תירוש ויצהר (שו"ת) ז

לטכ"ע ומכאן אתה דן לכל התורה. וא"כ י"ל דגם גמרא דפסחים כיוון להשקלא וטרי' דש"ס נזיר די"ל לרבנן דמיצרך צריכי בשני אופנים היינו אופן ראשון דחטאת מנזיר לא ילפינן דשאני נזיר דחמיר לענין חרצן ואחר דר"ע לא קיבל זאת הסברא וכנ"ל דאין לחשוב זאת לחומרא נגד חטאת כיון דבלא קרא דנזיר עיקר הלימוד לחטאת הוא ממנחה שוב חזרו רבנן ג"כ מסברתם דנזיר חמיר משום איסור חרצן רק דיש אופן אחר שלא יהי' בטכ"ע שני כתובים וכו' משום דחטאת להמל"א ואין לנו לטכ"ע רק פסוק א' בנזיר ומכאן אתה דן לכל התורה וא"כ שפיר מדוקדק בגמ' דפסחים דמקודם אמר ורבנן מיצרך צריכי ונכלל בזה בקצרה הצריכותא דש"ס נזיר והיינו דאין ללמוד מנזיר משום דחמיר לענין חרצן ואח"כ קאמר דר"ע ל"ל סברא דמיצרך צריכי ואדרבא מאי צריכי והיינו דמנזיר נוכל למילף לחטאת כנ"ל ואח"כ קאמר הגמ' לרבנן צריכותא חדשה אמרי לך מיצרך צריכי דחטאת להמל"א ונזיר לטעם כעיקר וכסיום הגמ' דנזיר אחר שקיבלו דברי ר"ע ולפי"ז סוף סוף בין בנזיר בין בפסחים רבנן הודו לר"ע דאין לומר הצריכותא דאופן ראשון דנזיר חמיר לענין חרצן רק הצריכותא באופן השני דחטאת להמל"א ולא החזיקו רבנן בסברתם דנזיר חמיר וא"כ מיושב ג"כ מאי דבראש הסוגיא אמרינן לרבנן דמנזיר ילפינן לכל התורה והבן

עוד נ"ל ליישב קושי' התוס' הנ"ל דלמה עביד הגמרא בנזיר אליבא דרבנן צריכותא אחרת והיינו דנזיר חמיר דאסור אפי' בחרצן וי"ל דזה תלי' בגרסות שונות מה דבש"ס פסחים איתא והאי משרת להכי הוא דאתי האי מיבעי ליה לכדתניא משרת ליתן טכ"ע ובגמ' דנזיר הגירסא ממאי דהאי משרת להמל"א דילמא ליתן טכ"ע הוא דאתי ע"ש הרי דכאן פריך בלשון דילמא לטכ"ע היינו מנא לן דלהמל"א דילמא לטכ"ע ובפסחים מקשה בפשיטות דאיך נוכל לומר להמל"א הא ע"כ אתי לטכ"ע ובאמת זה תלי' במה שכ' ליישב קושי' המהרש"א ז"ל על רש"י דמאי פריך לעיל ור"ע טכ"ע מנליה אימא דר"ע היינו רבנן דכותח הבבלי דלית להו טכ"ע ע"ש ובאמת כזאת הקשו בתוס' בנזיר (דף ל"ז ע"א) ד"ה טכ"ע וא"ת ודלמא לית ליה וי"ל דודאי אי לא דשמעינן מקרא אחרינא טכ"ע לא הוה מוקי משרת להמל"א דטפי הוה מסתבר לאוקמי משרת ליתן טכ"ע כיון דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין אלא טעמא וכו' ע"ש הרי דיותר סברא לומר טכ"ע מלומר המל"א וא"כ מיושב קושי' המהרש"א דשפיר מקשה הגמרא ור"ע טכ"ע מנלי' דהא כיון דסובר המל"א ע"כ דסובר גם טכ"ע דפשוט יותר לאיסורא וכפי הנראה רמז שם המהרש"א ז"ל לתוס' נזיר היוצא מזה דלפי הגרסא בש"ס פסחים דמקשה בפשיטות דע"כ אין לומר להמל"א כיון דיש לאוקמי לטכ"ע והוא כסברת התוס' הנ"ל דיותר יש לאסור טכ"ע מלאסור המל"א אבל בנזיר דהגרסא הוא ממאי דהאי משרת וכו' דילמא וכו' משמע דלא הי' להגמ' פשוט יותר לאסור טכ"ע מלאסור המל"א ומקשה רק בלשון דילמא ולכך דוקא בנזיר דאין הסברא מטכ"ע כ"כ בפשיטות א"כ מקשינן אליבי' דרבנן פירכא כל דהוא היינו הפירכא דנזיר חמיר דאסור אפי' בחרצן אף דר"ע ל"ל הסברא דנזיר חמיר כדברי השטמ"ק שם אבל בפסחים סובר הגמ' דטכ"ע קרוב ופשוט בסברא לאסור א"כ אין לומר מיצרך צריכי משום דאין ללמוד מנזיר כנ"ל דז"א דהא הוי רק כגילוי מילתא בעלמא מנזיר לחטאת כיון דגם הסברא נותנת דטכ"ע והבן

