תירוש ויצהר (שו"ת) עח

וא"א לא הרהר במצות מילה. ועי"ז נקרא תמים ודו"ק

לג) בפ' לך בהא דלקח אאע"ה עצה על המילה י"ל עפ"ד הס' דברי שאול עה"ת פ' וירא בהא דכונו חייב זכאי משום דלא הי' מו"מ בזה ושמא טעו. וא"כ י"ל דאם לא הי' נוטל עצה הי' בזה רק דעה אחת שלא עפ"י משא ומתן בדבר. אכן אחר ששאל מצה ובאמת רוב אמרו לו שלא ימול א"ע. והוא שמע לדעת ממרא ומל א"ע זאת יהי' ראי' שכולם ילמדו ממנו כיון שאין זה טעות כיון שנשא ונתן בזה. ועי' כ"ס ר"פ וירא

לד) בראשית (א' כ"ו) ויאמר אלקים נעשה אדם וגו'. בזוה"ק בראשית (דף כ"ב ע"א) ויאמר אלקים נעשה אדם סוד ד' ליראיו ע"כ. וצריך ביאור. וי"ל דהנה בקרא כתיב נעשה אדם והול"ל אעשה אדם. ועיין לחז"ל במ"ר ובש"ס מגילה (דף ט'). ויראתי בפצותי דהפי' נעשה אדם עפ"י חז"ל בילקוט תזריע י"ב שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בו"ד. א"ל של בו"ד וכו'. א"ל למה אתם מלים. א"ל אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בו"ד נאים משל הקב"ה. הביא לו שבלים וגלוסקאות אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בו"ד א אלו נאים. א"ל הואיל והוא חפץ במילה למה אינו מהו ממעי אמו. א"ל לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא לצרף בהם וכו' עיי"ש. ובס' קדושת לוי פ' וירא מביא דברי חז"ל אלו ומפרשם. עכ"פ מבואר בנדרים (דל"א:) גדולה מילה שלא נקרא אאע"ה שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והי' תמים ושלימות האדם הוא אחר המילה. וזה נעשה אדם. היינו השי"ת כביכול לא אמר אעשה אדם שכ"ז שלא נימול אינו אדם שלם. והאדם לא נברא מהול שיהי' שייך לומר אעשה היינו בעצמי. רק אחר שמל שמצד האדם נעשה גמר ושלימות הבריאה. ע"י עשיית האדם מעשה בו"ד. וזה נעשה אדם ל"ר היינו השי"ת יחד עם מעשה בו"ד. וזהו כוונת חז"ל הובא בס' דמשק אליעזר בראשית אות טו"ב נעשה אדם פקודא דא למגזר ית גיורא למהוי בצלמינו בגזירו דערלה. כדמותנו בפריעה וכו' עיי"ש. וזאת כוונת הזוה"ק נעשה אדם סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם היינו מצות מילה דדרשו ז"ל מקרא זה סוד ד' ליראיו שניתן מצות מילה לאברהם אבינו שנקרא ירא אלקים אתה. והזוה"ק מתרץ בזה הקושי' למה נאמר נעשה אדם בל"ר כנ"ל. ועיין בזוה"ק ר"פ שמיני בענין נעשה אדם וכו'. עתה מצאתי גם בס' דברי יוסף בראשית דפי' נעשה אדם עם האדם עיי"ש באופן אחר. אבל יש סעד לדברי. ועד"ז נ"ל פי' באדר"נ (סופ"ב) אדה"ר נולד מהול שנא' בצלמו ע"ש בבנין יהושע. ולהנ"ל ניחא

לה) הקשה בס' נפש דוד פ' לך למה בכל פ' המילה נזכר רק שם אלקים ולא שם הוי"ה ב"ה ועיי"ש תירוצו דכל המצות המה על האדם בהיותו בן י"ג שנים ומצוה זאת חייבה התורה לקטן בן ח' ימים וזה ממדת הדין והגבורה לחייב קטן במצות. ועוד תי' משום דמצות מילה הוא ע"י יסורים לכך הוא דין וגבורה עיי"ש

ולענ"ד נ"ל עפ"מ דאי' (נדרים פ"ג מ"י) גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עלי' מלא שעה. ועיי"ש לזקני בתוי"ט שהק' מהא דסוטה (פ"ג מ"ד) דיש לה זכות תולה ולמה במילה אין תולה לו זכותו ותי' משום דהוי מצוה שבגופו עיי"ש. ועי' בס' קול סופר נדרים שם אות רנ"ח שתמה על קושית התוי"ט דשאני התם דהוי עדל"ת אבל שנאמר דזכות עשה יצילו מעשה דמילה לא שמענו עיי"ש. והנה לכאורה י"ל כיון דהוי מילה עשה דקודם הדיבור ודעת התוס' קידושין (דל"ט) דעשה דלפני הדיבור אין דוחה ל"ת א"כ חזינן דאין לו כח יותר מל"ת ולכך הק' שפיר התוי"ט אכן זה ליתא דהא אי' ביבמות (ד"ה) שאני מילה דהוי לפני הדיבור ולפ"ז עשה דלפני הדיבור חמיר יותר. והנה המפו' עמדו בזה. עיין בחתנ"ס סוגי' דעדל"ת. ותי' דכיון דעשה דמילה נשנית אף לאחר הדיבור א"כ חמור יותר עיי"ש. וא"כ אינו מיישב. וא"כ י"ל דלכך לא כתיב הוי"ה כיון דבמצות מילה הוי רק דין ולא רחמים דהא אין תולה זכות כמו בשאר מצות. ויש ראי' לדבר ממש"כ בס' לב ארי' לחולין (דכמ"ב)

