תירוש ויצהר (שו"ת) עז

אינו מל חד דרש מהמול ימול וחד מואתה את בריתי תשמור י"ל משום דצריך קרא דהמול ימול למילה ופריעה. ועיין בב"ר פמ"ז בישמעאל כתיב את בשר ערלתו מכ"ז נראה דהי' פריעה לאאע"ה ועיין לעיל יבמות ד"ה מה להנך שכן לפני הדיבור משמע דגם פריעה הי' לפני הדיבור דאל"כ לידוק דעדל"ת מפריעה שדוחה שבת ודו"ק, ועיין בהל"ג ה' מילה ובס' יראים סי' י"ט ובתוס' עה"ת פ' לך. ע"כ בגליון). וא"כ שפיר ניחא משאז"ל דאאע"ה קיים כה"ת עד שלא ניתנה. והיינו שגם מצות מילה קיים בשלימותה ע"י מצות פריעה שהוסיף מדעתו קודם שניתנה התורה ולא הי' ציווי השי"ת על מצוה זאת והבן

כט) בפ' לך הנה המפרשים הקשו למה לא מל אאע"ה א"ע קודם שנצטווה הלא קיים כה"ת כמאמז"ל. ולענ"ד י"ל ע"פ מה שביארתי מאמז"ל במנחות (דק"י) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. ועיין בטו"ז סי' א' באו"ח מה שעמד בזה. וי"ל ע"פ דברי החת"ס בשם רבו החסיד שבכהונה מוהר"נ אדלער ז"ל שאמר לפרש דברי הש"ס חגיגה לפי הגירסא אשריך א"א שראב"ע יצא מחלציך היינו שדרכו הי' להרבות עובדי השם אם כי מיעט עי"ז לעצמו בעבוהש"י כי ע"י הבאת הטף הוצרך להמעיט בעבודתו. והוא דרך אאע"ה שירד והניע א"ע בעולם כדי להרבות יודעי ה' בעולם. לא כדרך חנוך שאת אלקים התהלך בהתבודדות ולא קירב לאדם ועי"ז הלך בגדלות עד שנעשה מלאך. וגם א"א הי' ביכלתו שיהי' מלאך לעלות השמימה. רק שהוא חידש דרך זה אשר מוטב למעט מעצמו כדי להרבות כבוד שמים בעוה"ז. כי אין חשוב כ"כ אצל הקב"ה אם יהי' לו עוד מלאך כי רבבות שרפים ואופנים עומדים ממעל לו. ומוטב יותר להודיע שם ה' בעולם. ועי"ז הי' מקורב לאנשים ומכנים אורחים ולמד להם תורה ומצות. וענין בהקדמת ספר דמשק אליעזר לפ' ויקרא לפרש גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. היינו להכניס עובדי ה' יותר מלהיות כחנוך מקבל פני השכינה. ועי"ז הצריך לילך בקטנות שיהי' לפי דורו שיוכלו להשיג לימודו. כמו אם למדן גדול צריך ללמוד עם נערים קטנים צריך לכבוש ולהקטין את שכלו שיהי' לפי דעת הקטנים. ועיין בהקדמת ס' אלפי ישראל בפ' ויותר שהי' קהלת חכם עוד לימד דעת את העם. היינו שהי' ביכלתו גם ללמד דעת את פשוטי העם שהי' בכחו להקטין מדריגתו כדי שיוכלו להשיגו. ועיין מה שפי' בפ' תשא לך רד כי שחת עמך. היינו שהדור נעשים יורדים ממדריגתם ולזאת הוצרך גם משרע"ה לירד עמהם כדי שיוכלו להשיגו. ועיין בס' ייטב לב פ' פנחס בפ' יפקוד ה' איש על העדה. כי באמת עד"מ העומד על העלי' ונר בידו בל יוכל להאיר לההולכים על הארץ. והמנהיג צריך להיות לפי הדור. וא"כ אאע"ה הי' צריך למעט ולהוריד א"ט ממדריגתו כדי שיוכל ללמד דעת ה' לאנשים פשוטים. וזשאז"ל באבות (פ"ה כ"ב) תלמידיו של אאע"ה עין טובה ונפש שפילה ורוח נמוכה. היינו עדש"כ טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל ולא נאמר לחם לדל רק מלחמו. והכוונה כי עי"ז הוא ממעט משלו. כי בלי בלבול מאנשים הי' ביכולת הצדיק להתעלות יותר ע"י התבודדותו

ובזה נבין דברי חז"ל במדרש פ' וירא שהי' אאע"י מצטער שמא ע"י שמל א"ע אין אורחים עוברי ושבים אצלו. ואינו מובן. והפי' כנ"ל כי אז נתגדל עד שהי יותר גדול במעלתו ע"י המילה ולא הי' ביכולת הדור לסבול גדלות מדריגתו כדאיתא במדרש שאז נעשה תמים. וזה שהי' מצטער כי אולי מעתה לא יקבלו ממנו כי לא יוכל כ"כ להוריד א"ע וללמדם והבן. וזה פי' אחד המרבה ואחד הממעיט. מעצמו. ובלבד שיכוין לבו לשמים. היינו בשביל כבוד שמו ית'. ולזאת לא מל אאע"ה א"ע קודם שנצטווה כי עבודתו ורצונו הי' שיוכל ללמד לאחרים וגם לערביים ועי"ז יתמעט מעלתו והבן

ל) בפ' לך הקשו המפורשים למה המתין א"א עה"ש ולא מל את עצמו עד שנצטווה. הא קיים כל התורה עד שלא ניתנה (יומא כ"ח). וכבר כתבתי בזה. ועוד נ"ל עפ"י דברי הספה"ק בהא דהוצרך אברהם אבינו ליקח עצה מממרא על המילה משום דא"א חשב שעבודתו קודם המילה חשובה יותר דאז היה יצרו יוכל לשלוט יותר. כי המילה מחליש כח היצה"ר. ועיקר העבודה הוא כשיתגבר יותר. דלכך חשוב יותר עבודת בשר ודם להקב"ה מעבודת המלאכים משום דאין להם יצה"ר. וזאת יעץ לו ממרא דאין לעשות רק מה שצוה השי"ת. אם שנראה שכך יהי' העבדות יותר גדולה. ועיין בס' ק"ע פ' וירא. וא"כ לפי"ז נוכל לתרץ הא דלא מל את עצמו מקודם יען שרצה א"א שיהי' לו יותר עבודה ויוצרך להתרחק יותר על היצה"ר. (כעין תירוץ הראשונים שרצה א"א להיות מצווה ועושה. דהטעם הוא דאז היצה"ר יותר גדול ותהי' מצות מילה חשובה יותר. כן נאמר שרצה שכל מצותיו שעשה קודם שמל את עצמו יהיו בעבדות יותר). ותי' זה יש לכוון בדברי המדרש רבה פ' לך פ' מ"ו משנצרר דמו משבטל יצרו משבטלה תאוותו והבן. ועיין בס' ילקוט אליעזר ערך מילה אות ד'

ונראה לי עוד לישב הא דלא מל א"ע קודם הציווי משום קושי' הח"ס איך מותר למול הא בסכנת נפשות אזלינן בתר מיעוטא במתו מחמת מילה עיין בשו"ת דברי יעקב סי' פ' שתירץ דכן היא הציווי. וא"כ קודם הציווי ממילא אסור היה לו למול א"ע והבן. וראיתי בפי' הריב"א על התורה פ' לך שתירץ שרצה להיות מנווה ועושה ומצוה זאת אינה רק פעם אחת ואם יעשה בלי ציווי לא יהי' ביכולת לקיים זאת ע"י ציווי מהש"י וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (קדושין ד' ל"א). ובס' מדבר קדימות מ"א מ"ז מביא תירוץ זה בשם שו"ת משפטי שמואל סי' י"ג ובס' המקנה כלל ח' פי"ח מביא שכן תירץ המהר"ם שיף. ועיין בפי' דמש"א פי' הגדה של פסח מאא"ז זי"ע מאמר ונתן לנו. ועיין בס' עבודת ישראל פ' לך שמביא תירוץ זה בשם שמעתי וכן מביא בס' ייט"ל לך (דל"ט ע"א). אכן צ"ע לי על הפרדר"כ ד"ג שכתב דהאבות יצאו מב"נ להיות כמצווה ועושה עיי"ש. אכן ראיתי במדבר קדימות מ"א מ"ה דהיינו בלאווין אבל לא בעשין וא"כ ניחא ודו"ח

אכן קשה לי מזה על דברי הס' ייט"ל פ' וירא (דמ"ו ע"ב) שכתב בשם זקינו הגה"ק זי"ע דגבי אברהם אבינו היה נחשב אינו מצווה ועושה יותר גדול ממצווה ועושה. א"כ קשה מהריב"א הנ"ל. גם עיין בצל"ח פסחים פ' אלו דברים גבי הא דשמים וארץ עמדו ברפיון עד שיקבלו ישראל את התורה. ואף כי גם האבות הקדושים קיימו מ"מ הם היו אינם מצווים ועושים וגדול המצווה כו' עיי"ש ובס' זכרון יצחק בראשית א"כ לא כהייט"ל הנ"ל. אכן ראיתי בס' מדבר קדימות מ"ג אות כ"ג מביא טעם הריטב"א. ואפשר דלסברא ואת אמר הריב"א דגדול מצווה ועושה גם באאע"ה. אבל באמת לסברת התוס' בע"ז (ד' ג') המובא שם באמת נכון סברת הייט"ל דגבי אברהם אבינו שהיה בלי יצה"ר מוטב אינו מצווה ועושה. ועיין בס' נחלת יעקב תולדות בהג"ה. עוד י"ל שלא מל את עצמו קודם דהא בלא זה נקרא קידש ידיד מבטן. עיין תוס' שבת (ד' קל"ז ע"ב). ויש להסביר עפ"י הפתיחה בס' טוטו"ד מה"ת מ"א. ועיין נחלת יעקב שמות מאמר ה' והבן

לא) בחינוך (מצוה ב') בשורש המצוה. כמו שהאדם מתקן גופו יוכל לתקן נפשו ע"ש. ולפ"ז ניחא בברכה כשם שנכנס לברית כן יכנס לתוחומע"ט. היינו כמו שזאת היא ע"י האדם כן בנוגע למע"ט והבן

לב') בפ' לך (י"ז א') התהלך לפני והי' תמים. איתא בנדרים (ל"ב) גדולה מילה כו' ולא נקרא תמים אלא ע"י המילה. והק' זקיני התוי"ט ז"ל דילמא אם הי' נחסר לו מצוה אחרת ג"כ לא הי' נקרא תמים ע"ש. ולענ"ד י"ל דתמים היינו נגד אפקורסת. ועל מילה הקשו המינים איזה מעשים יותר נאים עיין בק"ל וירא. ובפ' מצורע בילקוט.