תירוש ויצהר (שו"ת) עד

מותר ממלק"פ. ועוד הרבה תירוצים כתבתי בזה ואכמ"ל. ועי' ייטב לב פ' בחקותי ובספרי דגן שמים בריש מס' ר"ה והבן וכן מיושב על פי הכללים בספר אשכול ענבים פרשת שמיני בענין עמלק"פ ע"ש

ח) בגמ' שבת (דקל"ה) אהדרי אתליסר מהולאי. בחי' ח"ס שם הק' למה לא מל ר"א בר אהבה בעצמו. דע"כ הי' אומן לשיטת התה"ד סי' רס"ה ועי' בס' חתנ"ס בסוגיא דשמא יעבירנה (דק"י). אכן יש לדבר בזה ממש"כ בשו"ת שבות יעקב סי' כ"ה וכאן לא רצו שאר המוהלים למולו והבן: ט) ברכה לב"מ צוה להציל ידידות שארינו כו'. לכאורה הא הוי עמלק"פ

אכן לסברת התוס' ר"ה ד"ד דבישראל שרי עמלק"פ והא דאין משמשין היינו בתוהה על הראשונות. ויש להסביר כוונתם דהוא באם אומר ע"מ דכל לשון ע"מ משמע שאם לא יהי' כן הוא תוהה אכן כאן דאינו על מנת שרי עמלק"פ

ב"ה יום ב' פנחס י"ט ימים לחודש תמוז תר"ן

היום הכנסתי לבריתו של אאע"ה את בני שיחי' אשר הייתי בעצמי המוהל וקראתיו בשם ישראל יונה שי' ע"ש זקינה של זוגתי הגאון הצדיק ר' ישראל יונה לנדא זצ"ל אבד"ק קעמפנא בע"ס מעון הברכות. ונפל ברעיוני לפרש הא דאי' בש"ס שבת (דק"ל) מצוה שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה שנא' שש אנכי על אמרתך. אשר לכאורה מה ראי' דקאי על מילה

אכן י"ל דחזינן בפסוק תהלים (קל"ח) כי הגדלת על כל שמך אמרתך. היינו מילה דהוא ר"ת מפסוק מי "יעלה "לנו "השמימה. והשם הוי"ה הוא בסופי תיבות. וא"כ הקדים מילה לשמו ית'. עי' בשם רבינו אפרים הובא בס' דבש לפי מערכת מ' אות כ"א

יא) איתא בס' פרקי דר"א (פכ"ט) והיו ישראל לוקחים את הדם ואת הערלה ומכסין בעפר שנא' מי מנה עפר יעקב. מכאן התקינו שיהי' מכסין את הערלה והדם בעפר שנמשלו לעפר. והק' בס' אפיקי יהודה נהור שלום (אות יו"ד) למה לא הזכיר בלעם מה שישראל מקיימין ברית מילה. גם מה שייכות הא דנמשלו ישראל לעפר שיהי' מכסין הערלה בעפר

וי"ל עפ"ד הרמב"ם במו"נ בטעם מצות מילה להחליש התאוה. ועי' בס' אפריון פ' תזריע בפי' תן חלק לשבעה אלו ימי נדה וגם לשמונה אלו ימי מילה. וטעם העקידה (שער י"ח) כי המילה מביא תועלת האחדות והשלום. זה בא מצד ענוה כפי' אדמו"ר הק' מגור זי"ע בפ' כמים הפנים אל פנים היינו אחדות הוא ע"י ענוה כמו מי שרוצה לראות א"ע במים הוא מכניע א"ע ומביט במים כן א' יכניע א"ע נגד חבירו וזה יען שישראל נמשלו לעפר כמש"א בתפלה ונפשי כעפר לכל תהי' ואאע"ה א' ואנכי עפר ואפר וזאת היא הכוונה בנתינת הערלה בעפר להראות, מדת הענוה שזאת מביא לתכלית כוונת המילה היינו האחדות. ועי' בס' כ"ס פ' לך (דכ"ד ע"א)

וזאת הכוונה מי מנה עפר יעקב היינו טעם הבעל עקידה במצות מילה שהוא על אחדות וענוה. ומספר את רובע ישראל. היינו טעם הרמב"ם שהוא ממעט תאות המשגל. וכפירש"י שם זרע היוצא מן התשמיש. וע' בס' אפריון בלק. והנה בטעם שנותנים הערלה בעפר י"ל עפמש"כ בתוס' ברכות (י"ז ע"א) ד"ה נפשי כעפר לכל תהי' ע"ש וזה הוא סימן ברכה והבן

יב) בפ' ברכה (ל"ג ט') כי שמרו אמרתך. היינו שהמתינו כפי' הסידורו ש"ש בהא דשמונת ימים. כמו ואביו שמר את הדבר. וזה המובא בחז"ל ששון זה מילה וקרא דשש אנכי על אמרתך דקאי על מילה. כי ששון הוא לדבר המקווה שיבוא. ושמחה הוא בדבר שבא. עיין בבני יששכר מ' חודש תשרי (מ"י אות כ"ב). וכן צריך במצות מילה לקוות ולצפות לבוא לקיום המצוה. וזה שש אנכי היינו קודם הזמן הוא שש לבוא להקיום. (ועי' ייט"ל תצוה בענין מעשהז"ג. וגם אנכי קודם שראיתי דבריו רציתי לפרש התוס' רי"ד שמביא שם עפ"י פי' הסש"ש הנ"ל)