עוד נ"ל עפימש"כ בס' חסדי אבות פ' וירא בפי' גמ' מנחות (דמ"ג ע"ב) דרהמע"ה ראה עצמו ערום. היינו דכל המצות יש בהם תערובות פניות מצד האדם. כשנזכר במצות מילה. דאז התינוק קטן ואין שום פני' ולכך נתיישבה דעתו ע"ש בשם הה"ק ר"מ מפרימישלאן זצ"ל. וא"כ י"ל דלכך לא כתיב הוי"ה מדה"ר דבמצות מילה אין צורך למתנת חנם מצד חסד ורחמים מהש"י כיון דעושה זאת בלי פני' וכוונה חיצוניות. ובדין הוא שיטול שכרו. אבל ביתר המצות יש פניות ומעורב רע בטוב וצריך לרחמים כהוראת שם הוי"ה והבן

לו) ביו"ד סי' רס"ב ביד אברהם (בש"ע יו"ד ד' וילנא) בענין הקושי' למ"ל קרא ביום אפי' בשבת הא בל"ז הי' מותר מצר עדל"ת. ולעד"נ לתרץ עפ"י תי' הטו"ז או"ח ה' שופר סי' תקפ"ח בהא דלא גזרינן במילה שמא יעבירנו משום דמפורש בתורה ההיתר ביום אפי' בשבת וא"כ שפיר צריך קרא דאי משום עדל"ת הי' בכח חכמים לגזור ש"י דאז יהי' שלא בעידנא. אכן כיון דמפורש בתורה ההיתר אין לגזור כסברת הטו"ז ז"ל

לז) שמות (ד' כ"ו) וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת. במשנה בנדרים (ל"א ע"ב) ריב"ק אומר גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עלי' מלא שעה. ויש לדקדק למה כאן תיאר התנא אלקי את משרע"ה בשם צדיק ולא אמר שלא נתלה למשה רבינו וכו'. ונ"ל בהקדם מש"כ זקני מאורן של ישראל בתוי"ט כאן להקשות מה טעם שאין זכות תולה לה הלא מצינו בסוטה דזכות תולה. ותי' יען שכל המצות המה חוץ להגוף וזו מצוה שבגופו וסיים וז"ל ולפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עונה עכ"ל. וראיתי בס' קול סופר שביאר דבריו דגדולה מצוה שבגוף הגם שכל עוסק במצוה פטור מן המצוה. דילפינן מן ובלכתך בדרך ועי' רשב"א סוכה (דף כ"ה) דלא צריך קרא אלא לאשמעינן אם יש לפניו לעשות מצוה קלה ויודע שעי"כ יבטל ממצוה חמורה אשר תבא קמ"ל דהוא פטור וצריך להתחיל במצוה קלה יע"ש. ולפ"ז במצוה שחוץ לגוף כמו סוכה וכדומה. אבל מילה שהיא מצוה שבגוף יש לה מעלה כנגד שאר כל המצות שהם חוץ לגוף צריך להתחיל בה הגם שיאוחר מצות פדיון כל ישראל. ובגמ' שם אמר רבי חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. אמול ואשהא שלשה ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרים, והי' לפניו שני מצות. מילה ומצות פדיון ישראל. והקדים שליחות מצוה כנגד מצות מילה ונענש. הגם שמצות פדיון הוה מצוה דרבים. מ"מ מילה שהיא שבגוף חמורה יותר. והנה בפ' ברכה (ל"ג כ"א) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ד' עשה וכו'. וברש"י ז"ל שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה וכו' צדקת ד' עשה על משה אמור ע"ש. א"כ קורא שם למשה רבינו עה"ש בגאולתן של ישראל ויתא ראשי עם בתואר צדקת ד' עשה וממילא מובן דדייק המשנה לומר בזה משה הצדיק. היינו אף דאז עשה צדקת ד' להוציא את ישראל ושלא להשהות ג' ימים עכ"ז גדולה מילה א נתלה לו

ולהמתיק הדבר יש להביא כאן מה שכ' במדרש רבה בראשית פ"א מעשה הי' ביום סגריר וכו' ומנאמן לנאמן ומצדיק לצדיק וכו'. מצדיק לצדיק מהקב"ה שנקרא צדיק דכתיב צדיק ד' בכל דרכיו למשה שנקרא צדיק דכתיב צדקת ד' עשה וכו' ועין בס' כורת הברית (דף קמ"ג ע"ב) מה שהביא בשמי בזה: ידידו: