תירוש ויצהר (שו"ת) סג

דבנדרים הלך אחר לשון ב"א קמ"ל הסברא עיי"ש. ובאמת כדברי הרשב"א מבואר בהלכות גדולות סי' נ"ב ונראה שהיה לו גרסא כן בגמ' דכ' שם איבע"א סברא איבע"א קרא וכו' וכי מאחר דקרא איכא סברא למה לי מהו דתימא אע"ג דמדאורייתא שתייה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם קמ"ל עיי"ש. הרי דאם יש קרא וסברא אז הסברא מיותר ורק במקום דנוכל לומר דאין ראיה כ"כ מקרא אז בא הסברא לחזק הדבר וכן מבואר בתוס' יומא (דף ע"ד ע"א) ד"ה כיון שהקשו דכיון דילפינן מכל חלב חצי שיעור א"כ הסברא למה לי ותי' גם כן משום דמקרא אין כ"כ ראי' ברורה ועיין בשו"ת דברי יעקב סי' ל"ח מידי"נ ש"ב שי' בתשובתו אלי [בילדותי בהיותי בבחרותי בישיבת אדמו"ר הגאון המובהק קדוש ה' מכובד מו"ה זאב נחום בארינשטיין ז"ל אבד"ק בייאלא דליטא.] וא"כ יש ליישב קושית התוס' כיון דשם במכות יליף ר"א מקרא דעד עמדו לפני העדה הא דאין גואל הדם רשאי להרוג עד עמדו א"כ אין ראי' כ"כ מקרא. דאם יקשה ר"ע לר"ט מקרא אז יתרץ ר"ט הקרא כר' אליעזר לענין גואל הדם לכך צריך גם הסברא דלא חזו ליה זכותא והבן. ולפי"ז כיון דאין מקרא כ"כ ראי' לר"ע דהא ר"א דרש לענין אחר א"כ שפיר מתורץ שיטת הרמב"ם ז"ל דפסק כר"ט דהא בגוף הדין דעד נעשה דיין על כרחך גם ר' אליעזר סובר כר' טרפון כיון דהוא מוקי קרא לרוצח וגואל הדם א"כ לית ליה הא דאין עד הרואה נעשה דיין. ואף כי הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח ה"י פוסק שם כר"ע ור"י וכאשר תי' שם הכ"מ דר' אליעזר שמותי הוא. על כל זאת לענין עד נעשה דיין שפיר יש ר"א דסובר ג"כ כר' טרפון והלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ומה גם במש"כ הכסף משנה פ"ה מה' רוצח דאין הלכה כר"א במקום ר"ע משום דר"א שמותי הוא הרבה יש לדבר בזה במה שכתבתי במקום אחר בספרי אשר חנני השי"ת לחבר על פסקי ריקנטי הנקרא הרי בשמים סי' רכ"ט והוא בכתובים עמדי שם הארכתי במש"כ האור זרוע להר"י מווינא ח"ב סי' ל"ט וז"ל. משמע דאין הלכה כר"ע במקום ר"א רבו. אבל אין לומר דאין הלכה כר"א דשמותי הוא פירוש מתלמידי ב"ש דהרי ר"ע ג"כ מתלמידי ב"ש היה כמש"כ רש"י בפ' המפקיד עכ"ל. וכתבתי שם הא דפי' האו"ז דר"א שמותי היינו מתלמידי ב"ש כן פירשו גם בתוס' (נדה דף נ') מהירושלמי פ"ה דתרומות וכ"כ בתוס' (שבת דף קמ"ד ע"ב) ולכאורה קשה הא ר"א הי' תלמידו דריב"ז כמבואר באבות פ"ב. וריב"ז הי' מתלמידי הלל עיין סוכה (דף כ"ת ע"א). ובעומדי בזה ראיתי בשיטה מקובצת ב"מ (דף ל"ז ע"ב) שהקשה כן וגם בחידושי הריטב"א שבת (דף י"ב ע"א) עמד בזה ותי' דשמא חזר ושימש גם את שמאי עיי"ש

אך קשה בדברי האו"ז שכ' דאין הלכה כר"ע במקום רבו ר"א הרי מבואר בברכות (דף ל"ו) דהלכה כר"ע במקום ר"א. אך לפמש"כ האור זרוע ח"א סי' רכ"ה ובסי' תשס"ח דהלכה כר"ע דחלה הנילושה במי פירות פטורה מן החלה דהא אפילו כנגד רבו ר"א הלכה כמותו כדאמרינן בכיצד מברכין עיי"ש משמע מדבריו דדעתו דדוקא בדיני חלה ובשאר דיני ארץ הלכה כר"ע במקום ר"א אבל בעלמא לא. אבל מה מאד קשה שכ' דגם ר"ע מתלמידי ב"ש והוא ג"כ שמותי הלא באור זרוע ח"א סי' תרס"ט אות י"א כ' בעצמו וקיי"ל כר"ע דר"א שמותי הוא מדב"ש עכ"ל. והוא לכאורה סתירה לדברי קדשו בח"ב סי' ל"ט. ועיין בטו"ז או"ח סי' תרכ"ה בענין ר"א ור"ע וראיתי בס' הרוקח סי' רי"ט שגרס להיפך מר"ע לר"א וא"כ ניחא דפסק הטור סי' תרכ"ה כר"ע וכבר ראיתי בזה בס' מאיר עיני חכמים אות א'. עכ"פ אין זאת דבר ברור לפסוק כר"ע במקום ר"א משום דר"א שמותי דהא לשיטת האו"ז הלכה כר"א דרבו הי' וגם ר"ע שמותי הוא מתלמידי ב"ש ועיין תוס' מנחות (דף ע"ב ע"א) והבן. ועוד הארכתי בסוגיא זו בעזהש"י ואכ"מ להאסף פה: ידידו עוז. סימן כג