ועי' בס' ראשי בשמים ר"פ וירא מה שפי' משום שהי' מוכרת אאע"ה להמתין שיהי' מצווה ועושה. וזה כנ"ל כי שמרו אמרתך שהי' ממתין. ויש בזה להאריך אכן מחוסר ספרים אנכי היום אשר נלקחו ממני יום ג' חיי תרמ"ח. השי"ת יעזרני וירחיבני בצר לי. הכותב ברוב דאגה וצער. וע' בס' עטרת זקנים תולדות ב' פירושים

יג) בברכת ברית מילה. על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צוה להציל ידידות שארינו משחת. ולכאורה הוי כעובד עמלק"פ. ולפי הגירסא ציוה דהיא הבטחה ניחא. וכן דעת דו"ז בסידור יעב"ץ. אכן דעת הש"ך ביו"ד (סי' רס"ה סק"ד) לומר צוה דהיא בקשה ק' כנ"ל דהוי עמלק"פ

ולעד"נ עפ"ד האגרא דפרקא בפ' ויהי מורא שמים עליכם. דעמלק"פ כזה מותר. וא"כ ניחא דלהציל כו' משחת היינו מגיהנם כפי' הטו"ז ביו"ד שם. וביותר ביאור י"ל עפ"י המובא בס' זכות אבות (פ"א מ"ג) בשם רש"י דעמלק"פ בעוה"ב מותר. וכאן ג"כ הפי' להנצל מגיהנם עפ"י חז"ל דאאע"ה יושב בפתח גיהנם ומציל הנימולים. ועי' בילקוט אליעזר ערך מילה (אות ב' ואות כ"ז). ובסידור דו"ז יעב"ץ ח' מגדול עוז עניני מילה להנצל מגיהנם. וא"כ הוא עמלק"פ בעוה"ב

אבל יש לדבר בזה בטעם שכ' בס' דמש"א סו"פ בחקותי בשם חותנו על מה שלא נזכר שכר עוה"ב בתורה כדי שלא לעבוד עמלק"פ עיי"ש. וכדבריו מצאתי מבואר בתנחומא תצא ב' לא פירש הקב"ה שכר עושי מצוה בתורה כו' ויש להאריך בזה ודו"ק

גם י"ל עפ"י המבואר בייט"ל בחקותי דאם מכוין א"ע לרצון השי"ת להטיב לישראל מותר עיי"ש. א"כ לזאת אנחנו מקדימים אשר קידש ידיד מבטן. ולרוב הידידות רצונו ית"ש להטיב. א"כ בשכר זאת כו' והבן

גם. י"ל עפ"י המבואר בייט"ל בחקותי בשם זקינו ז"ל החילוק בין ישראל לעכו"ם. דישראל שורשם טוב ואינם תוהים על הראשונות. א"כ זאת הקדמה אשר קידש ידיד כו', וחוק בשארו שם. כפי' הראשונים סו"פ ר"א דמילה דהכוונה על האבות. וא"כ כיון דהשורש מאברהם יצחק ויעקב. א"כ שפיר בשכר זאת כו' והבן

חנני השי"ת בזה באור יום ד' תרומה הוא היום שזכיתי להכניס בבריתו של אאע"ה את בני אשר קראתיו בשם פנחס שמואל שמעלקא שיחי'. כה יזכני השי"ת לגדלו לתותומע"ט. נולד לי ביום כ"ו שבט יום ד' משפטים. והכנסתיו בבריתו שאאע"ה יום ג' אדר ד' תרומה שנת תרמ"ח פה קראסניבראד והייתי המוהל שלו ת"ל

יד) בשבת (דק"ל ע"א) תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כו' עדיין עושין אותה בשמחה, וברש"י שם פי' מנ"ל דהכ' שש אנכי קאי על מילה דהיא אמירה יחידה עיי"ש. ועי' בריקנטי בסוף הס' דכתיב כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו עיי"ש

וי"ל כי כל מצוה בא ביגיעה והכנה אבל מצות מילה בא בהיסח הדעת כי כאשר הבן נתגדל מוצא בגופו מצוה שלא הכין א"ע אלי' ולא יגע בה. וזה הוא ענין מציאה שבא בהיה"ד. וידוע הקושי' בהא דיגעתי ומצאתי דסותר זא"ז דאם היא יגיעה אינה מציאה וזאת הכוונה על אמרתך שהיא כמוצ"א כו' היינו מצוה שהיא בבחי' מציאה וא"כ הוא מצות מינה

עוד י"ל עפ"ד הבעש"ט זי"ע בס' כתר ש"ט בפי' כמוצא