך מקשינן ניתי עשה וידחה ל"ת עכ"ל

ושם בסק"ז הכפיל ד"ק וסברתו הנ"ל דהיכי דאמרינן נהפך ההיתר להיות איסור כמו בקדשים למאן דדריש מקרא דיקדש להמצל"א ל"ש לומר עשה דוחה ל"ת דאטו יש עשה לאכול קדשים פסולין וסוגיא דזבחים אתי' כסוגיא דנזיר דקרא דיקדש אתי לטכ"ע ולא להיות נהפך ההיתר לאיסור ואז עשה דוחה ל"ת כפי' רש"י בזבחים ניתי עשה דכשרה היינו חלק הכשר וידחה ל"ת דפסולין וכו' עיי"ש

ולפי"ז נ"ל לתרץ קושית הג' מו"ה דובער אבד"ק גלונא ז"ל בפסחים (דף מ"ה ע"א) דתי' רב אשי משום דהוי נזיר וחטאת שנ"כ הבאים כאחד ובזבחים תי' רב אשי דיקדש עשה הוא וא"כ איצטריך לקרא דחטאת כדי שיהיה בחטאת עשה ול"ת ולא הוי כשני כתובים הבאים כאחד עיין בזה במפורשים באור חדש פסחים שם ובס' מהר"ם ברבי בדרוש שני לשה"ג (דף מ"ז ע"א). אכן להנ"ל ניחא דסוגיא דזבחים קאי לפי סוגית הש"ס בנזיר דחטאת לטכ"ע אתי ולא נעשה ההיתר איסור שפיר מקשינן ניתי עשה וידחה ל"ת אבל לסוגית הש"ס פסחים דקרא דחטאת אתי להיתר מצטרף לאיסור א"כ נהפך ההיתר להיות איסור א"כ כל הקושיא דיהיה עשה דוחה ל"ת לא קשה כלל ולא נצרך לתירוץ הגמרא דיקדש עשה הוא. שוב מצאתי שכן תירץ הישועות יעקב חיו"ד סי' פ"ז סק"ו

ולפי סברא זו נ"ל ליישב הקושיא שהובא בשו"ת שואל ומשיב מהד"ב ח"ד סי' קמ"ט דל"ל הקרא בחטאת להיתר מצטרף לאיסור דלכאורה הנ"מ רק לענין מלקות כדאיתא בתוס' פסחים (דף מ"ד) דלר"י דח"ש אסור מה"ת אין נ"מ במה דהיתר מצטרף לאיסור רק לענין מלקות ובזבחים תי' ר"א דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולשיטת הריב"א עכ"פ העשה דוחה הל"ת ונשאר רק עשה ואין כאן מלקות דהל"ת נדחה, מפני העשה עיי"ש. אכן להנ"ל אם נאמר היתר מצל"א נהפך ההיתר לאיסור וממילא אין כאן עשה לדחות הל"ת ואיכא מלקות ופשוט

ולפ"ז יהיה מיושב קושית התוס' בשמעתין ד"ה בשלמא שהקשו תיפוק ליה שרוטב איסור נבלע בפסח ולמה מאריך הגמרא בהקושיא וכי הדר רוטב אפסח קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרס ותי' דהא דקאמר הגמרא ומטוי פסח ארוטב קאי מדקאמר מחמת חרס דאי אפסח קאי הוה ליה למימר מחמת רוטב עכ"ל אכן להנ"ל ניחא דדוקא אי אמרינן דגוף הפסח נצלה ע"י ד"א דאז נהפך ההיתר לאיסור לא שייך לומר עשה דוחה ל"ת אבל אי הוי טעם האיסור משום דהרוטב נבלע בפסח א"כ יקשה גם לרב למה יטול את מקומו ניתי עשה וידחה ל"ת כנ"ל

אכן אכתי קשה לשיטת התוס' שכתבו דארוטב קאי דאי אפסח הוה ליה למימר מחמת רוטב ולא מחמת חרס דהא הפסח לא נגע בחרס א"כ כיון דמיירי רק מטעם בלוע דרוטב שוב קשה נימא עשה דוחה ל"ת ולמה יטול את מקומו אף לרב דסובר עילאה גבר ונבלע הרוטב האסור בבשר הפסח הכשר מ"מ עשה דוחה לית. ואף דרב סובר בחולין (דף ק' ודף ק"ח) דחתיכה נעשה נבילה וא"כ י"ל דגם הבלוע הוי כנהפך ההיתר לאיסור הא לשיטת הר"ן חולין (דף קי"ב) מיירי כאן באיכא ששים וא"כ אין חתיכה נעשה נבילה שנאמר דהפסח נהפך לאיסור. ומה גם לשמואל דסובר בחולין (דף ק"ח) אפשר לסוחטו מותר ודעת הרבה מהראשונים דזה תלי' בדין חנ"נ דהסובר אפשר לסוחטו מותר סובר אין חנ"נ א"כ לא נהפך הפסח לאיסור וקשה גם לשמואל נימא עשה דוחה ל"ת

אכן י"ל דלכאורה יש לעיין אי אמרינן עשה דוחה ל"ת הבא מכלל עשה ובשו"ת ח"ס חאו"ח סי' ק"ן כתב דדוחה אע"ג דלאו הבא מכלל עשה עשה מ"מ לענין דחייה לא עדיפא מלאו דאתי' מיניה וכתב שזה בעיניו דבר פשוט. והנה מצאתי שכ"כ הרשב"א כתובות (דף מ') (ועיין בח"ס חאע"ז סי' קנ"א ובס' ברוך טעם דל"ח לדו"ז הגאון ז"ל ובס' נפש חיה ח"ד בסוגיא דעשה דוחה ל"ת סי' י"ב). אכן לכאורה משמע דלא דחה לאו הבא מכלל עשה מהא דמקשה הגמרא בפסחים (דף נ"ט ע"א) מה אולמא דהאי עשה והלא עשה דהשלמה הוי לאו הבא מכ"ע ושפיר עשה דוחה אותה א"ו דלא דחה ועיין בזה בשו"ת שאילת שלום מה"ת סי' י"ז א"כ י"ל דתוס' שפי' דארוטב קאי ומיירי רק בבלוע סוברים דאין עשה דוחה ל"ת הבא מכלל עשה וכאן הוי לאו הבא מכלל עשה מדכתיב צלי אש ועיין נ"ח שם סי' י"ג בלאו הבא מכלל עשה לענין מ"ע שהז"ג

שוב ראיתי בשו"ת נ"ח ח"ד בסוגיא דעשה דוחה ל"ת סי' ט"ו שמביא קושית השו"מ הנ"ל ותי' ע"ד הפלפול וזת"ד דרש"י כתב בפסחים (דמ"ד ע"ב) ד"ה מפת ומיין חייב ופליגי רבנן עליה דל"ל המל"א ואלו פשט היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן עליה דהא אית להו טכ"ע ואתעביד ליה פת גופא איסור ובהא פליגי עליה דטעמא דר"ע משום צירוף היא וכו' וכ"כ (בדף מ"ה ע"א) ד"ה ורבנן וכו' עיי"ש הכלל דלשיטת רש"י היתר מל"א אתי רק ללמד אף שלא נבלע בכולו והחלק שלא נבלע בו האיסור ג"כ מצטרף לאיסור. ואיתא כאן בגמרא א"ל רב אשי לר"כ אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים עד זג לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז השתא איסור והיתר מצטרפין איסור ואיסור מבעיא א"ל או"ה בב"א או"א בזה אחר זה ופי' תוס' נזיר (דף ל"ד) דאו"א מצטרפים בזא"ז בכדי אכילת פרס אבל או"ה מוכרח להיות בב"א ממש. ויקשה לפי"ז מה מקשה הגמרא ניתי עשה ולדחה ל"ת הא אם אפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת והכא ג"כ אפשר לקיים שניהם לקיים העשה ולא לעבור הל"ת דיכול לחתוך החלק שאין נבלע בו האיסור ולאכול ההיתר שנבלע בו האיסור עם חלק ההיתר שלא נבלע בו האיסור בזה אחר זה בכדי א"פ דעשה יקיים אף דצריך כזית מ"מ לענין המצוה יצטרף האכילה בכא"פ ולענין הל"ת איסור והיתר אין מצטרפים רק בבת אחת ממש ושפיר יקיים העשה ולא יעבור הלאו דלענין העשה יהיה שיעור ולענין הל"ת לא יהיה שיעור

וי"ל דקושית הגמ' זבחים נימא עשה דוחה ל"ת קאי שיטת הגמ' חולין דכל אשר יגע בבשרה יקדש אתי לטעם כעיקר וכ"ה לחד תירוצא בנזיר. וכיון דטעם כעיקר א"כ נבלע האיסור בכל ההיתר וא"א לאכול ההיתר בלא