ובחידושי למס' חולין (דף ק"ח ע"א) כתבתי בגמרא אמר אביי וכו' בקושית התוס' ד"ה מבשר דהכא משמע דנ"ל לאביי טכ"ע מבב"ח ובפסחים ילפינן ממשרת ומג"ע ולענד"נ בהקדם מה שיש לדקדק על לשון הגמ' מבב"ח מ"ט לא גמרינן הא אדרבא אביי סובר דשפיר גמרינן מבב"ח וכך הול"ל אמר אביי טעמו וכו' בעלמא דאורייתא דגמרינן מבב"ח דאי אמרת חידוש הוא אע"ג דליכא נו"ט נמי. ולכן י"ל כונה אחרת בדברי אביי דהכו"פ סי' פ"ז ובפ"י פסחים (דף מ"ד) הקשו דאיך נוכל למילף מגיעולי עכו"ם טכ"ע דילמא שם הי' הגיעול שמא בישלו חלב ואנן נבשל בשר ובב"ח הוי חידוש ואיך נוכל למילף לשאר איסורין. והנה בכו"פ תי' לשיטת הר"ן דצלי אינו אסור מן התורה בבב"ח דלא הוי דרך בישול ולא משכחת קרא דתעבירו באש דאינו אלא בצלי ועיין בכוונת תי' הכו"פ בחי' אמרי ברוך על החו"ד סי' פ"ז ועיין ברש"י עה"ת פ' מטות בהא דאשר יבוא באש ובספרי שם ופי' המלבי"ם ועיין בחות דעת סי' פ"ז שהשיג על הפר"ח שסובר דגם צלי הוי דאורייתא מהא דויבשלו את הפסח והק' מש"ס ב"מ פ' הזהב וכל היכי דכתיב ידו ממש והא כתיב ויקח את כל ארצו מידו ע"ש ובס' חוסן ישועות חולין בסוגיא זו מה שתי' בסברא את דברי הפר"ח ובגוף קושי' הכו"פ תי' בחות דעת שם דאם בישל העכו"ם בשר לחוד או חלב לחוד הוי היתרא בלע וסגי בהגעלה אף בדבר שתשמישו ע"י האש כמבואר בסוף ע"ז ולא משכחת קרא דתעבירו באש ע"ש ובס' חוסן ישועות שם תי' עפימש"כ בכו"פ סי' צ"ח דטעם בלוע בכלי אף בבב"ח לא הוי דאורייתא ע"ש עכ"פ י"ל דכונת אביי דילפינן באמת טכ"ע מג"ע וזה שאמר טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא והיינו דילפינן מג"ע דאי ס"ד דרבנן היינו דבעלמא בשאר איסורין הוי רק דרבנן משום דנימא דקרא בג"ע קאי דווקא משום בב"ח אכתי מבב"ח מ"ט לא גמרינן היינו הא אף דנימא כן דשם מיירי בבב"ח מ"מ נוכל למילף מבב"ח לשאר איסורין ואי דבב"ח חידוש הוא א"כ אע"ג דליכא נו"ט נמי וע"ז תי' רבא דלעולם בב"ח הוי חידוש ואין למדין מבב"ח היינו דאם נימא דג"ע הי' משום בב"ח לא הוי נוכל למילף לשאר איסורין משום דבב"ח הוי חידוש ואי דיהי' אסור גם בליכא נו"ט זה לא קשה דהא דרך בישול אסרה תורה וא"כ לרבא ע"כ צ"ל דגיעולי עכו"ם מיירי בשאר איסורים כתירוצים אחרים שנאמרו בזה בכו"פ ובחות דעת ובחוסן ישועות ובאו"ח פסחים (דף מ"ד) ושאר ספרים ויהי' מיושב גם קושית התוס' ד"ה אמר רבא דמכאן משמע דרבא ל"ל טכ"ע דהא אדרבא רבא שפיר יוכל למילף טכ"ע מג"ע דמיירי בשאר איסורין דהא סברת הכו"פ סי' צ"ח דבבלוע בבב"ח לא הוי דאורייתא הוא משום דדרך בישול אסרה תורה וכמבואר הסברא בחוס"י לתרץ בזה קושי' הכו"פ סי', פ"ז א"כ במה דאמר רבא דרך בישול אסרה תורה ממילא כולל בדבריו דנוכל למילף מג"ע כנ"ל דמיירי ע"כ בשאר איסורים. ות"ל אחר שנתחדש לי דברים אלו מצאתי שכוונתי לכעין דברי החי' הרי"ם חולין בשמעתין

והנה בתוס' שם ד"ה דחידוש הוא פי' בקונטרס דשניהם מין היתר וכו' וטעם זה לא קאמר בפסחים (דף מ"ד) וכו' ומסיק דהיינו חידושו דאי תרו לי' כולי יומא בחלבא שרי וכו' ע"ש. ולפעד"נ דפירש"י כאן מדוקדק היטב דהנה בחי' הרי"ם בשמעתין (דף קנ"ג ע"א) כ' דלקמן בסוף פירקין איכא מאן דיליף בב"ח מג' פעמים לא תבשל ואיכא מאן דיליף מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הוא בבל תאכל וכיון שעשה איסור שבישל בב"ח נאסר ממילא באכילה ע"ש וא"כ נראה למאן דיליף מלא תאכל כל תועבה לא הוי בב"ח חידוש כלל מה דכל חד שרי ובהדי אהדדי אסור דהא מאי דאסור לבשלם יחד אינו שייך לאכילה דזה איסור אחר וממילא שוב לענין איסור האכילה לא הוי חידוש דכל שתעבתי וכו' וכיון שעבר אלא תבשל נאסר וכיון דאיסור הבישול אינו חידוש ממילא ליכא חידוש לענין איסור האכילה רק אי ילפינן בב"ח מלא תבשל ג' פעמים והוי איסור בפ"ע אכילת בב"ח הוי חידוש דכל חד שרי וביחד אסרה תורה ולכך מיושב מה דפירש"י אהא דאמר מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא ופי' דגמרינן מלא תבשל ע"ש משום דרק ע"י דילפינן