תירוש ויצהר (שו"ת) עב

מת ספוד עת רקוד. שהוא אצלו עת רקוד ותשחק ליום אחרון. והבינה לעתים פי' השמחים כו' ישישו כי ימצאו קבר כנ"ל (ועיין ברכות דח"י). ועד"ז מיושב לי קושיות המהרש"א הובא בס' עטרת זקנים פ' חיי בפ' טוב ללכת וכו' ממ"נ אי מיירי קרא במשתה של נשואין הא קיי"ל מעבירין את המת מלפני הכלה. וטוב ללכת אל בית המשתה. ואי מיירי במשתה של רשות קשה מה טוב דקאמר הא חיובא נמי איכא בזה חיוב לנחם אבלים וזה רשות ע"ש. ולדברינו ניחא והבן. וזה דוקא בבחי' בנים אבל בבחי' עבדים אין לו לשמוח. והנה בס' באר מים חיים פ' בהר כ' לפרש הא דארז"ל (ב"ב ד"י) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום נקראים עבדים. דלכאורה איך שייך לקרות עבד באם אינו עושה רצון אדונו. ותי' דהכוונה הוא על עובד השם. רק שהוא עושה מ"מ לק"פ בחי' עבד לקבל שכר והוא לעשות רצון עצמו ולא רצונו של מקום אבל בעובד שלא ע"מ לק"פ רק מאהבה הוא בבחי' בן. וע"כ בהיותם בהילולא חשבו אם הם בבחי' ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה. היינו שהמיתה תהי' כהולך לבי הלולא. וא"ל ווי לן דמיתנן היינו המיתה ווי לן. וענו הם הי תורה והי מצוה. היינו למה לא יהי' להם כשש למצוא קבר ע"י קיום התורה ומצות. כפי' האו"ח הנ"ל כבן השב לאביו בשמחה. והתי' הוא שקיום התורה והמצות הי' בבחי' עבד. היינו למגני עלן היינו לקבל שכר ע"ד חז"ל (סוטה דכ"א) אגוני ומצלי היינו להגן עליהם וזה ע"מ לק"פ והבן. וכבר פירשתי במשנה (פ"ד מ"ד) דסנהדרין ושלשה שורות של ת"ח וכו' היינו שאם מת א' מן הדיינים וכו' דלכאור' למה ישבו לפניהם הא יכולים לקרותם מביתם. אכן היה להזכיר יום המיתה לכ"א מן הסנהדרין. ועי' חו"מ סי' ח'

ובחי' עה"ת פי' בכוונת המד"ר (אמור פכ"ו) ד"א אמור אל הכהנים הה"ד יראת ה' טהורה עומדת לעד. אר"ל מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה וניתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו וכו' ואיזו זו פ' המת שנא' כו' אמור אל הכהנים. היינו כי אחז"ל (ברכות ה') לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר כו' יעסוק בתורה כו' יזכיר לו יום המיתה. וכבר הארכתי בזה בס' דגן שמים לר"ה (דל"ב). והנה יש יראת עונש ויראת הרוממות. ונודע פי' הגה"ק מהר"ם זי"ע מקאצק ויאמר משה אל תיראו וכו' היינו שאין יראת פן נמות יראה טובה. וזה אל תיראו רק לבעבור תהי' יראתו על פניכם. היינו יראת הרוממות. וכמו שפי' בס' בניות ברמה ד"ח בפ' מי את ותיראי מאנוש ימות. היינו איך נפלת ממדרגתך אשר יראתך הוא מסבת זכרון יום המיתה ולא תוכל להרפא ע"י תורה וק"ש ע"ש. וכן פי' שיצחק אע"ה א' הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. היינו לא הוצרכתי לצייר לי יום מותי ועיין בהקדמתי לס' יציב פתגם בזה. והנה הכהנים נצטוו שלא לטמאות למתים רק לקרובים כי אין להם צורך ללכת אל בית אבל ולזכור יום המיתה. ומה גם הכה"ג לא הותר לו גם לקרובים. כי מעלתו הי' יותר גדולה שלא הוצרך בזכרון יום המיתה יראת עונש רק ביראת הרוממות (ועיין בס' דגן שמים ד"נ בפי' למען תלמד ליראה) וגם הי' בבהמ"ק מקום השראת השכינה דאין שורה רק בשמחה. וכנא' שפתי כהן כו' כי מלאך כו'. (ובמד"ר פ' אחרי סופכ"א) בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים כו' וכמלאך שאינו ירא מעונש מיתה רק יראת הרוממות. וזה שא' ר"ל מיראה שנתיירא אהרן. היינו יראת הרוממות. ניתנה לו הפרשה הזו היינו התרחקות מהתעסקות במתים כי לא הוצרך ללכת לבית אבל לזכרון יוה"מ כנ"ל והבן

והנה כבר כתבתי לעיל דע"י הזכרת יוה"מ ערבה כל שמחה אכן לעתיד נא' ופדויי ה' ישובון כו' ושמחת עולם על ראשם. היינו שתהי' שמחה עולמית כי בלע המות לנצח. וכן מצינו כששימח הקב"ה לאדם וחוה בג"ע ביום חופתם הי' השמחה גדולה. כי עוד לא הי' גזירת מיתה בעולם וכמבואר במד"ר (בראשית פ"ח) אר"י בר"ס מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדה"ר כו' שהקב"ה מברך חתנים ומקשט כלות. ושם בפי"ח. וזו הי' שמחה שלימה. וע"כ מברכין שוש תשיש כו' בקיבוץ בני' כו' ואז שמח תשמח כו' כשמחך יצירך בג"ע מקדם שלעתיד תהי' השמחה בשלימות כמו בשמחת אדם וחוה בג"ע כנ"ל והבן. ומרוב טרדה אקצר ואומר שלום לו ולתורתו: דברי ידידו. סימן כז. בשם ח' ער"ח ניסן תרפ"ט ווארשא

לכ' ידידי הרה"ג וכו' מ' שלום נ"י וואכמאן מו"צ דפה

א) הן ראיתי הקונ' מספרו "ברית שלום" בה' מילה ומבקש הסכמתי וכו' ואכתוב לו איזה הערות כבקשתו, יעי' בספרי פינות הבית סי' צ"ה הבאתי ע"ד דו"ז הגה"ק ר' ברוך תאומים פרענקל אבד"ק לייפניק זצ"ל בע"ס ברוך טעם ועט"ח אשר דרכו בקודש היה לכתוב הגהות בכל גליוני ספריו ושגור בפי העולם שכ' הגהות גם בגליון הס' צאינה וראינה מהרב החסיד ר' יצחק מק' יאנוב (שהובא בט"ז או"ח סי' רפ"ה). כי פ"א שמע דו"ז הברוך טעם כי אשתו הרבנית קוראת בצאינה וראינה בענין ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה (שמות ד') הטעם מדוע בימים הקדמונים הי' מלין באבנים והיום מלין בכלי מתכא. יען כי עד דהע"ה הי' מלין בצור. והוא תיקן הדבר למול במתכת והטעם לזה כי בעת שעשה מלחמה עם גלית הפלשתי ולקח את חמשה חלקי אבנים ויגש אל הפלשתי (שמו"א י"ז) לקלען ולזרקן אל מצחו. אמנם גלית הפלשתי הי' לבוש על ראשו כובע של ברזל ואין מדרך הטבע אשר אבנים ישברו מתכת. וכן אמר המלאך הממונה על האבנים להמלאך הממונה על המתכת שיעבור אז על מדתו וטבעו ויחליש את כח הברזל לפני כח האבנים החלושים. ויטביע האבן במצחו של הפלשתי דרך המתכת. ובעבור זה יתנו לו מתנה שמהיום והלאה ימולו בסכין של ברזל ולא באבן. והמלאך הממונה על המתכת עשה כן כמ"ש שם בפסוק מ"ט וישלח דוד וכו' ויקח משם אבן וכו' ומיום ההוא והלאה מלין במתכת דוקא ע"כ בשם המדרש. ויהי כשמוע דו"ז הגאון הנ"ל את הקריאה הזאת התפלא כי הדברים היו חדשים בעיניו ובכן עמד וחיפש אחר מקור המדרש וציין הג"ה בגליון הצאינה וראינה ועי' ברמב"ם ה' מילה פ"ב מצוה מן המבחר למול בברזל וכו' ונהגו כל ישראל בסכין. וכ"ה ביו"ד סי' רס"ד ועי' בבעה"ט ר"פ דברים. וברש"י חולין (דט"ז) ד"ה זריזותי' וכו' ועי' בשינוי הלשון בש"ך פ' שמות ע"פ ותקח צפורה צור וגו' למה צור ולא סכין כי מי שלוקח אשתו ובניו במלון אין ספק כי לוקחים כל תשמישי הבית. אלא לפי שהברזל לא הי"ל חלק בקדושה שנאמר לא תניף עליהם ברזל לזה לא נזכר סכין בתורה שאף בעקידה נא' ויקח את המאכלת דבר שחותך ואוכל. וכן ביהושע נא' עשה לך חרבות צורים. ופי' בילקוט גלבין דטנרי. אבל כשבא דוד להרוג את גלית בה' חלקי אבנים ונעשו אבן אחת, והיה כובע נחשת על ראשו א"ל לברזל תרכך עצמך כדי שתכנס בך האבן ואעשה לך מלך בקדושה. דהיינו שיעשו ממך איזמל של מילה וסכין של שחיטה וזה א' מן הדברים שהשליט הרך בקשה עיי"ש

ב) זכרון שמואל פ' וישלח כ' בשם הגה"ק בעל אוהב