ב"ה יום ה' חקת שנת תרנ"ז פלונסק

לכבוד ידינ"פ הרב הגאון וכו' מו"ה גרשון שליט"א שטערן אבד"ק מאראס לודאש במדינת אוננארין

אחדשכ"ת. מכתבו קבלתי לנכון ואשר דרש ממני לכתוב לו איזה ד"ת מחידושיי אשר חנני השי"ת במילי דבי כנישתא. והודיעני כי אי"ה ביום ב' פ' ואתחנן יהי' בעירו חנוכת ביהכנ"ס אשר זכיתם לבנות הנני לעשות רצונו ש"א זה כבודו. וארשום מהבא בידי זעיר וזעיר שם כי טרדותי מרובים מאד בימים האלה. בש"ס ברכות (דמ"ז ע"ב) ואריב"ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לביהכ"נ ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה וכו' שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה וכו' לדבר מצוה שאני מצהב"ע הוא מצוה דרבים שאני. ומקשים המפורשים מהא דגיטין (דל"ח ע"ב) דמתרץ הגמ' מצוה שאני ולא מקשה מצהב"ע הוא ועיין בס' כתב סופר עה"ת פ' בהר. ולעד"נ ליישב דהנה בצל"ח הקשה על קושית הגמ' והיכי עביד הכי דזאת אין שייכות להא דריב"ל. והיא קושיא בפ"ע מהא דר"א על ר"י ואף שאורחא דש"ס להקשות אגב גררא מ"מ הול"ל גופא מעשה בר"א אבל כיון דלא מרשים גופא משמע דשייך להאי דלעיל דמשני תרי הוי לי' ונראה דהנה איתא לעיל (דף ו' מ"ב) א"ר יוחנן בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה ומשמע דהיינו כשנחסר אחד למנין כועס הקב"ה שבעבור איש אחד בטל המנין והכי מורה הקרא מדוע באתי ואין איש דייקא איש היינו שחסר איש אחד משא"כ כשחסרים שנים לא יכעוס הקב"ה בשביל זה דאטרוחי כולי האי לבקש ולהדר אחר שנים להשלים עשרה לא מטרחינן ומה גם במעשה דר' אליעזר לעשות מעשה ולשחרר שנים בשביל מנין עשרה אין כעס בשביל זה. וכבר פי' המפורשים הא דאמרו ז"ל בשעה שהקב"ה בא בביהכנ"ס ולא מצא עשרה וכו' מדוע באתי ואין איש דצריך ביאור דבקרא מקפיד על איש וכאן אינו מקפיד רק על עשרה ועיין בזוה"ק תרומה (דקל"א ע"ב) מדוע באתי ואין איש ואין עשרה לא כתיב אלא ואין איש וכו' אכן הכוונה דיש אחד שאינו רק במספר אחד אבל במה שצריך לקדושה וברכו אז כל איש נחשב לעשרה דבזולת זה אין מועיל. ובזה א"ש הכתוב מדוע באתי ואין איש שזה האיש הנחשב לעשרה וז"ש קראתי ואין עונה לענות אמן ברכו וקדושה צריך עשרה עיי"ש. והנה משמע דעבירה בביטול מנין עשרה חמור יותר מהעובר מצות עשה אחרת דאיתא בש"ס מנחות (דף מ"א ע"א) דלא מענשי אעשה כ"א בעידן ריתחא משמע דאין הקב"ה כועס בביטול עשה. ורק באם העת הוא ר"ל עידן ריתחא אז ממילא יש עונש על מצות עשה ועיין בס' עמוד העבודה דרוש התשובה (דקמ"ג ע"א). אבל בשביל מנין עשרה אמרינן לעיל דהקב"ה כועס ונעשה ח"ו עידן ריתחא והיינו שנחסר לעשרה איש אחד כנ"ל ומצינו יותר דגם בעידן ריתחא בבואם לביהכנ"ס מרוגז נהפך לרחמים כהא דמבואר בזוה"ק וירא (דק"א ע"א) ברבי אחא אזל לכפר טרשא וכו' דשארי מותנא במתא וכל יומא אתתקף וכו' אמר להו ניזל לבי כנישתא וכו' עיי"ש ועיין